35 נשים סעודיות בנות 30-25 מסיימות בימים אלה קורס השתלמות בנהיגה ברכבת המהירה המחברת בין מכה ומדינה, הערים הקדושות למיליארדי מוסלמים, שייאלצו להתרגל לכך שבתא הנהג כבר לא יושב גבר. מן הסתם תסייע לכך העובדה שהנהגות יישבו בתא סגור ולא צפוי להיווצר מגע כלשהו בינן לבין הנוסעים. 35 החניכות הצעירות הללו סוננו מתוך 28 אלף טפסי התמודדות ששלחו נשים סעודיות למשרדי חברת "רנפה" הספרדית, אחת המפעילות של הרכבת. הן נדרשו להציג כישורים בשפה האנגלית (מה שפסל מיד חצי מהן), להפגין חוש התמצאות, להוכיח "התנהגות מאופקת", ובעיקר - לצרף מסמך חתום בידי האב, האח הגדול או הבעל, שיבהיר בלשון חד-משמעית שהוא מסכים להרפתקה. הנהלת הרכבת, מצדה, התחייבה שלא יהיה "חיכוך מוגזם" בין נהגות הקטר לבין הנוסעים הגברים.
כתבות נוספות בנושא:
• כיצד מתמרנות נשים באמירויות בין שפע לשמרנות
• העולם הערבי לא יהיה חופשי עד שהנשים ישוחררו / ז'ילבר אשקר
האדם הממוצע ברוב העולם, קל וחומר האישה הממוצעת, יזדעזע עד עמקי נשמתו מהצורך בחתימת "גבר אחראי" שיאשר לבת משפחתו לצאת לעבוד כך, אבל עבור הנשים בסעודיה, שמעמדן בתאוקרטיה האיסלאמית נמצא בתחתית, מדובר בצעד קטן נוסף בתוך מהפך המתרחש בשלוש-ארבע השנים האחרונות: במהלכן התיר יורש העצר מוחמד בן סלמאן נהיגת נשים במכוניות, ביטל את ההפרדה בין המינים בבתי קפה ומסעדות ופתח את שוק התעסוקה לנשים, שעד אז הוגבלו להוראה בבתי ספר לבנות, אחיות ורופאות בבתי חולים לנשים בלבד, ומוכרות בחנויות באגפים השמורים לנשים. בחודשים האחרונים דווח כי שיעור הנשים העובדות זינק ל-33%, כולל משרות בכירות במשרדים שהוגבלו בעבר לגברים בלבד.
במקביל בוטל באופן רשמי ובהוראה מגבוה האיסור המוטל על יציאת נשים סעודיות לחו"ל בלי הסכמה כתובה, אבל הגברים ממשיכים להתחכם: פקידים בנמלי תעופה הנתקלים באישה הטסה לבדה מתקשרים לבעל או לאב ומעדכנים אותם על כוונת האישה להתעופף בגפה. אם יתעקש, יוכל האב/האח/הבעל למנוע את הטיסה ברגע האחרון (בשל כך משתמשות הנשים בפטנט חדש: לנהוג הרי מותר להן עכשיו, אז הן נוסעות במכונית לאחת הנסיכויות השכנות וממריאות משם).
סעודיה היא כמובן מקרה בוחן קיצוני, אבל היא מהווה משל על מעמד הנשים בכלל העולם הערבי והמוסלמי: אין מכנה משותף או קו התקדמות יציב ומהיר. אין הגבלה או הישג שהפכו לקונצנזוס. גם אם נרשם צעד קדימה בזכויות נשים, אחריו מגיעה דריכה במקום, וממילא נקודת ההתחלה של האישה במעמד החברתי כה נמוכה עד שלמתבונן מהצד ההתקדמות נראית סמנטית וקוסמטית בלבד. במקומות רבים מדי במזרח התיכון נשים עדיין נשלטות על ידי גברים במשפחותיהן, החירות שלהן מוגבלת תחת המסורת והדת ועצמאות כלכלית היא בגדר חלום. רבות עדיין קורבנות לאלימות בבית ובמשפחה, כולל כמובן רצח, וחרף השיח המתעורר בנושא התופעה עדיין זוכה להעלמת עין או לגיבוי חברתי ולעיתים אף ממסדי.
