"נחזור - אם נרגיש ביטחון": עד נובמבר 2023, נאור שמיע בן ה-51 התגורר במשך 14 שנים עם אשתו פרדריק ושלושת ילדיהם בקיבוץ מנרה שבגליל העליון. עם פרוץ המלחמה, יו"ר צוות החירום היישובי הצטרף לכיתת הכוננות, ובימים אלו הוא מזגזג בין לינה במנרה לגדות, שם שוהה משפחתו. כעת הוא מספר על ממדי ההרס בקיבוץ שאותו נאלץ לעזוב - ועל הרצון לחזור.
ההרס במוקדים שונים בקיבוץ מנרה
(צילום: איגור אברמוביץ')
"כשמגיע היום להגיע לקיבוץ, אני רואה בדיוק את מה שרואים בתמונות. יש עזובה, זה מזכיר את התמונות מצ'רנוביל", סיפר נאור. מבין התמונות, ציין את זו שבה חלונות הבית מנופצים לחלוטין, ואמר: "ככה רואים את מנרה מתוך לבנון, בדיוק מהזווית הזו. הרבה פעמים, כשירו לעברנו, ירו לכיוון החלונות, כי ידעו שהמבנים בקיבוץ עשויים מבטון מזוין. גם בית ש'רק' חטף נ"ט, ונראה כאילו נדרש רק לסיוד וצבע, ייתכן ונדרש להרוס אותו בגלל הרס היסודות".
"14 חודשים לא הייתי בבית. בביקור הבודד, ראיתי את השריפות וההרס. זה מאוד קשה, אי אפשר לתאר את זה, זה נראה כמו חורבן אמיתי. כולנו מגויסים כקהילה, אני בטוחה שנשקם את מנרה, בדרך זו או אחרת"
בנובמבר אשתקד עזב שמיע לתקופה את כיתת הכוננות, והחל ללמד מתמטיקה את כיתות המחוננים של תלמידי חטיבות הביניים בבית הספר "מרחב כינרת", שאיגדה את המפונים מהאזור, ובהם ילדים ממג'דל שמס, גוש חלב (ג'יש) והגליל. תחילה למדו במכללת כנרת, וכשהסטודנטים חזרו ללימודים עברו לפוריה.
13 צפייה בגלריה
"ככה רואים את מנרה מלבנון". נאור שמיע מבטיח לשוב ולשקם את הקיבוץ
(צילום: REUTERS/Ilan Rosenberg)
תמונה נוספת שנצרבה לו בזיכרון הייתה של לול התרנגולים בקיבוץ. "תחת משטח הבטון יצאו עשבים, בגלל שהיה נטוש הרבה זמן. הצמח השתלט על החומר. את התמונות אני רואה גם בלייב. זה הופך את הבטן לאנשים שמגיעים לקיבוץ בפעם הראשונה, ואז אני מבין שמה שהפך להיות הנוף ה'שגרתי' שלי ביומיום – מזעזע אנשים אחרים". על ממדי ההרס בקיבוץ אמר כי "הנזק הוא גדול יותר ממה שנראה, רק עכשיו מס רכוש מתחיל לבדוק מה הנזק. בגלל שרוב הבתים במנרה הם מבטון מזוין, הפגיעה כשלעצמה לא תמיד נראית לעין, אך היסודות ניזוקו משמעותית. עכשיו מתחילים לכמת את ממדי ההרס".
הוא סיפר גם על התקווה לשוב בקרוב לקיבוץ: "אין שאלה בכלל, אנחנו נחזור למנרה. מניח ש-90% לפחות יחזרו. כולם רוצים לחזור ולשקם את הקיבוץ. אבל כל זאת בהנחה שנרגיש כאן ביטחון. וזו השאלה, האם יצליחו לתת לתושבים פה תחושה אמיתית של ביטחון".
"זה חורבן אמיתי, אבל מחכים לחזור"
סיגל ויז'ניצר חיה בקיבוץ בתשע השנים האחרונות עם בעלה זאבי ושני ילדיהם גפן (13) ורונן (15.5). יחד איתם גם אמה של סיגל פנינה בת ה-73, שעברה למנרה ביוני 2023 ומאז שבת 7 באוקטובר נודדת עם המשפחה. בתפקידה, סיגל מקבלת את פניהם של חברי הקיבוץ החדשים שנקלטים לקהילה. את החברים האחרונים קלטה בסוף 2023, קבוצה של ארבע-חמש משפחות שעברו לקיבוץ, אך מאז ועד היום לא נקלטה אף משפחה חדשה.
