הכאב של אמה צורקוב (36) מתחדד ברגע אחד קבוע מדי חודש: כשהיא מקבלת את תלוש המשכורת שלה כמנהלת מחקר של הליגה נגד השמצה (ADL) בקליפורניה. המספרים שמסמלים הכנסה מול הוצאה מעלים אצלה תחושה בלתי נסבלת שהמיסים האמריקנים שמנוכים משכרה עשויים בעקיפין להגיע לידי החוטפים בעיראק המחזיקים באחותה הגדולה, אליזבט צורקוב. "זה כאילו אני נאלצת לממן את האנשים שהחריבו את חיי", היא אומרת בראיון ל-ynet. "זה מרתיח לי את הדם, כי אני יודעת שהכסף שאני משלמת כאן נשלח לממשלת עיראק, והם משלמים את המשכורות של הטרוריסטים האלה – שרוצחים חיילים אמריקנים ומחזיקים סטודנטית מפרינסטון כבת ערובה".
אליזבט (38), אזרחית ישראלית ורוסית, נחטפה במרץ 2023 בבגדד על ידי המיליציה השיעית "כתאיב חזבאללה" המזוהה עם איראן. גוף זה מוגדר כארגון טרור על ידי ארה"ב ומדינות מערביות נוספות, אולם הוא מהווה חלק מאיגוד המיליציות "כוחות המוביליזציה העממית" (אל-חשד א-שעבי), שממומן ומתוחזק על ידי ממשלת עיראק.
(צילום: ynet)
צורקוב, חוקרת ומומחית למזרח התיכון, נכנסה לעיראק ביוזמתה באמצעות דרכונה הרוסי לצורך מחקר אקדמי במסגרת לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת פרינסטון. בנובמבר שעבר פרסמו החוטפים סרטון שלה, אך מעבר לכך אין מידע רשמי על מצבה או על מקום הימצאה. גורמים רשמיים שעומדים בקשר עם המשפחה מאשרים שהיא מוחזקת בעיראק והיא בחיים. החוטפים מעולם לא העלו דרישות רשמיות כלשהן לשחרורה.
"אנשים שומעים 'חיזבאללה' וחושבים שזה איזשהו ארגון טרור מבודד שמסתתר בהרים, אבל זה לא נכון", אומרת האחות אמה. "הארגון הזה הוא חלק מכוחות הביטחון של עיראק. יש להם זרוע פוליטית שמיוצגת בפרלמנט ורבים מחבריו מקבלים משכורות ונשק מהממשלה. והממשלה הזו, בתורה, מקבלת מאות מיליוני דולרים בסיוע צבאי מדי שנה מהממשל האמריקני. אז המיסים שאני משלמת כתושבת קליפורניה משמשים לתשלום משכורות של האנשים שמחזיקים את אחותי. וזה פשוט משגע אותי, מגוחך ומתסכל שאנחנו מממנים אותם ולא דורשים שום אחריות".
לא רוצה פגישה מפוארת
באפריל האחרון הוביל התסכול הזה את אמה להתגנב לאירוע בוושינגטון שבו דיבר ראש ממשלת עיראק, מוחמד שיעא א-סודאני, ולהטיח בו מול המצלמות: "תתבייש בעצמך, מממן טרור".
גם עתה היא לא מתחרטת על כך: "זה היה ביטוי אמיתי של תסכול טהור ולא מסונן. בלתי נסבל לדעת שאחותי תקועה באיזה חור, מוחזקת על ידי טרוריסטים שמקבלים מימון מהמיסים שלנו, בזמן שראש ממשלת עיראק מסתובב לו בוושינגטון, נהנה מהפרחים, אוכל מקרונים, ומקבל שטיח אדום כאילו הוא מנהיג לגיטימי ולא שותף לקואליציה של מיליציות טרור. הוא אומר דברים כמו 'אנחנו מודאגים ממצבה של הסטודנטית מפרינסטון', ו'נחושים לגלות מה קרה לה', אבל זה שטויות. אם רק היה רוצה, היא הייתה בבית עכשיו.