במדינות נחשלות דוגמת לוב או אלג'יריה נבלם כל ניסיון לקדם את מעמד הנשים. מנגד, במדינות אחרות תופסות נשים עמדות מפתח. בתוניסיה מינה הנשיא קייס סעיד ב-2021 את פרופ' נג'לא בודן רמדאן לראש ממשלת המעבר והטיל עליה לטפל בחיי היומיום של האזרחים, כולל במשבר הכלכלי ובממדי העוני. בלבנון כיהנה עד לפני שנה זיינה עכר (פוליטיקאית נוצרייה שהייתה בעברה אשת פרסום) כשרת ההגנה, ולפניה כיהנה ריא אל-חסן כשרה לביטחון פנים שהייתה אמונה על הניסיון למנוע עימותים בין סונים, שיעים ועלווים.
בסעודיה – שהיא כאמור מקרה בוחן מעניין בשל השילוב בין עוצמת הדת והמסורת לבין מנהיג עולה שמעוניין לקרוץ למערב – אנחנו כאמור עדים לשינויי עומק, כולל פתיחת משרות בצבא ובמשטרה (נשים לבושות מדים אפילו מאבטחות מקומות קדושים לאסלאם במכה ובמדינה). אבל מדובר בתהליך זוחל שמעליו מרחפת שאלה עגומה ללא תשובה: האומנם יש תקווה לשיפור מעמד האישה בחברה דתית-מסורתית שבה מושרשים הדיכוי, הפטריארכליות והאפליה?
כמה שנות מאסר שווה רצח אישה
אף שהפמיניסטית המצרייה נוואל א-סעדאווי הלכה לעולמה לפני שנה וחצי בגיל 90, חשבון הטוויטר שלה עדיין חי ובועט. המפעילות שלו ממשיכות לפרסם בו סיפורי נשים, מרביתם עגומים, העוסקים באלימות מצד גברים, התעללות אכזרית, סילוק מהבית, תסכול והיעדר מוצא. גם גברים המבקשים להקים תנועות פעילות לשיפור איכות החיים מוצאים שם את מקומם. א-סעדאווי כאמור החזירה את נשמתה לבורא והפעילות מתבצעת על ידי אחרים, אבל יש לה יורשות בעולם הערבי.
העיתונאית רנא אל-חוסייני היא דמות מוכרת בממלכת ירדן. מדובר בפמיניסטית אמיצה שהפכה את הצלת נשים מרצח במשפחה למשימת חייה. היא אישה חייכנית למדי ובמקביל נוקבת ורהוטה, והיא מנצלת את הכריזמה שלה להשתתפות באינספור פורומים בירדן וברחבי העולם הערבי כשמולה משימה אחת: לגולל את הסיפורים הטרגיים של נשים שנרצחו על ידי גברים בני משפחותיהן בגלל טענות לניאוף, בגידה, "חוסר כבוד" וכו'.
רצח נשים מתבצע בכל העולם המוסלמי, והוא מגיע מדי פעם לתקשורת הבינלאומית, בין אם מדובר ברשות הפלסטינית, בפקיסטן, בלבנון, באיראן או במדינות אחרות. אולם ירדן עלתה לכותרות ביולי 2020 בגלל מקרה מחריד באופן קיצוני שהתרחש בפרבר של הבירה עמאן וגם תועד בווידאו: אישה כבת 40 בשם אחלאם צולמה נמלטת מבית הוריה כשהיא מדממת מצווארה. אחריה יצא בריצה אביה. היא התחננה לאמה ולשכנים שיתערבו, אבל איש לא מנע מאביה לתפוס אותה ולרוצץ את גולגלתה במכות אבן שהרים ברחוב. לאחר מכן הוא התיישב על המדרכה, כוס תה ביד אחת וסיגריה בשנייה, והמתין לרשויות שיבואו לעצור אותו.
בכתבה שפורסמה על המקרה ב"לוס אנג'לס טיימס" העריכו פעילי זכויות אדם כי מדי שנה נרצחות בממלכה 20-15 נשים על רקע זה, אולם הם הודו שתופעת האלימות נגד נשים בכלל נמצאת בתת-דיווח, ועל כן מספרי אמת אין בנמצא. אל-חוסייני מדברת על ירידה משמעותית וגם היא נוקבת בהערכה שמדובר ב"15-12 נשים בשנה, חמישית מהנתון עד לפני חמש שנים". אולם גם היא מודה ש"אנחנו לא יודעות הכול על מה שמתרחש באזורים הנידחים".
