ימים פוליטיים סוערים, וכמה פשוט היה להתמכר אליהם. ממשלת "הרצון הטוב" שנשמעה השבוע יותר כמו ממשלת הסוף קרוב. הקרב בין בני גנץ למרב מיכאלי על מורשת רבין, ובעצם מי ישרוד את הבחירות הבאות. איילת שקד, שבדרך פלא מצליחה להיות מוקלטת בסדרתיות. הריבים בסיעת ימינה, הוויכוחים לקראת התקציב, חוסר הנחת החרדי־אשכנזי מבנימין נתניהו, הניסיון למחוק את רצח רבין באיזו מין גרוטסקה ב"כיכר מלכי ישראל" ושיתוף הפעולה של גורמים בליכוד, המיסקלקולציה הדרמטית שעושה ממשלת ישראל ביחס לעצבנות האמריקאית על המדיניות ביהודה שומרון וההתנחלויות. אפשר להמשיך. אבל בואו נתמקד רגע: עם כל הידיעות, הסיפורים והרחשושים האלה אפשר לעטוף את הדגים של מחר. אם יהיו דגים כמובן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הסיפור הכי גדול בעולם, כבר עשור, לא זוכה לסיקור שהוא זכאי לו, בטח שלא במדינת ישראל. הוא משפיע וישפיע על חיינו בדרכים משונות, באפקט פרפר מתמשך: מחירי מזון, הזנים הפולשים של היתושים שאנחנו חווים בפארקים שלנו, מגפות חדשות, היעלמות גוברת של בעלי חיים, גלי חום אימתניים והצפות ענק, נסיקתן של מניות כמו טסלה או קריסתן של אחרות, שינוי הכלכלה והפוליטיקה שלנו. בשבוע הבא יתכנסו מנהיגי העולם בגלזגו שבסקוטלנד לוועידה שמוגדרת, שוב, הזדמנות אחרונה. היעד שהציבו להגביל את עליית הטמפרטורות העולמיות אל מתחת ל־1.5 מעלות ביחס לתחילת המהפכה התעשייתית ככל הנראה כשל. הרבה אנשים ימשכו בכתפיים. קשה לתפוס את עוצמת המשבר כאשר הוא איטי, מתגלגל; קשה כמו הערכת המציאות של צפרדע המתבשלת באיטיות בסיר של מים הולכים ומבעבעים.
לפני שלוש שנים, כאשר קורונה הייתה בירה זולה עם לימון, הצגתי בפני מדריך צלילה באיים המלדיביים בקשה משונה: ללכת אל מקום שבו הכל כבר מת. מקום שבו השוניות הלבינו לגמרי. זו לא תהיה בעיה, ענה לי בחיוך עזא איסמעיל, כאלה יש לנו הרבה. זה היה מוקדם בבוקר, והזריחה עלתה לאט על האי הקטן, מרוחק מאוד מאתרי התיירות המפוארים של המלדיביים, עם בתי הקש שלהם המשתרעים במזחים על שם אינסטגרם הרחק אל האוקיינוס ההודי. על החוף עמדו שבכות עץ מסודרות היטב, מוכנות למקרה שהדייגים יחזרו לפתע עם שלל גדול מהצפוי שאי־אפשר למכור במהירות בשוק הדגים של מאלה. במקרה כזה, עודף הדגים ייובש על השבכות ואז ישומר במלח במכלים גדולים. פעם, זה היה קורה הרבה. היום, תפוקת הים מידלדלת. כמו בכל מקום.
