כשסרן במיל' אור סעדון, לוחם בגדס"ר נח"ל שגויס למילואים ב-7 באוקטובר, היה לו ברור היכן הוא רוצה להיות מוצב. "רציתי להיות ביחידה מתמרנת ולהיכנס לעזה. אני מקיבוץ זיקים, אז רציתי להגן על הבית ולהיות חלק", הוא מספר. אור (28) ומשפחתו פונו מהקיבוץ בעוטף יום למחרת הטבח. מאז לא חזרו לביתם, ואור מצא את עצמו בתמרון שאותו לא דמיין, בין לחימה ברצועה מצד אחד לבין האתגר של חיים בבית ארעי.
"התחושות היו קשות", הוא מספר. "בחוף בזיקים רצחו עשרות אנשים, וזה חוף הבית שלנו. איפה שגדלתי, איפה שכל החיים אני נמצא, גולש, מתאמן. בימים הראשונים התפנינו כולם לדירה של אחותי ברמת גן, וזה היה בלתי נסבל. כולם היו על קוצים. אני ואחותי פרסמנו בפייסבוק שאנחנו מחפשים מישהו שיוכל לארח את המשפחה יחד עם סבא שלנו הסיעודי והמטפלת שלו. התקשר אלינו בחור מדהים והזמין אותנו להגיע אליו לכפר שמריהו ואמר שאנחנו יכולים להתארח שם בחינם, הכול עליו, והוא דואג לכל מה שאנחנו צריכים. כל שבועיים-שלושה כשהייתי יוצא, הייתי חוזר לשם".
על פניו זה נשמע נחמד, אבל אני מניח שזה לא כמו לחזור לבית שלך האישי.
"נכון. זה מקום מדהים ויש שם קהילה מדהימה, אבל ההורים שלי מתים לחזור הביתה. אבא שלי חקלאי, ובכל רגע שהוא יכול הוא חוזר לעבוד בשדות שלו ליד זיקים. אין כמו בבית".
אור, סטודנט, שוחרר ממילואים לפני שבועיים היישר לפתיחת שנת הלימודים האקדמית. "חזרתי ישר ללימודים ונשאבתי לתוך זה, אבל הייתי רוצה לחזור הביתה לזיקים. נפלו לנו גם שני טילים על הבית ויש שיקום שצריך לעשות. הייתי רוצה לחזור לרוץ ולשחות בחוף זיקים ולהרגיש שאני חוזר לקבל ביטחון באזור הזה".
רס"ר במיל' ישי לוינגר (39), לוחם בתותחנים בגבול לבנון ואב לארבעה, הוא רב בישיבת הסדר ותושב קריית שמונה. עם תחילת המלחמה פונה עם משפחתו ליישוב אלון שבות שבגוש עציון. "זאת תחושה של להילחם בשתי חזיתות", הוא מספר. "יש את החזית כחייל שאתה נותן את כל כולך, ואז כשאתה יוצא לבקר אתה לא חוזר לבית, אלא לדירה הקטנה שהמשפחה שלי פונתה אליה. המשפחה מתמודדת בגבורה, אבל זאת חוויה קשה, והתחושה היא של פליטים".
על אף שנולד לישי תינוק חודשיים בלבד לפני 7 באוקטובר, הוא מגויס מאז למילואים, והשחרור עדיין לא נראה באופק. הוא חושב לא מעט על מה יהיה ביום שבו יסיים את השירות ויחזור לבית שהוא לא שלו. "אמרתי לבת שלי 'את תצטרכי לעזור לי'. אני חוזר הביתה ולא מכיר פה כלום, אפילו ברמה של מה יש בכל מגירה. זה לא לחזור, זה להתחיל מחדש. בסדר, אני אלמד את העסק, ובע"ה אני אהיה מצוין, אבל זו תחושה של המון חוסר יציבות. השטח הצבאי הוא באיזשהו מקום יותר יציב ומוכר לי מאשר המציאות של הבית". בנוגע לאפטרים בזמן השירות הוא אומר: "אתה אורח בבית שלך. אני מתארח אצל אשתי והילדים".
רס"ל במיל' טלאי אביאני כרמי (24) לחם בסיירת חרוב בסדיר ועכשיו נמצא בעזה ביחס"ם (יחידת סיוע מנהלתי). הוא תושב קיבוץ ברעם הצמוד לגבול לבנון, מפונה מביתו. למלחמה הגיע היישר מהודו, מטיול של אחרי צבא. "הספקתי להיות שם ארבעה וחצי חודשים. איך שהגעתי למקום עם קליטה התקשרו אליי וביקשו שאחזור".
קיבוץ ברעם פונה ביוזמת המדינה למלון בטבריה, אך משפחתו של טלאי נשארה בבית. "אמא שלי מנהלת את חדר האוכל, אז היא דואגת לאוכל של כיתת הכוננות, ואבא שלי אמר שהוא לא משאיר את אמא לבד".
טלאי מתאר את המצב הקשה שבו הוא נמצא: "כשיצאתי בהתחלה מהמילואים יצאתי למלון בטבריה שאליו פינו את הקיבוץ, ומהר מאוד הבנתי שאי אפשר להיות שם. זה דיכאון של החיים. ועל הקיבוץ יש צו פינוי ולשם אני גם לא יכול לחזור ליותר מיום-יומיים.
"יש לנו סך הכול יציאות טובות, אבל בגלל שאין לי לאן לחזור אני משתדל שלא לצאת ופשוט נשאר בצבא". לדבריו, אין הרבה הבדל בין השהות בעזה לשהות בקיבוץ. "כשאני יוצא אני עדיין באותה אווירה כביכול. זה כמו להיות בדרום, רק בלי משימות. אני יושב בברעם עם כיתת הכוננות, כולם עם נשקים, עם וסטים".
מה תעשה כשתסיים את השירות? לאיפה תחזור?
"עכשיו יצאתי אחרי כמעט חודש, וכולם יוצאים כמעט כל שבועיים. אני חוזר כל פעם לימים ספורים וצריך לתכנן איפה אני ישן, כי לא בהכרח יש לי איפה. הרעיון של מלון נשמע נחמד, אבל בסוף אני צריך לחלוק חדר עם עוד חברים ואין לך שנייה לעצמך. מבחינתי, ברגע שאני משתחרר אני חוזר לחו"ל. טסתי באווירה של לטוס לכמה שנים, לטייל ולעבוד, ופתאום התכנון השתנה לגמרי".