אפרופו, לפני ארבע שנים סיירתי עם שתי נשים ירדניות באזור מדברי של המדינה ונתקלתי, לגמרי במקרה, באינאס, צעירה צנומה שהסתתרה באוהל קטן. צווארה היה עטור צלקות עמוקות מאבחת סכין שלא הצליח לעשות את העבודה עד הסוף. רגליה וידיה החבושות הגירו דם. היא סיפרה ש"הגבר ההוא" ואחיו ניסו לשחוט אותה אחרי שדחתה את חיזוריו. כשהצענו להעביר אותה לבית חולים היא סירבה בתוקף. "הם יגיעו אליי וזה יהיה הסוף שלי", פסקה.
עד לפני כמה שנים לא הוטל בירדן עונש משמעותי בגין מקרי רצח שבעבר היה נהוג להגדיר כ"על רקע חילול כבוד המשפחה". הבעל, האב או האח היו נעצרים למראית עין וכעבור שבוע נראו מתהלכים חופשיים בחזרה ברחובות. כיום, בעקבות התערבות המלך עבדאללה ורעייתו המלכה ראניה, העונשים הוחמרו, אולם רק על הנייר וממילא לא באופן מחמיר במיוחד. 15-10 שנות מאסר בלבד, זה העונש על רצח נשים. ועוד לפני כן, במקרים מסוימים רשאיות המשפחות להגיע לפתרון ביניים המוסכם עליהן. כך למשל, אם התגלה שאישה קיימה יחסי מין עם גבר, דורשים מהם להתחתן. אם הגבר מסרב – הוא נשלח לכלא. אם האישה תסרב, היא חוזרת לנקודת ההתחלה. חייה נתונים בסכנה.
רוצחי נשים פלסטינים מסתובבים חופשיים
המצב ברשות הפלסטינית לא שונה משאר העולם הערבי ובמובנים מסוימים, בשל היעדר שלטון מרכזי חזק, הוא אף חמור יותר. מדי פעם הוא מעורר את השיח הציבורי בנושא, למשל ב-2012 אחרי הרצח של ננסי זבון בת ה-27 על ידי בעלה ברחוב בבית לחם, אבל בשטח לא ניכר שיפור. פרופ' ליסה טראקי מאוניברסיטת ביר זית העריכה לאחרונה שכ-200 נשים נרצחות על רקע זה מדי שנה ברצועת עזה וביהודה ושומרון, ויש עוד מקרים שלא דווחו או הושתקו על ידי המשפחות, שהתעקשו שהמוות נגרם מתאונה.
"מאז הקורונה, כשאלפי גברים איבדו את מקומות העבודה, האלימות המשפחתית גברה בבת אחת", הוסיפה פרופ' טראקי. "אף אחד לא יודע מה המספר המדויק של נשים שנרצחו. בחורה אומללה נעלמת, אבל גם אצלנו, כמו בכל מדינות ערב, קשה לחלץ מידע על מה שקרה. חלק גדול מהרוצחים לא יגיעו למשפט. ארגוני נשים מהדקים קשרים ביניהם ומנסים לטפל בבעיה. גם השלטונות טוענים שהם מתגייסים לעניין, אבל הרבה רוצחי נשים מסתובבים חופשיים".
אפילו בלבנון – לכאורה המדינה המודרנית ביותר בעולם הערבי – מסתמנת עלייה במספר הנשים הנרצחות על רקע המצב הכלכלי הקשה. בעקבות זאת הוקם ארגון "כפא" (בעברית: "די") במאמץ להילחם בתופעה, אבל הצלחותיו מוגבלות למדי. "זה לא מספיק ואנחנו לא מצליחות למנוע מקרי רצח", אומרת עהדייה טראבולסי, אחת הפעילות בארגון. "במקרה הטוב אנחנו מגיעות אחרי, ומקסימום יכולות להביא לכך שהרוצח יישפט".