כמו שעזא הבטיח, השיט בסירת המנוע הקטנה היה קצר. כאשר קפצנו למים לצלם (עבור ערוץ 13) חשנו מיד בזרם חזק מעל השונית הרדודה שסחף אותנו אל קצותיה. ממילא לא היה למטה הרבה מה לראות. זו הייתה חתיכת סלע ארוך, ששחו בה דגים של מים רדודים יותר. אבל לא רק שהשונית הלבינה, היא כבר עברה לשלב הבא: האלמוגים התפוררו. המים היו עודם צלולים, וחלק מהדגים יפים. אבל השונית כבר לא הייתה שם. רוב שוניות האלמוגים בעולם נמצאות בתהליך של הלבנה, ו־14 אחוז הושמדו בתשע שנים בלבד, בין 2009 ל־2018. הנה שלוש עובדות מהירות: רוב החיים בכדור הארץ נמצאים באוקיינוסים; 0.1 אחוזים מהאוקיינוסים הם שוניות, אבל רבע מכלל היצורים הימיים חיים בהן או בגללן. ההכחדה הזו בעיצומה. ההשמדה של אלמוגים היא תוצר של לפחות שתי תופעות (וכנראה יותר): ההתחממות של מי האוקיינוסים, והפיכת המים בהם לחומציים יותר בגלל כמות עצומה באורח יחסי של פחמן דו־חמצני באטמוספרה. עזא אומר לי שבערך 80 אחוז מהאלמוגים מסביב לאי שלו כבר מתו. אני שואל אותו מה יקרה להם אם זה ימשיך. "אם אין אלמוגים, זה יהיה הסוף של התיירות שלנו", הוא אומר, "הסוף של ענף הדיג שלנו גם. אז אפשר לומר שזה הסוף שלנו, למעשה". את המשפט האחרון הוא אומר במין טון משונה כזה, שאפשר לטעות בו ולפרש כהשלמה עם גורל צפוי. זה לא נכון. אין מקום בעולם שבו ראיתי אוכלוסייה יותר מודעת סביבתית מאשר במלדיביים, עם אנשים שהולכים ואוספים חתיכות פלסטיק מהרצפה ומסבירים לך מיוזמתם שזה יכול להזיק לדגי הטונה הגדולים שהם צדים בחופיהם; אין מקום שקיים ישיבת קבינט שלמה מתחת למים, כבר לפני שנים רבות, כדי להדגים עד כמה הסכנה לקיומם של האיים מוחשית. הנקודה הגבוהה ביותר במלדיביים היא 2.4 מטרים מעל פני האדמה. עבורם, שינוי האקלים איננו סוגיה אקדמית, התייפייפות חברתית או סרט טבע. זה עניין של הישרדות.
זה גם עניין של פוליטיקה. יצואנית הנפט הגדולה בעולם, סעודיה, אירחה השבוע את השליח הנשיאותי המיוחד של הבית הלבן לענייני האקלים, ג'ון קרי. זו הייתה ועידה אזורית, ובה הוצגה לראשונה היוזמה הסעודית הירוקה, שבמסגרתה הממלכה התחייבה לאפס פליטות עד 2060 ולהקים קרן של 10 מיליארד דולר עבור פרויקטים של אנרגיה נקייה שיפעלו ברחבי האזור. מי שהציג את כל הטוב הזה הוא כמובן יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ובכך קיבל האחרון התחלה של חנינה מוסרית מהבית הלבן לאחריותו לרצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י. לגבי כוונותיה האמיתיות של סעודיה, מאגר ענק של מסמכים שהודלפו מהאו"ם מראה כיצד ניסתה, יחד עם יפן, אוסטרליה וארגונים אחרים, לדלל ולהחליש את המסקנות הבינלאומיות לקראת הכינוס בגלזגו. במסמך אחד, לדוגמה, דורש יועץ ממשלתי סעודי למחוק מדוח האקלים ניסוחים כמו "הצורך בפעולות דחופות ומואצות". באוסטרליה, שתעשיית הפחם שלה חזקה במיוחד, ביקשו להעלים את ההתייחסות לצורך לסיים את פעולת תחנות הכוח הפחמיות. במסמך מהודו הבהירו בכירים שם שפחם יישאר מקור אנרגיה מהותי "בעשורים הבאים" עבור הצמיחה במדינה. מי שמחפש את האמת ימצא אותו בין המסמכים האלה, לא בקבלות הפנים בגלזגו.
הפרסום הזה הזכיר לי אגדה ששמעתי במלדיביים. בקצוות האוקיינוסים יש קירות ענקיים של נחושת שמחזיקים מאחוריהם אוקיינוסים גדולים יותר, שרק ממתינים להישפך ולמחוק את האיים ולהשמידם כליל. בכל לילה, השדים מלקקים את קירות הנחושת בלשונותיהם העבות, מאכלים אותם, והם על סף קריסה. ואז הבוקר עולה, והמאמינים בני המאמינים מתפללים את תפילת הבוקר המוסלמית וכשהם מביאים את ידיהם לפניהם, בחלק שמכונה הק'ונוט, קירות הנחושת מקבלים שוב את עוצמתם ונמנעת השמדת האדם בידי המים העולים. כך האיים חיים תמיד על קצה הקטסטרופה, ורק האמונה של בני אדם ופעולתם יכולה להצילם. האם בני אדם יפעלו בגלזגו, את זה עוד נראה.
