יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי אבל בישראל הוא קיבל מעמד של קדושה. לא אלוהים קידש, אין שום צו עליון או רבנים שיגידו אסור או מותר – אבל הכללים מאוד ברורים. הקצב מואט אף שלא שבת, החולצות לבנות ועל הדש – דם המכבים. נרות נשמה נדלקים בבתים, מנגינות הימים הנוראים של חגי תשרי מתחלפות בפסקול הרדיו של חודש אייר, והוא עצוב וטעון לא פחות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• די לאנדרטיזציה של מדינת ישראל
• דובר צער מודיע
• קמפיין "אחים אנחנו" להרדמת המחאה
• החרדים יצטרכו לחכות
אוהבים לומר שהסמיכות בין זיכרון לעצמאות, הטקסיות המוגזמת, השירים הנוגים – הם כולם חלק ממנגנון משוכלל שמאפשר לשלוח ילדים אל הצבא ולקבל אותם חזרה בארון. שהקדושה הזו, כמו כל קדושה – היא כזו שצריך לפעמים לשחוט. לבעוט. לבדוק את גבולותיה. ואולי זה קצת נכון. אבל השכול, ותיק ומוכר, כבר יצר לו פנים חדשות. על כל טקס – יש טקס אלטרנטיבי. על כל שיר הרואי, נכתב אחד ביקורתי. הקולקטיבי מתחלף לאט לפרטי. הגיבורים הם אנטי-גיבורים. המחיר הנפשי של החיים סוף-סוף מדובר, ולא רק גבורת הנופלים. משפחות השכול, בדיוק כמו הילדים שטמנו בעפרה של הארץ הזו, מספרות סיפור שהוא גדול פי כמה וכמה ממנגנון לאומי – משוכלל ככל שיהיה.
בסוף, בבתי העלמין קבורים זה לצד זה חיילים וחיילות שונים בתכלית, שהגיעו מבתים שונים עם חלומות שונים ורקע שונה. רק המוות דומה להחריד. ואיכשהו, שם, ברגע שבו אנו מביטים אל המתים בנהר הסטיקס הגדול, הפרטי נוגע בקולקטיבי, ואפשר לייצר 24 שעות שאין בהן דקדקנות או נוקדנות. שיש בהן שותפות אף שברור שאין קונצנזוס. ימים שבהם אנחנו רואים בכזו צלילות את המקום הזה, שפתאום קל יותר להעלים עין.
השבוע הזה, בראשית אייר, יכול בקלות להפוך לאנדרטה חיה. עוצרים, מרכינים ראש, מזילים דמעה וממשיכים הלאה. אבל הימים הללו לא נועדו למתים. לא נועדו לאנדרטאות ולמצבות ולסמלים. הם נועדו לנו - לחיים. למי שפועלים ויוצרים, למי שבכוחם עוד לחלום ולהגשים, למי שעוד מסוגלים לנסח את ה"לשם מה" שלמענו אנחנו קמים בבוקר, מגדלים ילדים, מדברים עברית, שותלים עץ בגינה או שרים עם הרדיו.
המקום הזה תמיד סוער. זו מדינה בהפגנה כבר 75 שנה, וזה חלק מהיופי שלה. ועדיין, אי-אפשר להתעלם מכך שהחודשים הללו גורמים לנו לשאול ביתר שאת מי אנחנו? מה הסיפור המשותף שלנו? האם הוא עוד קיים? מה חשוב ודחוף לנו? לשם מה. לשם מה. לשם מה.
ימי הזיכרון והעצמאות, גם אם נרצה, כבר לא יוכלו להיות אנדרטה. הם לא יכולים עוד להיות הפסקה מתודית מהרעש וההמולה. הם נוגעים בשאלות היסוד של המקום הזה, באתוסים המכוננים שלו, בשותפויות שיש ביכולתו לייצר, וכן – גם במה נוכל לאבד ברגע. מרקם עדין שתלוי על בלימה. אי-אפשר עוד לקלל ולגדף לפני ואחרי, אבל לבקש דממה תוך כדי. לא נצליח להשאיר את המחלוקות מחוץ לבתי העלמין – ולא משנה אם הן יינשאו בלב דומם ושותק או בזעקה רמה. אנחנו בפרק חדש.
דוד שלי, אריה סרור, נפל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. לראשונה השנה אגיע מבית העלמין ברמלה אל הבית הריק של סבתי. היא נפטרה לפני כמה חודשים, וכבר לא תהיה לקבל את המנחמים, להדליק נר ולהניח את השי המכוער של משרד הביטחון על השולחן.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet ועדיין נגיע, ועדיין נדקדק בכללי הטקס, ועדיין נדע – שם, במקום האינטימי והדלוק שבו הכאב עוד פועם גם אחרי 50 שנה, אפשר לראות בצלילות. אפשר לשאול באמת למה אנחנו מחויבים. מה אסור לנו לאבד.
ואם כבר קדושה – יום הזיכרון צריך להיות יום כיפור קטן. יום של חשבון נפש. לא בשביל מי שמת – בשבילנו.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
