ביוני 2021, זמן קצר אחרי סיום מבצע שומר החומות, נכנס האלוף עודד בסיוק לתפקיד ראש אגף המבצעים בצה"ל (אמ"ץ). כשפורסמה החלטתו של הרמטכ"ל למנות את בסיוק כבר בתפקידו הראשון כאלוף לאחד מהתפקידים הבכירים והרגישים ביותר בהיררכיה של המטכ"ל, רבים הרימו גבה. סביב השולחן בקריה יש לא מעט אלופים ותא"לים אשפים ביחסי ציבור עצמיים. אבל דווקא בסיוק, השריונר שחף מהילת הסיירות והיחידות המיוחדות, הועדף על פניהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הרמטכ"ל כוכבי, שמעריך קצינים אינטליגנטים, התרשם מיכולתו של בסיוק, בתפקידו הקודם כראש חטיבת התכנון, להוביל את התוכנית הרב-שנתית "תנופה" ולנווט את תקציבי צה"ל, והחליט שהוא האיש המתאים לניצוח על הפעילות המבצעית של הצבא. בימים אלה, אחרי גל פיגועים ואירועי ירי רקטות מהרצועה ומלבנון, ולקראת יום ירושלים וחג עיד אל-פיטר, מוצא את עצמו בסיוק בתקופה רגישה ונפיצה במיוחד. אפילו בזמן פרסום הכתבה, האירועים בירושלים או בכל אחת מהגזרות האחרות יכולים לצאת משליטה, ואת המערכה הזו הוא צריך לנהל בזהירות ובאחריות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלא שנגד הצבא נשמעות טענות שלפיהן הוא פועל בזהירות יתר, שבניגוד למדיניות המוצהרת בעזה הוא לא הגיב לחלק מהרקטות שנורו, וגם שינה את המדיניות האזרחית – שבה התחייב שלא לגעת – ואחרי שסגר את המעברים ליציאת פועלים, זיגזג ופתח אותם אחרי 48 שעות בלבד. בינתיים חמאס בעזה ממשיך לתדלק את ההסתה בהר הבית, את הפיגועים באיו"ש, ומפעיל שלוחה בלבנון ששיגרה רקטה לאזור שלומי.
בסיוק, בריאיון נרחב ראשון בתפקיד ובכלל, מגיב על הביקורת, חושף את מערך אבטחת צירי התנועה שמוקם בימים אלה בצה"ל כחלק מלקחי שומר החומות, ומספר – לראשונה – על הרגע שבו איבד לנגד עיניו ארבעה מלוחמי גדודו, ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה.
"אנחנו נמצאים בהתלכדות לוחות זמנים מורכבים ורגישים", הוא אומר. "רמדאן, חגים שלנו. בינתיים זה הולך בסדר, אבל יכול להיות – ואני מתכונן לזה – שבעוד שעה זה כבר לא יהיה כך. כשחמאס ירה מעזה הגבנו בצורה מאוד אגרסיבית, ואני ממליץ לחמאס להניח שאם יהיה ירי יהיו גם תגובות חריפות בהמשך. אבל לרשותי עומד סל כלים של תגובות, שהוא לא רק ירי. גם סגירת המעברים היא חלק מסל הכלים שלי. זה איתות, ואני לא מצהיר מתי ואיך הוא יוכל להיות מופעל שוב. אחרי תקיפות קודמות חמאס ספג נזק בעזה. באחריות. נזק גבוה וכואב. הפעם בחרנו לפעול כך, בשינוי המדיניות האזרחית ובסגירת המעבר".
את הפעילות לאורך מבצע "שובר גלים" – שהחל בחודש שעבר עם התגברות גל הפיגועים - הוא מחלק לארבע: "סיכול, הגנה, בידול, ומדיניות אזרחית". "קחו את ג'נין למשל", הוא מסביר את נושא הסיכול. "אנחנו פועלים בה במבצעי מעצרים, עד לרף שהיא כמעט הופכת לסמל – ויורדים. אבל בינתיים כבר סיכלנו את מה שרצינו. זה ניהול נכון שלנו. חמאס נכשל כאן. איו"ש העממית לא משתוללת".
אלא שהנתונים מלמדים שהיקף הטרור ובמיוחד העממי, בנוסף לפיגועים, נמצא בעלייה חדה ועדיין לא חזרנו לימים שקדמו למבצע שומר החומות. את מרכיב ההגנה הוא מתאר כפריסת שמיכה רחבה בכל האמצעים הקיימים, וגם מהבידול הקיים בשטח הוא שבע רצון: במהלך המהומות בירושלים נעצרו והועברו לשב"כ כ-300 חשודים, רובם מהפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, וחלקם צעירים ממזרח העיר.