דיון מביך בוועדת הכלכלה הראה כמה מעט מוכנים לעשות בקואליציה כדי למנוע גל פשיעה משתולל
לפני שלושה שבועות דובר בעמודים אלה על נשקי האיירסופט, אלה שמיובאים, נמכרים ומתוחזקים בארץ כ"כצעצועים מסוכנים" ותו לא, בשעה שהם משמשים את ארגוני הפשיעה והטרור. המשרד לביטחון הפנים ביקש רשמית להפסיק את יבואם לארץ; מדובר ברובים ואקדחים שנראים בדיוק כמו הדבר האמיתי, הם סוג של רובי אוויר משודרגים, ומחרטות פליליות או לאומניות יודעות להשתמש בחלפיהם להסבת הכלי לנשק קטלני ממש – כזה ששימש לפיגועי רצח נגד אזרחים וחיילים בשנים האחרונות, ולעשרות אירועים פליליים, לפחות. איירסופט משמש מועדוני ירי ברחבי הארץ ומטווחים, ואנשים נהנים לירות בו: אפשר לקבל איירסופט בצורת נשק תבור, או אם־16, או אקדח גלוק. זה עסק פופולרי. הבסיס המקצועי לצו היה חוות דעת של ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, עם פירוט רב: אירועים, נפגעים, תפיסות נשק. שרת הכלכלה אורנה ברביבאי כינסה דיון דחוף במשרדה. ביקשו ממנה דבר פשוט, והיא הייתה נחושה למדי – אחרי שלמדה את החומר – לעשות אותו: להוציא צו שאוסר זמנית על יבוא נשקי איירסופט וחלפיהם לישראל, עד להסדרה ולהעברת כל הנושא לידי המשרד לביטחון הפנים בחקיקה ממש. ברביבאי שמעה את הצדדים, ראתה את כלי הנשק – הם הרבה דברים, אבל לא צעצועים – והחליטה על הוצאת הצו. הצו של ברביבאי נזקק לאישור הכנסת, וליתר דיוק, ועדת הכלכלה.
ושם החל תהליך שאפשר לתאר כדמוקרטיה במיטבה, או שיטת השקשוקה במרעה.
היו"ר ח"כ מיכאל ביטון ומנכ"ל משרד הכלכלה דווקא פתחו טוב. ביטון הסביר שזה דיון שכונס בדחיפות לאור העלייה בפשיעה ולבקשת שרת הכלכלה. המנכ"ל של המשרד, רון מלכא, אמר שאיירסופט מוגדר כ"צעצוע מסוכן, אבל מתברר שהוא הרבה יותר מזה: הוא צעצוע שהורג. הוא ניתן בהסבה קצרה להפוך לכזה... הכלי הזה שימש להרג". הוא הדגיש שהמשרד מבין שיש ביקוש לכלי כ"שעשוע להמונים" במועדונים ייחודיים, והוא מתחשב בזה ולא יהיה איסור על פעולתם או שימוש באיירסופט אלא רק מניעת יבוא זמנית עד להסדרה. נציג המשטרה הסביר שאין לו נתון מדויק על כל הפעמים שעשו שימוש באיירסופט לפעילות פלילית, ואז התפרץ לדבריו ח"כ אביר קארה, שהפך במהירות לכוכב הדיון וגם הוצא מהישיבה אחרי שנקרא לסדר כמה פעמים. זה היה יום סוער לקארה: באותו יום הוא גם רב עם חברת סיעתו שירלי פינטו.