בעקבות המלחמה, המשפחה עזבה את הקיבוץ ב-8/10. "נדדנו קצת, בהתחלה היינו בין בני משפחה וחברים. מנווה ירק עברנו לנתניה, שם קיבלנו גם דירה ריקה שריהטנו בעזרת אנשים טובים. משם עברנו לטבריה, הצטרפנו לקהילה שהתארחה במלון 'נוף כנרת בטבריה'. היה קשוח, היינו ארבעתנו בחדר קטן. לבני הנוער עשו מועדון, שיהיה להם מקום להיות בו. הבן הגדול העדיף לפעמים לישון שם". במרץ עברו לקיבוץ גדות: "אנחנו חיים כאן בחדרי אירוח, קיבלנו שני חדרים, בנפרד להורים ולילדים. ועם זאת, גם כאן – זה לא הבית. אנחנו מחכים מאוד לחזור למנרה".
ביום שבת האחרון, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ביקרה במנרה מאז שעזבו את ביתם. "14 חודשים שלא הייתי בבית. בביקור הבודד, ראיתי את השריפות וההרס. זה מאוד קשה, אי אפשר לתאר את זה אפילו. זה נראה כמו חורבן אמיתי. אנחנו כולנו מגויסים כקהילה, אני בטוחה שנשקם את מנרה, בדרך כזו או אחרת. נשקם את הקהילה, נחזק אותה. אבל זה ייקח זמן, לאט-לאט ובצעדים קטנים. איפה שיש רצון – יש גם יכולת. בסוף נצליח".
על תמונות הלווין שמתעדות את ההרס במנרה אמרה: "כואב הלב. חלק מהתיעודים ראיתי במו עיניי בביקור שלי בקיבוץ. באחת התמונות מצולמת השכונה הדרומית, שחטפה מהלומה משמעותית. אבל לשם, ולמקומות שנהרסו ממש, לא העזתי עוד ללכת".
"קשוח להישאר פה - אבל יש לי תפקיד חשוב"
משפחתו של איגור אברמוביץ' בן ה-43, נשוי ואב לשתי בנות, פונתה לקיבוץ גדות. אולם איגור בחר להישאר לחיות בקיבוץ מנרה לאורך כל המלחמה. בתפקידו, חבר בצוות החירום היישובי ובעליו של הכלבו בקיבוץ, שאותו המשיך להפעיל גם לאורך המלחמה, בעיקר עבור החיילים וכיתות הכוננות. לפני המלחמה, היה אחראי על השכרת דירות ונכסים, ואחרי פרוץ המלחמה נשאר לחיות במנרה במטרה לתעד את השפעות המלחמה על הקיבוץ.
"קשוח להישאר פה, אבל יש לי תפקיד חשוב. אני מצלם את הבתים והמבנים שניזוקו, עוקב אחרי הפגיעות והנזקים, מכין טבלאות ודוחות שמכמתות את ההרס. אף אחד לא האמין שזה ייקח יותר משנה שאנחנו סופגים בלי הפסקה. אם באפריל היו 13 פגיעות ישירות, בנובמבר כבר עמדנו על 36 פגיעות ישירות - אלו בנוסף ל-82 פגיעות עקיפות".
בעודו מסתובב בין בתי הקיבוץ, מתאר איגור: "יש המון הרס, עד לא מזמן היה גם מאוד מלוכלך ומבולגן. בימים האחרונים היו פה כוחות צבא שסייעו לסדר קצת את האזור. אבל לאורך כל התקופה ידעתי שגם בית שנראה היום תקין, יכול מחר להיפגע ולהיהרס באופן מיידי. לא הייתה לנו שום ודאות".
כיום, הוא חלק מצוות החשיבה לקראת שובה של הקהילה לקיבוץ: "יחד עם פרויקטור ייעודי לשיקום הקיבוץ, מנכ"ל הקיבוץ, מנהל הקהילה, משרד שמאות ששכרנו לטובת העניין ומנהלת החוסן של הקהילה - אנחנו מנסים להבין איך מתפעלים את האירוע. צריך שיקום של המון תשתיות. הפגיעה הקריטית היא לא רק בבתים עצמם, אלא גם בתשתיות מים, חשמל וגז. יש כאן המון עבודה שצריך לעשות, לפני שחוזרים הביתה".