"אחרי שומר החומות הושגה הרתעה משמעותית בעזה. גם התגובות שלנו מאז, על כל ירי משם, הן חריפות וסופר-משמעותיות עבורם. אנחנו מנצלים כל ירי כזה לפגיעה ברכיבים איכותיים אצלם וגורמים להם נזק גדול מאוד"
גם הרקטות האחרונות ששוגרו מעזה נורו ככל הנראה על ידי הג'יהאד האיסלאמי או ארגונים סוררים ולא על ידי חמאס שדווקא מנסה למנוע את הירי, לטענת בסיוק. "המדיניות האזרחית", הוא אומר, "גם היא חלק ממרכיב הרגיעה. בסך הכול הייתה שנה די שקטה, ואני מבהיר להם – אם לא תשמרו על השקט הזה, אני יודע לקחת לכם את ההקלות. פועל שיוצא מהרצועה לעבודה בישראל מביא 8,000 שקל בחודש שמפרנסים שם שישה בתי אב. לעומת 800 שקל אם הוא נשאר שם. המשחק הוא כל הזמן על ארבע הנקודות האלה – להקפיד לשמור עליהן – כשבמקביל מרחף מעל נושא השבת הבנים שזו המחויבות שלנו".
אבל כשראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל אומרים "נגיב על כל דבר", "שיטת הנבוט והגזרים", ובסוף אתה סוגר ליומיים את מעבר ארז ופותח אותו מחדש?
"אני מתבסס על מודיעין איכותי אבל תמיד גם מניח שיש מרווח טעות מסוים. לכן, גם אם אני חושב שפניו של מישהו הן לא להסלמה, אני עדיין נערך אליה. בעזה חמאס לא מעוניין בהסלמה רחבה. זה לא אומר שהוא לא יעשה כלום. הוא עושה את המשחק שלו על הר הבית ואיו"ש. אחרי שומר החומות הושגה הרתעה משמעותית בעזה. גם התגובות שלנו מאז, על כל ירי משם, הן חריפות וסופר-משמעותיות עבורם. אנחנו מנצלים כל ירי כזה לפגיעה ברכיבים איכותיים אצלם וגורמים להם נזק גדול מאוד. הצד השני מודע לזה היטב. עכשיו זו הייתה הפעם הראשונה מאז המבצע, שסגרנו את ארז. לפעמים גם הפתיחה שלו היא סוג של משחק, לצורך המדיניות הבינלאומית, שלא יגידו 'אסון הומניטרי'".
למה חיכיתם עד עכשיו, אחרי הפיגועים, כדי לטפל בבעיית הגדר?
"בטיפול בגדר יש שתי אפשרויות: או השקעה כספית משמעותית בבניית מכשול רציני, או הגדלה של סדר הכוחות שישמרו. עד עכשיו, התיעדוף המבצעי היה אחר. תגברנו את איו"ש בעוד 5,000-6,000 חיילים. בגדרות לאורך קו התפר יש לנו כ-4,000 חיילים ועוד כאלף בפנים הארץ בסיוע למשטרה".
כמה אפשר יהיה להמשיך כך בלי לפגוע בהכשרות ובאימוני הלוחמים?
"ברור שאם זה יימשך לאורך זמן בהיקף הזה תהיה לכך השפעה משמעותית על ההכשרות והאימונים, אבל אני מעריך שבהמשך אפשר יהיה לצמצם. תוך ארבעה שבועות יגויסו שישה גדודי מילואים, ככל שהפרצות בגדר יתוקנו ותחל בניית המקטע באזור אפרים-מנשה נוכל לפנות חיילים משם, וגם סוף הרמדאן יגיע".
כחלק מלקחי מבצע "שומר החומות", חושף בסיוק, אישר משרד הביטחון תוכנית שכבר קורמת עור וגידים בצה"ל. "משטרת ישראל הציגה אחרי המבצע תרחיש ייחוס לעורף, והנחת המוצא שלי, כצה"ל, היא שיאתגרו אותי בתנועה על הצירים. לצורך זה יוקמו 16 פלוגות מילואים נוספות – 12 פלוגות שיהוו שתי חטיבות בפיקוד העורף, ועוד ארבע פלוגות לפיקודים – שתיים לפיקוד צפון ושתיים לפיקוד דרום. ביולי-אוגוסט הקרובים כבר יחלו באימונים. עכשיו כבר נערך רכש של אמצעי אלפ"ה לפיזור הפגנות".