לא באתם עם נתון, הוא אמר לנציג המשטרה, "אפשר לחטוף אישה גם עם אקדח קפצונים... אני נדהם מזה שאין נתון". המשטרה הראתה שיש עלייה של 150 אחוז בפחות משלוש שנים בתפיסות של כלי נשק מסוג איירסופט על רקע עברייני. מנכ"ל אחת היבואניות הסביר באריכות ובידענות שיש הבדל בין איירסופט חשמלי ואיירסופט מבוסס גז, ושרק את האחרון ניתן להסב לנשק קטלני. האג'נדה הייתה ברורה: להוציא את רוב האיירסופט מהפיקוח, ומהצו. בוזבזו על זה הרבה דקות, עד שראש מעבדת נשק במז"פ של משטרת ישראל התערב. "מה שאני אומר עכשיו מבוסס על עשר שנים של ניסיון... כל הכלים שהוא הראה הם בני הסבה, כולל החשמלי. בדקתי עשרות כלים כאלה שעונים להגדרה של כלי נשק: מסוגל להפיק קלע שבכוחו להמית אדם". בעלי המועדונים שהיו שם התלוננו: הבירוקרטיה של היבוא איומה. ואז שאל היו"ר את אחת מהן – את יכולה להתחייב שלא זלגו ממך כלים (מחוץ למועדון, לגורמים לא מורשים)? היא השיבה שהיא אינה יכולה "להתחייב" חד־משמעית שלא, אבל עושה את "כל המאמצים". היא סיפרה שכבר סגרה חוזים על שכירויות של מאות אלפי שקלים על סניפים חדשים, ומסתמכת על יבוא חדש של רובי איירסופט. ראשי ענף הירי האשימו את הממשלה ב"חוסר מידתיות". מה לא מידתי בזה, התפרץ מנכ"ל משרד הכלכלה, שאנחנו עוצרים זמנית יבוא לשלושה חודשים?
אבל למה, הטיח אביר קארה. "כי אנשים מתים", ניסה המנכ"ל להשיב.
ככה הלכה והתמסמסה מטרת הישיבה, מוצפת בריח עז של פופוליזם מתקתק. קארה התחיל לצעוק ש"מדובר בלחם של אנשים", והתפתחה דרישה לתת "עוד שבוע" של יבוא, שבוע שהגורמים המקצועיים ציינו שישמש היטב את ארגוני הפשיעה. קארה התפרץ לדבריהם והוצא פעם שנייה מהישיבה. בסוף קיבלו החלטה: צו לחודשיים ולא לשלושה. יבואנים שכבר קיבלו רישיון לייבא יוכלו לעשות זאת. אז היבוא יימשך מבחינת אלה שכבר מייבאים, בעצם. זו הייתה החלטה ישראלית קלאסית של מדיניות: כאילו עשו משהו נגד הפשיעה המשתוללת, אבל בעצם כמעט שום דבר.
שוחחתי השבוע עם ברביבאי. היא נשמעה מתוסכלת והודתה שהרבה מהצו עוקר מעשית. "בקנה יש עוד הרבה הזמנות לכלי הנשק האלה. אני לא מנסה לפגוע באנשים שזו פרנסתם או תרבות הפנאי שלהם, אבל זה מצב חירום. עוצרים לשלושה חודשים ומסדרים את זה בצורה חוקית. אנשים מתים. פשוט פופוליזם מביך". היא מספרת שהיא הלכה לראות את נשקי האיירסופט. "עזוב רגע שאפשר להסב שהם יהרגו. הם מפחידים, אתה מרים את הנשק, הייתי 33 שנים בצבא, זה נראה הדבר האמיתי. זה יוצר תחושת איום בקרב אזרחים ובנסיבות האלה, חשבתי שזה דבר סביר, שכל אחד בחלקת אלוהים שלו יעשה מאמץ קטן למיגור האלימות". ועכשיו, תחשבו שכל הבלגן שתואר פה התרחש בתוך הקואליציה, ובין חבריה. אותה קואליציה שאמורה לגבות החלטות ממשלתיות; בפרט כאלה שמנסות לבלום גל פשיעה חסר תקדים.
ציטוט
"בסוף השנה הייתה למארק צוקרברג ברירה: להיענות לדרישות המפלגה הקומוניסטית של וייטנאם לצנזר מתנגדי משטר או להסתכן בסילוק החברה מהאינטרנט באחד השווקים הרווחיים ביותר שלה... ואז צוקרברג החליט אישית שפייסבוק תסכים לדרישות האנוי".
(הוושינגטון פוסט על שיתוף הפעולה של פייסבוק עם ממשלת וייטנאם, אגב עמדותיה של פייסבוק "בעד" חופש הביטוי)
