כלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא פרסמה לאחרונה את האוטוביוגרפיה שלה, "ככה זה היה". בראשית שנות ה-80, היא כותבת, פנו אליה ממפלגת המערך והציעו לה מקום ריאלי ברשימה לכנסת. ההסבר לכך היה הפרסום הרב שלו זכתה בעקבות פרסום הביוגרפיה של ברל כצנלסון ("ברל - ביוגרפיה") שנחשב לאידיאולוג של תנועת העבודה. שפירא סירבה בנימוק שהפוליטיקה "לא משכה את ליבי".
בתחילת שנות ה-90 הוצע לה להתמודד על תפקיד דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, שנבחר על ידי סגל המרצים שלה. "לא ידעתי שאני נכנסת למערכת פוליטית מסובכת ומורכבת לא פחות מהמערכת הפוליטית הלאומית", כתבה והוסיפה לגבי תקופת כהונתה בתפקיד שאליו נבחרה: "לא ידעתי לאיזה קן צרעות אני נכנסת בחוג לתורת הספרות ושלוחותיו בחוג לפילוסופיה... כמות היצרים, התככים והנרגנות שהיו בשני חוגים אלו לא הייתה מביישת חצר ביזנטית".
בכך היא הדהדה את דבריו של וודרו ווילסון, לימים נשיא ארה"ב, שנשאל מדוע בחר לעזוב את משרתו באוניברסיטת פרינסטון ולעבור לזירה הציבורית, וענה כך: "נמאס לי מהפוליטיקה". ואכן, בימים אלה נדמה שהפוליטיקה נמצאת בשפל מבחינת הדימוי שלה ובהתאם גם הפוליטיקאים. הנשיא האמריקאי הארי טרומן אמר: "בגיל צעיר שקלתי להיות פוליטיקאי, או נגן פסנתר בבית בושת. למען האמת, אין הבדל גדול בין השניים".
לעצמנו אנחנו ממלמלים שלו רק היו יותר אנשי רוח בכנסת, הדימוי שלה היה שונה לגמרי. ודווקא היו ניסיונות לגייס אנשי רוח למשכן אבל אלה לא הותירו חותם של ממש בפעילותם. הסופר ס. יזהר הוצב ברשימה מטעם מפא"י בשנת 1949 וכיהן כחבר כנסת במשך כמה שנים. העיתונאית והסופרת אריאנה מלמד כתבה עליו כאן: "אם יש היסטוריה לא-רשמית של המוסד הזה, הוא ודאי יירשם כאחד החברים היותר עצלים ונרפים". המשורר אורי צבי גרינברג שימש גם הוא כח"כ מטעם מפלגת חרות ופרש לאחר שנתיים שבהן לא נתפש כפרלמנטר מצטיין.
לעומת זאת כיהנו בכנסת במשך השנים חברים שהגיעו מכל מקורות הגיוס המרכזיים של החברה הישראלית. אנשי צבא בדרגות בכירות הצטרפו לפוליטיקה ושלושה מהם גם הפכו לראשי ממשלה: יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון. רמטכ"לים ואלופים רבים כהנו בתפקידי שרים - יגאל ידין, משה דיין, חיים בר לב, מוטה גור, רפאל איתן, יצחק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, שאול מופז, משה יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ ויואב גלנט.
גם מן המגזר העסקי בכלל וההייטק בפרט הייתה וישנה נציגות מכובדת שכללה את יאיר שמיר, יעקב פרי, אראל מרגלית, אבי גבאי, נפתלי בנט וניר ברקת. אנשי אקדמיה רבים הוצבו ברשימות המפלגות ומילאו גם תפקידי שרים: בן ציון דינור, אמנון רובינשטיין, דוד ליבאי, שלמה בן עמי, עוזי אבן, יולי תמיר, דניאל פרידמן, יובל שטייניץ, נחמן שי ואלון טל.
(צילום: גיל יוחנן, נויל האריס)
הטענה שלפיה מעולם לא הייתה הפוליטיקה הישראלית בדימוי ירוד כל כך לא עומדת במבחן ההיסטוריה. כשהייתה מזכירת מפא"י הגדירה גולדה מאיר את הנהגת מפלגתה כ"טמאני הול", גוף פוליטי מושחת וידוע לשמצה בניו יורק במאה ה-19. יצחק רבין כזכור היה זה שכינה את הניסיון של שמעון פרס להקים ב-1990 ממשלה באמצעות עריקים מהמפלגה הליברלית וחרדים כ"תרגיל המסריח".
גם קרב ההשמצות בין נבחרי הציבור אינו חדש. בכל גוף שבו מבקשים חבריו להתקדם לתפקידים בכירים יותר יש תחרות רוויה ביצרים בין מי שרואים עצמם כראויים להם. כך זה בצה"ל, במשטרה וגם באקדמיה, כפי שלמדנו מפרופ' שפירא. בפוליטיקה זה נראה מכוער יותר בעיקר בשל החשיפה התקשורתית שנובעת מן העובדה שהציבור הוא זה שבוחר את הפוליטיקאים.
ד"ר ברוך לשםבסופו של דבר, יש לנו את הנבחרים הטובים ביותר שמדינת ישראל מסוגלת לספק, כאשר תמיד ישנם מקרי נפל שמסתננים בטעות. במהלך ארבע מערכות הבחירות האחרות המפלגות חיפשו בבהילות מועמדים שיכולים להתאים למערכת הפוליטית מבחינת כישוריהם ומזגם, ללא הצלחה בדרך כלל. היחיד שהוזכר כבר שנים כמי שמונח על המדף הפוליטי, גדי איזנקוט, יתמודד כנראה בבחירות הקרובות, וסביר שרגע אחרי השבעתו יידרדר גם הדימוי שלו.
ההודעות על מותה של הפוליטיקה הישראלית הן מוקדמות מדי. היא מצויה כיום במשבר משום שבארבע מערכות הבחירות האחרונות, וגם בחמישית שיצאה לדרך, הקרע העיקרי בין המפלגות המרכזיות אינו בשאלה אידיאולוגית אלא פרסונלית – האם אדם עם כתב אישום יכול לכהן כראש ממשלה. אחרי לכתו של בנימין נתניהו תחזור הפוליטיקה שלנו להיות נורמלית, עד כמה שפוליטיקה יכולה להיות כזו.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