אז צה"ל לא מחכה לאף אחד, ולמעשה מקים כבר את המשמר הלאומי?
"אנחנו לא קוראים לזה משמר לאומי. זה כוח שנועד לאבטח פעילות צבאית בעורף האזרחי, כמו אבטחת צירים".
במקביל, על פי גורמים במשטרה, הצליח לאחרונה שר הביטחון, בני גנץ, לשכנע את השר לביטחון הפנים עמר בר-לב, שהתנגד עד כה, להקים שלוש חטיבות מילואים גם במג"ב, שהראשונה שבהן צפויה לקום עד סוף שנת 2022. "החטיבות האלה", מסביר בסיוק, "יגויסו בעיתות חירום ויוכלו לתגבר כוחות באיו"ש, או לתגבר את משטרת ישראל בנושא ביטחון הפנים כולל בערים המעורבות".
הוא בן 49, נשוי ואב לארבעה - תאומים (12 וחצי), בת (שבע וחצי) ובן (חמש). לצה"ל התגייס בשנת 1991. החל מסלול בגדוד 53 של השריון, שבדיוק עשה הסבה לטנקי מרכבה סימן 3. כמו רבים מבני הדור הזה, גם אצל בסיוק לבנון צרובה היטב. "הייתי מ"מ במוצב טייבה", הוא נזכר באירוע המשמעותי הראשון שלו בצה"ל. "חנוכה, ערב. מ"מ חבר מהמוצב, סגן הראל שרם, יוצא למבצע של תגבור מוצבי צד"ל. נסיעה של 17 קילומטרים, ממוצב טייבה לשומריה. בקילומטר ה-16 הטנק שלו חטף טיל. הוא נהרג במקום.
"אנחנו שמענו על הפגיעה אבל לא ידענו מה המצב. יצאתי מהמוצב עם טנק לחלץ את הראל והצוות שלו, ואיתי גם נגמ"ש עם לוחמי צנחנים. חיפשנו במשך שעתיים ולא מצאנו את הטנק. בדרך ירו עלינו טילי סאגר. ואז פתאום ראינו חייל עומד, בלי נשק, בלי שכפ"ץ. התותחן מצוות הטנק של הראל. אנחנו מדברים אליו, שואלים אותו מה קורה. הוא לא עונה. יצאתי אליו, ניערתי אותו ושאלתי: 'איפה הראל?' הוא הסתכל עליי וענה: 'הראל מת'.
"אמרתי לו שיישאר שם ומיד יגיע נגמ"ש לאסוף אותו והמשכתי לנסוע עד שראיתי את הטנק. שני אנשי הצוות ישבו לידו. אחד מהם היה פצוע קצת ביד, והשני היה הנהג. התחלתי לבדוק איך אפשר לחלץ את הטנק, ואז הנהג אמר לי 'מה הבעיה? הטנק נוסע'. התחלנו לנוע, אבל הנהג בטעות נסע בכיוון ההפוך ובמקום לחזור למוצב נסע לכיוון ואדי סלוקי ונקלע לתוך שדה מוקשים". בסיוק, בסך הכול סג"מ צעיר, צעד בתוך שדה המוקשים וכיוון את הטנק החוצה. אבל אז התעוררה בעיה נוספת.
"תוך כדי הסטייה שלנו מהמסלול, מתברר שנכנסנו לתוך שטח בשליטה לבנונית ובדרך חזרה נתקלנו בכוח או"ם שהוצב שם. שני נורווגים שהודיעו לי שאני לא יכול לחצות לצד הישראלי". בסיוק שבאותו ערב איבד חבר קרוב, היה נתון לירי טילים, וגם נקלע לתוך שדה מוקשים, איבד סבלנות. "אמרתי להם: 'אתם שניים, מול הטנק שלי. יש לכם שלוש דקות להחליט מה אתם רוצים לעשות. הם פתחו את השער'".
"ואז", ממשיך בסיוק, "התברר שמפגיעת הטיל מערכת הקשר של הטנק נפגעה. לא יכולתי לדבר עם הנהג ולכוון אותו לאן לנסוע. עברנו לשיטה הישנה: חיברנו לו חוט לכל כותפת, וככה עם החוטים שמשכתי בהם, כיוונתי אותו 17 קילומטרים, בחושך, עד שהגענו למוצב".