"אני יודעת את זה כי בעבר, כשאותו ארגון חטף עיראקי שעבד עבור מעסיק אמריקני, ראש הממשלה הרים טלפון ואמר להם לשחרר אותו, והוא היה בבית תוך שבועיים בלי כופר או כל דרישה אחרת. זה אבסורד שהוא מעמיד פנים שאין לו יכולת או מידע. או שהוא עיוור או שהוא בלתי כשיר, ואף אחת מהאופציות האלה לא אמורה לגרום לנו לשלוח להם דולר אחד נוסף בלי שאחותי תשוחרר".
אמה צורקוב מתעמתת עם ראש ממשלת עיראק, אפריל 2024
הכעס שלך מופנה כלפי עיראק וארה"ב, אבל אליזבט היא לא אזרחית אמריקנית אלא ישראלית ורוסית. למה הטענות לא מופנות לירושלים ומוסקבה?
"כי הן בכלל לא בתמונה. לישראל אין קשרים דיפלומטיים עם עיראק והיא לא מממנת אותה. בניגוד לסכסוך עם חמאס, אין גבול בין המדינות ואין ביניהן אפילו תיאום בסיסי. החוטפים מעולם לא העלו דרישות לישראל. אחותי הייתה נחטפת גם אם היא לא הייתה ישראלית. היא נחטפה כיהודייה שגרה בארה"ב על ידי ארגון טרור שמכוון למערב. אני לא יודעת מה קורה בתוך הראש שלהם אבל ברור שהפספורט שלה לא משנה הרבה. אני לא מקלה באחריות של ממשלת ישראל, אבל במקרה הזה אין לה תפקיד מעשי. לעומת זאת, לממשל האמריקני יש את הקשרים החזקים ביותר עם עיראק ואת מנוף הלחץ הגדול ביותר. מבחינתי, כל הפעלת לחץ שלא מביאה את אחותי הביתה היא הסחת דעת מהמטרה".
אף שלפי הדיווחים הנשיא ג'ו ביידן העלה את הנושא בפגישתו עם ראש ממשלת עיראק בבית הלבן, צורקוב עצמה מעולם לא שוחחה איתו או הוזמנה לבית הלבן. "נפגשתי עם סגנית מזכיר המדינה, ברברה ליף, ועם הצוות שלה וכולם היו אדיבים, הראו אמפתיה ואמרו כמה הם מצטערים על מה שמשפחתי ואני עוברים", היא ממשיכה. "אני יודעת שלביידן אכפת, אבל לא הייתה שם נכונות אמיתית לדרוש מעיראק לקחת אחריות".
זה טריגר עבורך לשבת בבית ולצפות במפגשים של הנשיא ביידן עם משפחות החטופים האמריקנים בעזה?
"זה לא מה שאני מבקשת. אני לא צריכה מחוות כאלה או פגישות מפוארות. מה שאני צריכה זה את אחותי 'הלא מפוארת'. אם אף אחד לא רוצה לפגוש אותי, וסתם יחזירו לי את אחותי, זה יהיה בסדר מבחינתי. אני לא מתמקדת בתהליך אלא בתוצאה".
ממחלקת המדינה האמריקנית נמסר בתגובה: "אנחנו מודאגים מהמקרה הזה ועוקבים מקרוב אחריו. אנחנו מגנים בחריפות את החטיפה. קראנו ואנחנו ממשיכים להפציר בבכירים בעיראק למצוא את אליזבט ולהבטיח את שחרורה בהקדם האפשרי".
אמה מקווה שהבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות תסמל שינוי כיוון במדיניות החוץ ונכונות חזקה יותר ללחוץ על ממשלת עיראק. היא מתכוונת לנסוע לגבעת הקפיטול בתחילת השנה, כשאנשי המפתח בממשל החדש ייכנסו לתפקידם כדי "לדבר עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולעזור להניע את המצב קדימה".
דוברת הבית הלבן המיועדת בממשל החדש, קרוליין לוויט, מסרה: "העם האמריקני בחר מחדש את הנשיא טראמפ כי הוא סומך עליו שיחזיר יציבות ושלום למזרח התיכון. כשהוא יחזור לבית הלבן, הוא ינקוט את הפעולות הנדרשות כדי לעשות בדיוק את זה".
אנשים רעים באינטרנט
אליזבט ואמה צורקוב נולדו בסנט פטרבורג לזוג הורים יהודים מתנגדי משטר שבעברם נכלאו בסיביר. כשהיו בנות 4 ושנתיים עלתה המשפחה לישראל והתגוררה בכפר אלדד שבגוש עציון. יש להן אח ואחות צעירים שחיים בישראל עם אימם, בעוד האב מתגורר בברזיל.