מה אפשר לעשות בנדון? במציאות הנוכחית – מעט מאוד. "צריך להקים בתי מחסה לנשים במצוקה ולהקים מרכזי הדרכה לגברים", אומרת לין תופאח מביירות, גם היא חברה בארגון כפא. "הבעיה היא שאין תקציב והרעיון נשאר על הנייר. אני קוראת לפוליטיקאים בכל מדינות העולם הערבי ובפלסטין להתגייס למען נשים, לדבר מול המיקרופונים, להכריז על שוויון אמיתי ולהחמיר עם גברים רוצחים. הייתי גוזרת עליהם עונש מוות בתלייה כדי להרתיע אחרים. בלי עונש מרתיע, התופעה לא תיעלם".
נמלטות במזרח התיכון
מגפת הקורונה טלטלה קשות את כול העולם הערבי. מיליוני גברים איבדו בבת אחת את מקומות העבודה שלהם ושהו בבתיהם חודשים ארוכים. התסכול תורגם כאמור לאלימות והתעללות כלפי הנשים והילדים, ובמדינות רבות דווח על עלייה בתלונות למשטרה בתחום זה. בתקשורת הערבית דווח במהלך המגפה על מגמה שבמסגרתה "גירשו" גברים את נשיהם לבתי ההורים שלהן. סיפורים מכמירי לב כאלה פורסמו במצרים, בתוניסיה, בירדן ועוד.
בלבנון, שממילא מתמודדת עם משבר כלכלי בקנה מידה תנ"כי, נתקלים עכשיו בתופעה חדשה: אל הנמלטים מהמדינה שמגיעים לנסיכויות המפרץ ומבקשים להישאר התווספו לאחרונה נשים צעירות שעזבו בלי לעדכן את הוריהן. מרים בלתאגי מביירות סיפרה לערוץ הערבי של CNN על שלוש צעירות שהכירה שהצליחו לנחות בדובאי ולהישאר שם. "העבירו אותן למחנה קליטה", היא אמרה, "וכעבור שלושה שבועות סידרו להן עבודה בגן ילדים. המשכורת שלהן מאפשרת להן להסתדר".
בריחת נשים מבתיהן היא תופעה שהעולם הערבי התמודד איתה בעשור האחרון אולם מכיוון אחר. מאות תלמידות תיכון עזבו את בתיהן בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, מצרים ומדינות אחרות כדי להצטרף לדאעש בסוריה או בעיראק. פעילי הארגון היו יוצרים איתן קשר ברשתות החברתיות ומוכרים להן סיפורים על חיים מופלאים שמחכים להן. הבנות התלהבו, ארזו בהסתר תיק קטן, עלו על מטוס לטורקיה ומשם אסף אותן דאעש לחייהן החדשים.
כעת, אחרי תבוסות הארגון, נאספו חלק מהבנות עם ילדיהן למחנות הסגר בצפון עיראק. אחרות עדיין משוטטות בדרכים ורק כמה עשרות הצליחו לחזור למדינות מוצאן. שם חיכתה להן הפתעה לא נעימה: המשפחות סירבו לקבל אותן והן נשלחו עם ילדיהן לבתי מחסה. אחת מהן, מונה שמה, גוללה בראיון טלוויזיה בתוניסיה את סיפור בריחתה מהבית, הנישואים בכפייה ללוחם דאעש שנהרג בהמשך, ואחריו לגבר נוסף שלא ידוע מה עלה בגורלו. היא נותרה עם שני ילדים קטנים. "אל תעשו כמוה", הזהיר המראיין את הצופים. "גורלה של מי שתברח ותיפול לזרועות דאעש היום צפוי להיות גרוע יותר".
מדובר היה בעיקר בתופעה של צעירות מצפון אפריקה, ואף שמדינות המגרב הציבו אנשי ביטחון סמויים בנמלי תעופה ובמעברי גבול בטורקיה, גם כיום נמשך זרם בריחה מסוים של נשים אל הכאוס הממתין להן בעיראק וסוריה.
צעד קדימה, שניים אחורה
למרות כל האמור לעיל, בכל זאת נרשמה בשנים האחרונות התקדמות זוחלת במעמד נשים בעולם המוסלמי, כשרבות הצליחו לנצל היטב את הטלטלה ואת חוסר הבהירות של שלוש שנות הקורונה. כלי תקשורת במדינות ערב דיווחו על רופאות שהרחיבו מעגלי הטיפול שלהם – כולל חולים גברים - עורכות דין שפתחו משרדים פרטיים ומעניקות ייעוץ משפטי גם לבנות מינן, מהנדסות שעברו תהליכי השתלמות ונשכרו לעבודה בחברות קבלניות ועוד. המגמה ניכרת גם במגזר הציבורי ואפילו הדתי (שלוש נשים מונו לשופטות בבתי דין לענייני משפחה במרוקו, שתי שופטות מונו במצרים ונשים מכהנות במדינות אלה גם בראש מועצות מקומיות).