כאן, לדברי בסיוק, נבטה אצלו ההבנה, שאותה יישם שנים מאוחר יותר כמפקד חטיבה וכמפקד אוגדה, בצורך בהשקעה אינסופית בהכנה המקצועית. "בתיאור הנכון של שדה הקרב", הוא מוסיף, "ממש כמו במאי של סרט".
בסיוק המשיך להתקדם בחיל השריון, גם יצא ללימודי משפטים ומינהל עסקים ברייכמן, אך עדיין לא החליט סופית האם פניו לקריירה צבאית. "לאורך כל המסלול שלי", הוא מספר, "חתמתי על המשך שירות הקבע שלי לתקופות של חודשים. תמיד את הזמן המינימלי האפשרי על פי חוקי הצבא. ברמות כאלה שאפילו בתור רב-סרן ותיק עוד הייתי מתווכח עם המג"ד לגבי משך תקופת החתימה שאני מחויב בה. עד כדי כך ראיתי בשירות הקבע אירוע זמני. רק בשנת 2001, אחרי שסיימתי לימודי משפטים הבנתי שאו שאלך לעבוד כעורך דין, או שאני קצין צבא. שם החלטתי".
ב-12 ביולי 2006 - היום שבו נחטפו שני חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל ושבסיומו מצאה את עצמה ישראל בתוך מלחמת לבנון השנייה – בסיוק כבר היה מפקד גדוד 82 של השריון ושימש כמפקד גזרת אביבים. בניגוד לצה"ל הגדול, שלא היה מוכן דיו לאותה מלחמה, בסיוק דווקא היה ערוך אליה. "שני דברים עזרו לי", הוא מתאר. "קלטתי באותה תקופה מערכת שו"ב (שליטה ובקרה) חדשה לטנקים של הגדוד, אז זכיתי לקבל תרגילים כדי להטמיע אותה. הייתי אחרי תרגיל גדודי. הדבר השני היה מפקד האוגדה, גל הירש, שמבחינתו אמר שאנחנו מתכוננים למלחמה. אני זוכר שרק כמה חודשים לפני, במסגרת האימונים, הייתי מצביע ללוחמי הגדוד על מארון א-ראס ואומר להם: 'את זה נכבוש'.
"עד אז בתרגילים, על פי הנוהל, טנק יכול היה להישאר 40 שניות בעמדה. אני דרשתי מהם להוריד את זה ל-15 שניות. זה הזמן שנדרש לטיל נ"ט להגיע. הייתי עומד עם סטופר כזה, כמו של מאמני אתלטיקה, ומודד באימונים את הזמן של כל טנק וטנק. לא יותר מ-15 שניות בעמדה".
בוקר החטיפה, זוכר בסיוק, התחיל דווקא בהורדת רמת הכוננות הגבוהה בגזרה. בשעה 09:02 קיבל בסיוק דיווח: מוצב נורית מודיע שיורים עליו. "לא היה שום מודיעין על משהו כזה שעשוי להתרחש", נזכר בסיוק. "אבל כשהסתכלנו לכיוון ראינו מיד שמשהו קורה. היו פטריות עשן בשמיים. עליתי על הג'יפ וב'נהיגת שודים' הגעתי עד לבטונדות ליד נורית ופגשתי את הסמל במוצב. 'ירו עליי', הוא אמר לי".
בסיוק שוחח עם מפקד חטיבה 300 דאז, חן ליבני. "הוא אמר שניסו לחסל בעזה את מוחמד דף, ושכנראה מנסים להחזיר על זה כאן. עד אותו רגע לא ידענו על חטיפה".
תוך זמן קצר קיבל בסיוק הוראה נוספת. "אמרו לי שהמג"ד והסמח"ט בגזרה שלידי לא עונים, ושאכנס לבדוק מה קורה שם. נכנסתי לשתולה, לקחתי כיתת לוחמים של חטיבת הנח"ל שישבה שם, והתחלנו להיכנס ברגל".
אחרי כמה עשרות מטרים הגיעו בסיוק והלוחמים לנקודה שממנה ראו את שני ההאמרים הפגועים שמהם נחטפו החיילים. "היו פקודות מוכנות לתרחיש כזה", הוא אומר. "יש מערכת 'ריצוף' שמאפשרת כניסה לשטח שיכול להיות חשוד כממוקש, יש דחפור די-9 שמפנה את הדרך, אבל כל הכלים היו בעזה בגלל אירוע חטיפת גלעד שליט כשבועיים וחצי קודם לכן. אצלנו לא היה כלום".