לאחר שירותה הצבאי למדה אליזבט יחסים בינלאומיים ותקשורת באוניברסיטה העברית לתואר ראשון, ולימודי מזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב ומדע המדינה באוניברסיטת שיקגו לתואר שני. בהמשך החלה לימודי דוקטורט בפרינסטון שבמסגרתם כאמור הגיעה לעיראק. המחקר שלה התמקד במזרח התיכון בכלל, ובפרט בסוריה, דאעש ומלחמת האזרחים במדינה. לשם כך ערכה "עבודת שטח" גם בסוריה, ירדן, טורקיה ומדינות נוספות באזור.
גם האחות אמה הגיעה לארה"ב במסגרת הקריירה האקדמית שלה. בארץ היא למדה משפטים והתמחתה אצל שופט העליון חנן מלצר, וב-2014 החלה תואר שני בסטנפורד, שם המשיכה גם לדוקטורט. את עבודתה בליגה נגד השמצה החלה ב-2022.
עסקאות שחרור של חטופים ואסירים בשנה האחרונה - כאלה שהתקיימו בין ארה"ב לרוסיה ובין ישראל לחמאס - מעוררות אצלה רגשות מעורבים. "זה מתוק-מר", היא מסבירה. "אני כמובן שמחה עבור המשפחות שזוכות לראות את יקיריהן חוזרים הביתה. אני גם מקנאה בהן. לראות את ההתלהבות על הפנים שלהן כשהן ממתינות לחיבוק הראשון… הלב שלי מתפוצץ רק מלדמיין את עצמי במקום הזה. אז אני שמחה, אבל גם מאוד עצובה בו-זמנית, כי אני רוצה לראות את אחותי. אבל זה נותן תקווה, כי זה מראה שגם בתוך הסכסוכים הקשים ביותר, אנשים חוזרים בחיים. בסוף, כך משחררים חטופים. רק באמצעות עסקאות".
את יכולה להבין את הביקורת על כך שנסיבות חטיפתה של אליזבט שונות מאלה של החטופים בעזה, ושיש רמות של חשיבות או קדימות במקרה כזה?
"זה לא תפקידי להגיד איזה חטוף חשוב יותר, אבל אחותי במצב מאוד ייחודי. היא החטופה היחידה שמוחזקת במדינה שהיא בת-ברית של ארה"ב. פשוט בלתי נתפס איך מדינה שמקבלת כל כך הרבה תמיכה אמריקנית, ממשיכה לאפשר לסטודנטית מאוניברסיטת אמריקנית להיות מוחזקת בת ערובה בתחומה".
ישראלים חיים במשחק סכום אפס
ועדיין, ביקורת שמגיעה מישראל לא מאפשרת לאמה ולמשפחתה להתעלם מה"היררכיה" הזאת. אחרי 7 באוקטובר היא הרגישה אחוות דמים עם משפחות החטופים בעזה ("כאילו פתאום היו 251 משפחות שהצטרפו לגרסה הנוראית של הגיהינום שאנחנו כבר חיים בו"). אך לא עבר זמן רב עד שמשפחת צורקוב קיבלה איתותים שהיא לא כמו כולם, ואולי אף לא רצויה במאבק. זה הגיע עד הטרדות חוזרת ונשנות, הודעות ושיחות מאיימות.
"מקללים אותי ואומרים לי 'איך את מעזה בכלל להילחם להחזיר את אחותך על חשבון החטופים 'האמיתיים'?", מספרת אמה. "אין לי שום תלונות לאף אחד ממשפחות החטופים. אני לא רוצה לשפוט איך מישהו מתמודד עם הייסורים הנוראיים האלה. זו באמת טרגדיה שאין להעלות על הדעת. אני מבינה למה עבור חלק מהאנשים הרעיון שחטוף אחד משתחרר על חשבון אחר הוא ברוטאלי. אני אישית לא מרגישה ככה, אבל זה פשוט שובר לב.
