מלחמת חרבות ברזל, שהיום (ראשון) מלאו 100 ימים לפתיחתה, מגלמת מקבץ מכות תקדימיות: הפתעה אסטרטגית מצד אויב שאינו מדינה, שהמחישה קונספציה שגויה וחוסר הבנת קיצוני של "האחר" בשנים האחרונות; קטל המוני – מעולם בתולדות הסכסוך לא נרצחו ישראלים רבים כל כך ביום אחד כמו ב-7 באוקטובר; הפלישה הגדולה ביותר לשטח המדינה, תוך גרימת הרס ליישובים והפיכת תושביהם לפליטים; וכמובן, החטיפה ההמונית הממשיכה לדמם כפצע פתוח וכאוב.
האירוע הקשה הציף מעומק התודעה הקולקטיבית זיכרונות טראומתיים לגבי איומי הכחדה. הוא ערער את הביטחון העצמי שלפיו היהודים ניתקו עצמם מהגורל ההיסטורי הטראגי שלהם, רכשו עוצמה, ומצליחים להתקיים כבועה מערבית חסונה בלב מרחב פרוע. מתוך הפער שבין אותה התפיסה לליקויים הקשים שנחשפו ב-7 באוקטובר בהיבטים הממשלי והביטחוני – ובפרט המודיעיני – נוצרו תחושות קשות של השפלה לאומית ואף חרדה קיומית.
בכף השלילה במאזן האסטרטגי הישראלי ניצבים עוד רכיבים: הניכור הכבד בין הציבור להנהגה, שהתקיים עוד לפני המלחמה בגלל הרפורמה המשפטית, והתחדד במהלכה; הקושי שנחשף ביכולת לנהל מלחמה בכמה חזיתות, ולווה בחידוד התלות של ישראל בגיבוי אמריקאי; חוסר היכולת להעניק מענה מהיר ומלא לסוגיית החטופים; הביקורת החריפה במערכת הבינלאומית והקושי לגייס אמפתיה לסבל ולמורכבות המערכה; וחוסר היכולת להעניק מענה מלא לאיומים שמקודמים מחזיתות הצפון והים האדום בהכוונת איראן, שמחזקת את מעמדה כמעצמה אזורית ומאיצה את תכנית הגרעין שלה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• משפט הראווה של האג
• השר כץ, זה הזמן לתעדף את המדינות "הקשות" בעולם
• מקצצים בכבשת הרש של התרבות
• ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
ואולם, המלחמה הנוכחית, כמו זאת של 1973, גם עתירת הישגים, בפרט במישור הצבאי. צה"ל התעשת במהירות יחסית, יצא להתקפת נגד בשטח האויב ולמעשה כבש כמחצית משטח הרצועה. זאת ועוד, ישראל הסבה לחמאס פגיעות חסרות תקדים – חיסול מנהיגים, הרס תשתיות צבאיות ובראשן מערכת התת־קרקע הענפה וצמצום משמעותי של האיום הרקטי – כשברקע חווה הצד הפלסטיני כולו קטל והרס העולים על אלה של נכבת 1948. נוסף לכך, בולטת ההצלחה בשמירה על רגיעה יחסית ביהודה ושומרון ובקרב הציבור הערבי בישראל, שמסבה תסכול עמוק לחמאס, לצד שימור הסכמי השלום עם מדינות ערב, הצלחה בגיוס תמיכה מצד רבות ממדינות המערב והמחשת הברית האיתנה בין ארצות־הברית לישראל, המהווה רכיב מרכזי בדימוי ההרתעה – כפי שהוכח בהתמודדות נגד חיזבאללה.