הפקודה שהתקבלה הייתה שגדוד 82 ייקח כוח, יכבוש את מוצב כיפת הדגל של חיזבאללה ששולט על הצירים, ויירה על הצומת, בניסיון לעכב אויב שאולי מנסה להימלט מהמקום. "זה היה כבר לפחות שעה וחצי אחרי החטיפה", מתאר בסיוק. "מ"פ הנח"ל, ראם, לקח לוחמים בנקפדון (נגמ"ש כבד), ויחד איתי בג'יפ ועם טנק מהגדוד שלי, התחלנו להיכנס לכיבוש המוצב של חיזבאללה. בלי ארטילריה, כלום".
כמעט 16 שנים חלפו מאז ובסיוק עדיין נסער כשהוא מתאר את האירועים הקשים. "הנקפדון ניסה לעבור, הסתבך בגדר התלתלית ונתקע. הלוחמים ירדו ואני, עם החפ"ק שלי לצידם, התקדמנו ברגל. בינתיים גם הטנק החליק על הסלעים והתקשה במעבר. לא היה בנמצא די-9 שיפנה לו את השטח. לקחתי את הקשר וצרחתי על הנהג, אלכסיי, 'תן גז', 'תן גז'. הוא הקשיב לי והצליח לעבור".
בדרך למוצב החיזבאללה, צוות הטנק ניסה לא לנוע על הצירים מחשש שהם ממוקשים. "אבל דווקא כשהטנק נכנס לתוך המוצב הוא עלה על מטען, שבדיעבד אנחנו יודעים שהיה של 330 קילוגרם. זה היה פיצוץ מטורף. אי-אפשר להסביר. אני, החפ"ק ולוחמי הנח"ל היינו במרחק של 20-30 מטרים וירד עלינו גשם של פלדה ממש, כמו אבנים. הכול הפך שחור מפיח. הסיפון, שזה מכסה המנוע של הטנק, פלטת פלדה ששוקלת טונות, עפה מעלינו. חלקים מהטנק עפו עד למרחק של 900 מטרים".
ארבעה מלוחמי הגדוד שלו איבד בסיוק באותו טנק: סמ"ר יניב בר-און, סמ"ר שלומי ירמיהו, סמ"ר גדי מוסייב וסמ"ר אלכס קושנירסקי, זיכרם לברכה. "אני בקשר עד היום עם המשפחות", הוא אומר.
מיד אחרי הפיצוץ היה בסיוק הראשון שהתעשת. "יריתי צרור באוויר, צעקתי 'המשך הסתערות', וכבשנו את המוצב. בשעה 11:00 בבוקר היינו בלבנון, מול בור שחור בגודל של טנק, ואין כלום. אחרי חצי שעה התחילו לירות עלינו. ירי צלפים. פעם בחצי שעה מישהו נפגע מהירי. התקשרתי לחמ"ל והודעתי מה קורה. חיברו אותי בטלפון עם צוות מסוקי קרב שכבר הוקפץ לאזור. אמרתי להם בטלפון שיורים עלינו מתוך סבך ואני לא מזהה מאיפה, והם ירו מסביב.
"בינתיים כבר 12:30 בצהריים, בחום של יולי, יש לנו בכוח פצועים מהירי, התחמושת שלנו נגמרת, ואין גם מים. תוך כשעה הסמג"ד שלי, עם המח"ט ליבני, חוברים אלינו תחת אש ומביאים תחמושת ומים. אני יוצא איתם, כוח לוחמי הנח"ל נשאר במוצב החיזבאללה, לשמור על החור שנשאר מהטנק. הם מתחילים לחטוף אש כבדה". אחד הלוחמים, נמרוד כהן ז"ל, שלאחר המלחמה קיבל ציון לשבח ממפקד חטיבת הנח"ל, נהרג מאותו ירי.
ביציאה ממוצב נורית פגש בסיוק את מפקד האוגדה הירש. "הוא אמר לי: 'בסיוק, זו מלחמה, ובשלב הזה רק אתה ואני יודעים את זה'. אז גם הגיע טולדנו (כיום אלוף פיקוד דרום, אליעזר טולדנו – י.י, ר.ו), שהיה אז מפקד יחידת מגלן ובמשך יומיים הוא ואנשיו סרקו שם את השטח והוציאו את הגופות".