"יש הרבה אנשים רעים באינטרנט שמנסים להכאיב ולפלג. כל מי שעומד לכתוב משהו רע לקרוב משפחה של חטוף צריך לעצור ולשאול את עצמו מה הביא אותו לנקודה הזו בחיים? אחד הדברים הכואבים ביותר בלהיות קרוב משפחה של מישהו בשבי הוא חוסר הוודאות והייאוש לקבל כל פירור מידע, ואנשים רעים מנצלים את זה ומייסרים משפחות של חטופים מסיבות שאני אפילו לא מבינה".
זה משפיע על המאבק שלך?
"אני ממוקדת רק בדברים שיכולים לקדם את השחרור של אליזבט. אני לא רואה שום דבר טוב שיכול לצאת מהפרד ומשול בין משפחות החטופים. זה לא מועיל לאף אחד. היחידים שמרוויחים מזה הם הטרוריסטים ואני לא אתן להם את הסיפוק הזה. זאת גם הסיבה שסיימתי את הדוקטורט שלי בסוף למרות שהייתי שבורה לגמרי. הם כבר לקחו אותה ממני ועצרו את הדוקטורט שלה. אני לא אתן להם את הסיפוק של לקחת גם את שלי. מבחינתי, העובדה שטרוריסט ירוויח מהסכסוכים האלה בין משפחות בני ערובה היא עוד סיבה לא לקחת חלק בזה".
ואיך התגובות אלייך בארה"ב?
"שונות לחלוטין. קיבלתי בעיקר מסרים חמים של תמיכה ואדיבות, במיוחד מהקהילה היהודית. מרגש לראות כמה אנשים טובי לב עוזרים פשוט כי אחותי יהודייה".
איך את מסבירה את ההבדל הזה?
"התגובות שאני מקבלת מישראלים קשורות יותר לשאלה למה מגיעה לאחותי אמפתיה או חמלה בכלל. אני מבינה את התחושה הזאת, אבל אני חושבת שישראלים חיים כל הזמן בתחושה של משחק סכום אפס. כאילו כל דבר הוא מאבק או תחרות. לעומת זאת, בקרב יהודים אמריקנים יש תחושה של גורל משותף ופחד מרדיפות. המצב של אחותי – אישה יהודייה שבויה בידי ארגון טרור רדיקלי – מהדהד אצלם מאוד. אני אסירת תודה על זה".
אימא בכתה בשידור חי
אחד המסרים החשובים שקיבלה מהקהילה היהודית היה לא להזניח את חייה האישיים. "למרות שזה מרגיש כאילו כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להפסיק כל דבר אחר ולהקדיש את עצמי רק למאבק לשחרורה, זה ממש חשוב שאשמור על תחושה מסוימת של 'עצמי' מחוץ לזהותי כאחות של חטופה", היא אומרת. "הדברים האלה לוקחים זמן, וזה הולך להיות מסע ארוך, וכדי להגיע לסופו, אני צריכה להיות מסוגלת להתקיים גם במקביל".
אליזבט כבר הפסידה את טקס קבלת הדוקטורט של אחותה באוניברסיטת סטנפורד. הרגע הזה, כמו כל רגע משמעותי בחיי בנה בן השנתיים של אמה, דניאל, מתועד ונשמר ב"קפסולת זמן" דיגיטלית, בתקווה שיום אחד תוכל אליזבט לראות מה החמיצה. דניאל מכנה אותה בסרטונים שאמה מצלמת "הדודה בעיראק", הוא לא מכיר מציאות אחרת.
אמה ובנה דניאל מאחלים מזל טוב "לדודה בעיראק"
(באדיבות המשפחה)
איפה הורייך והאחים שלך במאבק?
"אנחנו מעדיפים להשאיר אותם מחוץ לסיפור הזה. כשהכול התחיל כבר גרמו לאימא שלי לבכות בשידור חי בטלוויזיה, והחלטנו שזה לא בשבילם. אני הפכתי לפנים של המאבק וככה אנחנו מתנהלים".
היא מוסיפה כי "ביני לבין אליזבט יש פער של שנתיים אבל תמיד אמרנו שהיא הבכורה רק בטעות. כל הילדות הייתי למעשה הבכורה בהתנהגות, זאת שלוקחת אחריות, ועכשיו איכשהו שוב זה קורה. יש לי עדיין את ההרגל הזה, כשמשהו מעניין מופיע בחדשות, אני מיד שולפת את הטלפון כדי לשלוח לה הודעה, כי תמיד היינו חושבות אותו דבר. אני מקווה שאראה אותה בקרוב כי יש לנו כל כך הרבה בדיחות פנימיות להשלים".