ההישג הבולט ביותר נוגע דווקא לזירה הפנימית, ומגולם בהתגייסות חסרת תקדים של הציבור למערכה תוך הפגנת חוסן פנימי, סולידריות, ערבות הדדית ונכונות הקרבה, שמאפשרות את המשך הלחימה – וככל הנראה הסבו הפתעה לסינוואר, שהאמין כי החברה הישראלית לא תוכל לעמוד במערכה רבת ימים ודמים. מדובר במקרה נדיר בקנה מידה עולמי שבו ציבור מהווה מנוע מרכזי למאמץ לאומי צבאי, למרות פערים ובעיות אמון בינו לבין הנהגתו. האווירה הקולקטיבית אמנם קודרת למדי ב־100 הימים האחרונים, אולם שגרת החיים בחלק גדול מהמדינה מתקיימת, לרבות תפקוד מערכות הממשל והמשק, שימור הסדר הציבורי והמשך העשייה החברתית.
אם כך, 100 ימים לאחר פרוץ המלחמה, קיימת בציבור נחישות להמשיך במאבק – אך לצידה גם מקננת דאגה נוכח העובדה כי היעדים המרכזיים של המערכה לא מומשו: שלטון חמאס לא מוטט והחטופים לא שבו הביתה. התוצאה היא התפתחות הדרגתית של מציאות עמומה המלווה בהמשגה מדינית וצבאית שלא נהירה לרוב הציבור, והיא עלולה להיות הרת אסון: קיים סיכוי שתתפתח לכדי מלחמת התשה מתמשכת, שתאפשר לחמאס לטעון כי הצליח לשרוד גם לאחר פגיעות קשות וחרף שליטתו רק על חלק מהרצועה. יתרה מכך, מצב ביניים זה לא יאפשר לבסס סדר חדש בעזה ב"יום שאחרי", ילווה בביקורת בינלאומית גוברת, לא יתיר את חזרת תושבי העוטף לבתיהם או קידום משמעותי של עסקת החטופים, ובעיקר יעורר ייאוש בציבור נוכח הפער שיעמיק בין יעדי המלחמה למציאות בפועל.
ישראל מצויה בצומת דרכים, ועליה לבחור בין שני נתיבים מנוגדים: קידום עסקת חטופים שמשמעה הותרת חמאס על כנו, ואולי אף נסיגה מעזה לעת עתה, או המשך מאמץ למיטוט שלטון חמאס שיחייב השתלטות על כל רצועת עזה – על המחיר הצבאי, המדיני, הכלכלי והציבורי הכבד הכרוך בכך. אין להסתנוור מפתרונות אחרים, דוגמת שכנוע בכירי חמאס להתפנות מעזה או טרנספר מרצון וכינון שלטון חמולות בעזה – אלו רעיונות בעלי סבירות נמוכה, ועצם הדיון בהם מגביר את הבלבול והתסכול בציבור.
ד"ר מיכאל מילשטייןמבט ישיר נוכח פני המציאות נדרש גם בהקשר לזירה הצפונית, שלפחות כרגע ממשיכה להיות משנית. הסיכוי לפינוי דרום לבנון מכוחות חיזבאללה בהתאם להחלטה 1701 באמצעות הסדר מדיני אינו קלוש, אולם רווי בסימני שאלה ומגלם איום להיווצרות מציאות עמומה לאורך זמן, שבמסגרתה תימשך ההתכתשות הצבאית ותימנע חזרת תושבים ישראלים לבתיהם. גם בצפון, כמו בדרום, צריך להיזהר ממצבים מורכבים הזרים לקודים הנהוגים במזרח־התיכון, ולהעדיף הכרעות – גם אם כבדות מחיר – על פני "סיפורים פתוחים".
הציבור הישראלי עדיין לא עבר משלב הטראומה לשלב הפוסט טראומה. עם זאת, הכרחי כבר עתה לאמץ שתי מסקנות אסטרטגיות שנגזרות מתוך 7 באוקטובר: הצבה מתמשכת ונוקבת של סימני שאלה בפני מקבלי ההחלטות, במיוחד כאשר אלה מציגים רעיונות כלליים ומעורפלים, ושיפור ההבנה הלקויה את המרחב הסובב אותנו, במיוחד באמצעות לימוד מעמיק של השפה ושל התרבות. אלה לא בהכרח ינסכו אופטימיות, אך יהפכו אותנו לבעלי ראייה מפוכחת ומדויקת של המציאות הסבוכה באזור.
