ב-12 בינואר לפנות בוקר נמצא עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, מת באתר בנייה נטוש. בסמוך אליו נמצא אזיקון ולידו פלנלית. אסעד היה אזרח אמריקני ומחלקת המדינה פנתה לישראל לקבל הבהרות. לפי הפרסום, הלוחמים עצרו אותו במכוניתו במסגרת פעילות שגרתית של מחסומי פתע בכפר. לא היה מידע מודיעיני על הקשיש. הוא נעצר כחלק מהמדיניות הכללית שמנהיג הצבא בשטחים, שבמסגרתה כל אדם הוא בגדר חשוד פוטנציאלי. חלק מהשליטה באוכלוסייה אזרחית נמצא ביצירת תחושת נרדפות תמידית. זו מדיניות מכוונת.
בחקירתם טענו החיילים, כך לפי הפרסום, שהעבירו אותו לתחקור בבית נטוש וצדדי, אזקו אותו, קשרו את עיניו וחסמו את פיו כדי שלא ירעיש ויפריע. "לא זיהינו עליו סימנים של מצוקה, קריאה לעזרה או אחיזה למשל של ידו בחזהו", אמרו. עם ידיים כפותות ופה חסום, לא ברור היה איך יכול היה להביע מצוקה. השבוע פורסם שתיק החקירה צפוי להיסגר.
אז איך קורה שקשיש חף מפשע, שלא היה בעניינו כל חשד, יכול למות אחרי שעוכב, נאזק ונזרק באתר בנייה נטוש בקור המקפיא של לילה חורפי ליד רמאללה? איך יכול להיות שכל עוד הוא לא הוכה, ההערכה היא שהחיילים פעלו כדין?
לפחות חלק מהתשובה מצוי במדיניות של הצבא בעניין עיכוב אזרחים פלסטינים. כאשר רשויות אכיפת החוק בשטחים יעכבו ישראלי, החוק שלפיו הם יפעלו הוא חוק המעצרים הישראלי. לפי החוק הזה מותר למשטרה לעכב אדם לעד שלוש שעות, שבמהלכן על השוטר להזדהות ולהסביר לאדם מדוע הוא מעוכב. אם העיכוב נמשך יותר מ-20 דקות, השוטר צריך לדווח על כך.
אם מתנחל יעוכב בחשד שהיה מעורב ברצח, הדבר יקים חובת דיווח שנובעת מהגנה על זכותו לחופש תנועה, בעוד שפלסטיני קשיש שאין כלפיו כל חשד יעוכב מבלי שאיש ידע על כך. זה לא מעניין
מנגד, כאשר המעוכב הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים, ההוראות הרלוונטיות הן אלה המפורטות בצו בדבר הוראות ביטחון. גם בצו הזה מותר לעכב אדם למשך שלוש שעות, אך כאן לא נדרשים החיילים להסביר את סיבת העיכוב, וחובת דיווח חלה רק במקרים שבהם הוא נמשך יותר משלוש שעות. את המעוכב, אגב, מותר לקחת רק ל"מקום חקירה". ברור לכל שאתר בנייה נטוש אינו מתקן חקירה ולא יכול להיחשב כזה.
המשמעות של היעדר חובת דיווח היא שאין כל פיקוח על עיכובים שמבצעים חיילים. לכן אין כל דרך לברר אם עיכובים ממושכים - של בן 80 או של ילד בן 10 - הם פרקטיקה שגרתית. הצבא לא מבקש לפקח על חייליו ולא דורש מהם דין וחשבון בעניין. מהשטח אנו יודעים שעיכובים כאלה מתבצעים כל הזמן. ואף שלפי החוק מותר לעכב אדם רק לצורך חקירת פשע או אם יש חשד שיבצע פשע, היעדר הפיקוח יוצר מצב שעיכובים כענישה מתבצעים תדיר.
עו"ד רוני פלירוני צבילינגצורך ביטחוני הוא לרוב האמתלה לפערים בין שתי מערכות החוק החלות בשטחים – אחת על ישראלים ואחת על פלסטינים – בכל תחומי החיים. אבל את היעדר חובת הדיווח וההימנעות מפיקוח על עיכובים לא ניתן להסביר כך. הפערים בחוקים הם בין מי שנתפס כבעל זכויות במדינה דמוקרטית לבין מי שחי תחת שלטון צבאי שתכליתו היא דיכוי.
סיבת העיכוב לא משנה. למרבה האבסורד, אם מתנחל יעוכב בחשד שהיה מעורב בעבירה חמורה כגון רצח, הדבר יקים חובת דיווח שנובעת מהגנה על זכותו לחופש תנועה, בעוד שפלסטיני קשיש שאין כלפיו כל חשד יעוכב מבלי שאיש ידע על כך. כי זה פשוט לא מעניין.
- רוני פלי היא עורכת דין ביחידת השטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