ואיך את מתמודדת בינתיים?
"אני לא מצליחה להסביר את הסיוטים בלילה. לא ישנתי כמו שצריך לילה אחד מאז מרץ 2023. אני חושבת עליה כל הזמן. הלוואי שהיה אפשר לקשור אותה למיטה כדי שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם".
יש בך כעס כלפיה?
"אין שום דבר בעולם שאדם יכול לעשות כדי להצדיק עונש כזה. על שום טעות שהיא עשתה לא מגיע לה מה שקרה לה. ובכל מקרה זה שייך לקטגוריית הדברים שאני יכולה לחשוב עליהם אחר כך. כרגע, כל דבר שלא מביא אותה חזרה הביתה הוא לא רלוונטי ולא מעניין. ואם היא לא תחזור, אז מה זה משנה? זה לא עניין של תעצומת נפש או משהו, פשוט אין ברירה. שום דבר טוב לא מחכה לי בתחתית הבור הזה של 'מה היה קורה אילו'. אין טעם להיכנס לשם".
יש קרובי חטופים שמודים שלפעמים הם מאחלים שהסיוט הזה פשוט יסתיים, גם אם זה אומר לדעת שיקיריהם אינם. את מזדהה עם התחושה הזו?
"בסוף כל זה, אם היא לא תצליח לשרוד, אז כמובן שאני... הייתי מעדיפה שהיא לא תסבול. אבל אם היא תחזור הביתה בחיים, זה היה שווה את הכול. אני לא יכולה לדעת מה היא עוברת שם. דמיינתי כבר הכול, מהתרחישים הכי חשוכים ועד הכי אופטימיים. אני לא חושבת שיש לי זכות מוסרית לשפוט אם המאמץ הזה שווה או לא. זאת שאלה שרק היא תוכל לענות עליה, אם וכאשר אחזיר אותה".
תגובת המטבח המרכזי העולמי לפניית -ynet
״עבדנו ללא לאות להחיות את פעולות הבישול בעזה תוך שמירה על בטיחות הצוות שלנו והאנשים שאנחנו משרתים. עד כה הגשנו כמעט 82 מיליון ארוחות ואנחנו עוגן חיים עבור רבים. עלינו להמשיך.
לאחר מתקפת ה-30 בנובמבר הטראגית, ישראל דרשה בפומבי חקירה בנוגע לנהלי הגיוס שלנו בעזה, כולל בדיקות ביטחוניות דרך המחלקה הישראלית האחראית על סיוע הומניטרי. למרות שבדיקות אלו לא יכולות להבטיח באופן מלא את הבטיחות, הן עוזרות לצמצם את הסיכון להתקפות על הצוות שלנו, המטבחים ואתרי ההפצה. על סמך התוצאות, קיבלנו את ההחלטה הקשה לבצע שינויים בעזה.
אין לראות בכך כקביעה מצד WCK כי האנשים הללו שייכים לארגון טרור כלשהו. לפני קבלת תוצאות בדיקות הביטחון, לא הייתה לנו סיבה לדאגה לגבי אף אחד מהאנשים הללו, וכיוון שישראל לא משתפת מידע מודיעיני עם ארגוני סיוע, איננו יודעים את הבסיס להחלטת ישראל להדליק נורות אזהרה על אנשים אלו. עם זאת, הרגשנו כי צעד זה היה נחוץ להגן על הצוות והפעילות שלנו.
אנחנו מאמינים שהיו לנו שתי אפשרויות: לסגור את הפעילות בעזה או להיענות לבקשתם. ההחלטה הזו מגנה על ילדים ומשפחות פלסטיניות המגיעות לאכול באתרים שלנו. איזון בין בטיחות לבין המשימה שלנו לשרת הוא אחריות שאנו לוקחים מאוד ברצינות. למרות האתגרים הללו, אנחנו נשארים ממוקדים במשימה שלנו. אנחנו משבחים את הצוות שלנו בעזה על כך שהוא מאכיל כל יום, ועושה את הבלתי אפשרי אפשרי״
