השקר הוא יצור מדהים: גם לאחר שמולקים את ראשו רגליו ממשיכות לרוץ. במרץ 2015, ערב הבחירות לכנסת ה-20, הופיע בני בגין במסיבת עיתונאים דרמטית בבית סוקולוב. הוא הגיע לשם בשליחותו של בנימין נתניהו. ימים אחדים קודם לכן חשפתי ב"ידיעות אחרונות" שורה של הצעות מפתות שהעביר נתניהו לאבו מאזן, במסגרת ערוץ שיחות חשאי שפעל ביניהם. אף שצילומי המסמכים הוצגו בעיתון, בגין התנדב להכחיש. "אבי השקר הוא העיתונאי המשקר, נחום ברנע", אמר בפתוס. להוכחה, הוא סיפר סיפור.
"לפני 20 שנה" אמר, "כשחבר שלי הציג בפניו עובדות מדיניות חשובות, הוא סירב לפרסם אותן. אמר לו חברי, אבל זאת האמת. ברנע השיב: אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת". ביקשתי מעורך הדין של העיתון, מיבי מוזר, לפנות לבגין. בגין השיב שאחד בשם "יגאל" שלח לו מייל, שטוען שבשנת 1994 או 1995 הוא הציע לי לפרסם ציטוטים מנאום של יאסר ערפאת, ואני סירבתי.
אכן, היה יגאל. יגאל כרמון הוא מייסד עמותה שאוספת חומרים בכלי תקשורת בעולם הערבי. יום אחד פנה אליי וביקש שאבקר במשרד שלו ברחוב המעלות בירושלים. לא התלהבתי. ערבית איננה שפתי; יש מומחים גדולים ממני למה שאומרים מנהיגים ערביים. אני מוטרד יותר ממה שהם עושים. בכל זאת באתי. כרמון רצה שאפרסם משהו בעיתון: כך הוא משיג תורמים. הצעתי לו לפנות לאהוד יערי.
כשהבנתי ממי ינק בגין את הסיפור שלו טלפנתי לכרמון. אמרתי לו דברים קשים מאוד, עליו, על כזבנותו, וגם עליי. את ערפאת ראיינתי לראשונה ב-1992, בתוניס, יחד עם עמיתתי סמדר פרי. ערפאת, כמנהגו, ניסה לכפות עלינו תמונה פרונטלית, הראיס והחברים שלו. כך נהג בכל פגישותיו עם עיתונאים. סירבתי, ושבתי וסירבתי. ידיו של ערפאת מלאו דם. הטרור היה כלי בארגז הכלים שלו לאורך כל חייו, עד יומו האחרון. לסקר אותו היה חיוני. להתחבק איתו? בחיים לא.
בעידן הרשתות החברתיות האמת איבדה את המונופול שלה. השקר זריז יותר, בוודאי כאשר הוא נופל לידיהם של פוליטיקאים מתלהמים ותועמלנים חסרי בושה
את סיפור הפייק ניוז של בגין תיארתי ברשימה שראתה אור בעיתון במרץ 2015. כרמון נאלם דום; גם בגין. אבל לשקר, כאמור, יש רגליים משלו. הוצאת ספרים שמתמחה בספרות ימנית פרסמה ספרון בכריכה צהובה שכותרתו "הסדנה להנדסת התודעה". הפרק הפותח מוקדש לי. המחבר, חנן עמיאור, חזר בו על הסיפור. הוא עשה זאת אף שידע ממני שהסיפור בדוי.
2 צפייה בגלריה
אורי אבנרי עם ערפאת בבירות, 1982
(צילום: ענת סרגוסטי, באדיבות ארכיון אורי אבנרי הספרייה הלאומית)
ביום שישי האחרון נתקלתי במאמר של גדי טאוב ב"הארץ". טאוב חזר בו על השקר של עמיאור. טאוב מתגדר ביומרות אקדמיות. אף על פי כן לא בדק בארכיון ולא בדק איתי. שרשרת אחת, שפותחת בצורכי הבחירות של נתניהו, עוברת לכרמון, בגין ועמיאור, מגיעה סוף סוף אל טאוב, האיש ההוגה.
לטאוב יש תיאוריית קונספירציה. היא אומרת כך: אליטה שלמה החליטה להגן על הסכם אוסלו מפני המציאות. יותר מזה: היא החליטה שתפקיד העיתונות הוא לחנך כביכול את הציבור, לא לעדכן אותו ולא לספק לו מידע שיאפשר לו להסיק את המסקנות בעצמו. התוכנית שלה היא לרמות את המוני הישראלים כדי שישמשו חותמת גומי לשלטונה. עד כדי כך.
כהוכחה לנכונות התיזה הוא מביא את רביב דרוקר, עיתונאי שצבר לזכותו הישגים מקצועיים מרשימים, מול כל ממשלה, ואותי. קונספירציה אדירה ורק שתי הוכחות לה. יש לי חדשות בשבילו: אין אליטה, בוודאי לא בתקשורת. אין קנוניה. יש עיתונאים. הם מיומנים במקצועם, בלתי-תלויים, תחרותיים, והם משקיעים את כל כישרונם בחשיפת עובדות, נוחות ולא נוחות. לפעמים הם מסתכנים בביטחונם, אולי גם בחייהם: כך בעולם; כך גם בארץ.
תיאוריות הקונספירציה האלה הן יבוא זול מאמריקה של טראמפ. אין בהן אמת. אבל בעידן הרשתות החברתיות האמת איבדה את המונופול שלה. השקר זריז יותר, בוודאי כאשר הוא נופל לידיהם של פוליטיקאים מתלהמים ותועמלנים חסרי בושה. אני לא אמרתי את מה שהחבורה הזאת מייחסת לי, אבל המילים שבדו מגדירות היטב את מה שהם עושים בעצמם, יום-יום: "אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת". זה הם, רק הם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