באחת הכתבות שעסקו בנושא התראיינו שתי נשים מצריות. "דווקא בגלל הקורונה הצלחתי להתקבל למקום עבודה מכובד בחברה קבלנית", סיפרה סעדיה אמין, נשואה ואם לשתי בנות בגיל העשרה. חברתה לטיפה הוסיפה: "פתחתי חנות תכשיטים והעסקים אמנם התחילו בצליעה בגלל הקורונה, אבל מאז רכשתי לעצמי רשת קליינטים".
גם בסעודיה פועלות כיום מעצבות אופנה, בעלות בתי עסק למזון ואפילו בעלת מלון מפואר בעיר ג'דה המיועד לנשות עסקים. רק לנשים מותר להתאכסן בו והצוות בתוכו הוא כולו על טהרת הנשים. הגברים היחידים המורשים להגיע למתחם – נהגי מוניות וסבלי מזוודות – מחויבים להישאר בחוץ.
(צילום: אלכס בורטמן)
ועדיין, הסוגיה ה"נשית" שמעסיקה כיום יותר מכל כל העולם המוסלמי היא מחאת הרעלות באיראן, שפרצה אחרי מותה של מהסא אמיני שנעצרה ונחטפה על ידי נשות משטרת המוסר כשטיילה ברחובות טהרן בנימוק שהחיג'אב שלה לא הותקן כראוי. הן קרעו אותה מידי אחיה, העלו אותה למכונית שדהרה ל"מרכז החינוך לצניעות", ושם ככל הנראה היא הוכתה למוות. עד מהרה התפשטה המחאה לרשתות החברתיות והמשיכה להפגנות הזדהות בעולם הערבי. על קברה בכורדיסטן אמרה אמה למצלמות הטלוויזיה: "היא לא מתה מהתקף לב. היא נרצחה בידי נשים חסרות לב וגברים אכזריים. מה רצו ממנה? בסך הכל קווצת שיער השתרבבה מהרעלה על המצח. זאת סיבה לסיים חיים של אישה צעירה?".
האם יש אופק לשיפור משמעותי במעמד האישה בעולם הערבי-מוסלמי? התשובה הקצרה היא לא. התשובה המעט יותר ארוכה היא: לא בעתיד הנראה לעין. תקווה קלושה אכן ניתן לתלות במדינות המפרץ, שם השילוב בין איתנות כלכלית לבין קריצה גיאו-פוליטית למערב עשוי להשפיע אט אט. לא מדובר רק בסעודיה. בחריין העניקה בחוקה שוויון זכויות לנשים, שם הן נהנות משילוב כמעט מלא בתעסוקה ובפוליטיקה. 47% מהמשרות הממשלתיות ממולאות על ידי נשים, הממשלה כוללת ארבע שרות ו-11 סגנות שר, ו-12 נשים מכהנות כשופטות בבתי משפט. הודא עזרא נונו היהודייה היא השגרירה לארה"ב, ובכלל, 56% מנשות בחריין נמצאות בשוק העבודה.
אלא שגם שם, נשים עדיין מסתובבות בכיסוי גוף מלא ורעלה שחורה על פניהן בהתאם להנחיה הכביכול בלתי פורמלית "לשמור צניעות". ולכן כך נראים חייהן של נשים בעולם הערבי והמוסלמי גם ב-2022, ממדינות המגרב במערב, דרך הרשות הפלסטינית ועד איראן ופקיסטן במזרח: הן הולכות צעד קדימה, שניים הצידה ואז נדחקות אחורה וחוזר חלילה. לאלה המשתייכות לאצולה לעיתים קל יותר, לנשות המעמדות הנמוכים תמיד קשה, וכולן ממשיכות להימחץ ברמה כזאת או אחרת תחת החברה הדתית, המסורתית והפטריארכלית שאליה נולדו.
