ראש הממשלה בנימין נתניהו משמיע זמירות חדשות. בהתחלה זה היה בעיקר בערוצי טלוויזיה זרים. לא אתן יד לפגיעה בדמוקרטיה, הוא אמר. הוא בעד פשרה. הוא שואף לרפורמה בהסכמה. דברים דומים אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון. אותה רוח נחה עליו גם בריאיון לערוץ 14, וגם אתמול (שני), בקבלת הפנים בכנסת למשלחת מארה"ב. והוא אפילו עוסק בהטבות למשפחות עם ילדים. הנה, יש לנו ראש ממשלה אחראי ורציני. האומנם?
הניסיון רב השנים עם נתניהו מחייב כבדהו וחשדהו. למרות כל טעויותיו בחודשים האחרונים, הכישרון הפוליטי לא נעלם. נתניהו קורא סקרים. הוא רואה את העזיבה ההמונית של תומכי ליכוד, שעוברים, בשלב הזה בסקרים, לנציג החדש של הממלכתיות, בני גנץ. הוא יודע שהוא חייב להתמודד עם ההתלהמות של הימין הקיצוני והגוש החרדי, שרוצים לכפות את הרפורמה המקורית והדורסנית. יש תחושה של סדק מתרחב והולך בינו לבין חלק מחבריו להנהגת הימין.
אבל אולי, רק אולי, מדובר בתרגיל? הרי הסיכויים להשגת פשרה קטֵנים. לפי הדיווחים מהשיחות, לא קורה שם הרבה. אין פרוטוקולים. יש רק הדלפות, שעולה מהן שמדובר בשיחות סרק. וזה רק עניין של זמן עד שיתחיל הבליים-גיים (משחק ההאשמות). נתניהו מכין את עצמו לרגע המשבר שבו יאמר: "הודעתי שוב ושוב שאני בעד פשרה. הודעתי שאני בעד רפורמה רק בהסכמה. אבל הביטו בהם, בנציגי יש עתיד והמחנה הממלכתי – הם לא רוצים בשום פשרה. הם שיכורים מהסקרים שמנבאים להם ניצחון בבחירות. הם עצמם אמרו שהם תומכים ברפורמה, אבל לא עשו את הצעד הקטן ביותר כדי להשיג פשרה".
הלכתי, יאמר להם נתניהו, נגד חלק מחבריי לצמרת הימין. התעלמתי אפילו מההפגנה שהייתה בעד הרפורמה ובמידה מסוימת נגדי. ומה ענה מחנה המחאה? במקום לגלות קצת גמישות, הוא הקשיח עמדות. אני אשם? אני לא ממלכתי?
ייתכן, בהחלט ייתכן, שזה יהיה התסריט. תנו לנערים לשחק, מתכנן נתניהו, וכל מה שאני זקוק לו הוא להטיל את האשמה על מחנה המחאה ונציגיו בשיחות. או אז, בלי שום קשר לחקיקה שתתקדם או לא תתקדם, הסקרים יצביעו על שיבה איטית של תומכי ליכוד לביתם הקבוע. הרי כבר היינו בסרט הזה. ואם נלך צעד קדימה, אז בהחלט ייתכן שנתניהו מבקש מבצלאל סמוטריץ' ואחרים: תתקפו אותי, זה בסדר. זה רק מחזק את התדמית הממלכתית שלי.
מכיוון שזה לא תסריט דמיוני, כדאי לנציגים הפוליטיים של מחנה המחאה להתעורר. משום שייתכן, בהחלט ייתכן, שהם נכנסים לתוך מלכודת שנתניהו חופר להם. אין מה להתלהב מהסקרים. הם נכונים להיום. לא בהכרח למחר. אין צורך להגדיל את התיאבון. וגם אין צורך להיגרר אחרי הרטוריקה של יאיר גולן ואהוד ברק, שמתנגדים לכל פשרה. כבודם במקומם, אבל הפוליטיקה היא לא תחרות בטיפוס על עץ גבוה. ומי שמטפס, סופו שיתרסק. כך שבוודאי שאין צורך לעזוב את חדר המשא ומתן. זה בדיוק מה שחסידי ההפיכה המשטרית רוצים.
נתניהו אתמול: "נחוש להגיע להסכמות רחבות ככל האפשר"
(צילום: ערוץ כנסת)
האתגר הגדול ביותר של הבחירות, שוב ושוב, הוא העברת מצביעים מגוש לגוש. בכל סיבובי הבחירות האחרונים זה כמעט לא קרה. הגוש הימני-חרדי זכה בעיקר בגלל איבוד קולות של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. התיקו נשאר כפי שהיה. בשבועות האחרונים יש שינוי. השליש המתון, הליברלי, מקרב מצביעי הליכוד – מתחיל לחצות את הקווים. אין צורך בזליגה של יותר משלושה עד ארבעה מנדטים כדי שהשלטון יתחלף. אבל ככל שיתברר שלאופוזיציה אין שום הצעה, הם עלולים לעשות אחורה פנה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאז מה עושים? לא רק כתרגיל פוליטי, אלא כעניין עקרוני, כצורך לאומי, היה ראוי ורצוי שמחנה גנץ-לפיד יגבש הצעת פשרה. עד היום זה לא קרה. אנחנו יודעים מצוין מה רוצים יריב לוין ושמחה רוטמן. סעיפי ההפיכה המשטרית מונחים לפנינו. פה ושם הם אפילו הציעו תיקונים, גם אם קוסמטיים בלבד. אבל מה ההצעה של אלה שיושבים בצד השני של השולחן? הם תומכים בהצעת פרידמן-אלבשן? הם מתנגדים? הרי הם עצמם טענו בעבר שיש צורך ברפורמה. האקטיביזם, וזה קונצנזוס, הלך רחוק מדי. בדיוק כמו הלכת הסבירות, שפגעה בהפרדת הרשויות. אז מה הם מציעים?
זה בסדר לומר "לא" גדול להצעה שמעניקה לקואליציה, כלומר לקבוצות לחץ במרכז הליכוד, לקבוע בלעדית מי יהיו השופטים. זו אכן תהיה פגיעה בדמוקרטיה, ופגיעה בחיילי צה"ל, משום שהחסינות שיש להם היום לא תהיה עוד. רוב הציבור, כבר עכשיו, תומך בכל עמדה עקרונית שאפשר לנמק אותה והיא צודקת. אנחנו יודעים מה אסור שיקרה. אבל מה כן? מה הם קווי הצעת הפשרה? אין לנו מושג. הגיע הזמן שיהיה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