עד סוף המלחמה המשיך בסיוק לפקד על גזרת אביבים והשתתף עם גדודו בכמה מהקרבות הקשים בה, ביניהם עם יחידת אגוז במארון א-ראס; עם חטיבה 35; חילוץ כוח מגלן משמורת טבע של החיזבאללה ועוד.
באחד מאותם קרבות נדרש בסיוק להגיע עם כוח שריון למעבר תבנית, כ-17 קילומטרים בתוככי לבנון. "כאן כבר הבנתי שבניגוד לתורת הלחימה בשריון שדגלה בלעלות לנקודה גבוהה ולירות ממנה, צריך לפעול אחרת. קראתי לכוח בפיקוד שני מ"פים, עידן מורג (כיום אלוף-משנה, שקיבל את עיטור המופת על לחימתו בלבנון השנייה – י.י, ר.ו) ורועי נהרי, וביקשתי מהם לשנות את הנוהג. לעבור דרך ואדיות, מטעים צפופים, רחובות קטנים, בחשאי. להגיע לתבנית מבלי שיירו עליי. וכך היה. במשך שני לילות, בכמה שעות נסיעה בכל פעם, הכוח הגיע לתבנית מבלי שירו עליו אפילו כדור אחד. פה הפנמתי שמדובר בתחרות למידה. שצריך כל הזמן לחשוב אחרת, ללמוד ולהשתנות לפי המצב".
כמה שנים לאחר מכן, ב-2011, כשמונה למפקד חטיבה 7, יישם בסיוק את מסקנותיו. "שכנעתי את האוגדונר תמיר היימן (לימים אלוף, ראש אמ"ן – י.י, ר.ו) ובניתי תורת לחימה חדשה. טנקים שנעים במהירות ממקום מסתור אחד לאחר. אלוף יאיר נוה שהיה אז סגן הרמטכ"ל והגיע לצפות בתרגיל לא הבין. הוא לא ראה את הטנקים בשטח. הוא אמר שאני לא שולט בחטיבה שלי. שאני לא יודע איפה הכוחות. הסברתי לו שזה בדיוק הרעיון. שלחתי אותו בג'יפ והראיתי לו איפה נמצא כל טנק, ובאיזו מהירות הוא נע. הוא פשוט לא האמין".
מלחמת לבנון השלישית תיראה אחרת מאשר לבנון השנייה?
"צה"ל עשה מאז כמה שינויים גדולים. בנק המטרות ותוכנית האש מול לבנון גדלו דרמטית, באופן שהוא לא בר השוואה בכלל. מדובר בכמות אסטרונומית, ובדיוק מאוד גבוה. אנחנו יכולים לתקוף ולתמרן ברמה שאז לא ידענו לעשות. יש לנו היקפי רק"מ (רכב קרבי משוריין) שונים, אימונים רציפים כמה שנים. זו תהיה מכה קשה על לבנון. נכון שגם חיזבאללה לא שקט, אבל במקרה של מלחמה עדיף יהיה להיות פה מאשר שם. נכון, העורף שלנו יחטוף וזה לא יהיה פיקניק, אבל שם זה יהיה אסון גדול". בסיוק גם משוכנע שאם וכאשר תפרוץ מלחמת לבנון השלישית, היא תכלול תמרון קרקעי.
אחרי מבצע שומר החומות היו לא מעט מג"דים ומח"טים שתהו מדוע הם לא הופעלו בתמרון קרקעי, שאליו הם מתאמנים לאורך כל השירות.
"כשעולה מג"ד ומתלונן שלא מפעילים אותו, אני שמח. הייתי מוטרד אם לא היו אומרים את זה. אני סומך בכל דקה על אנשי היבשה, אבל המג"ד הזה ואמו צריכים לדעת שאשלח אותם רק כשיהיה לי ברור שזה יביא להישג נדרש ברור, ולאפקטיביות. אני מאמין שאם לא תתמרן, תתקשה לפגוע עד הסוף. ההתמודדות העיקרית שלנו היא עם ירי תלול מסלול (תמ"ס) על סוגיו השונים. לצורך כך יידרש תמרון. האחריות שלי היא שהוא יקרה איפה שצריך. ולבנון היא מקום מובהק לכך".
בסיוק אחד ממתכנני מבצע "מכת ברק" שהופעל במהלך שומר החומות, להשמדת מערך ה"מטרו", המנהרות התת-קרקעיות של חמאס בעזה. "המבצע נועד במקורו למפות את התת-קרקע ואז לתקוף אותו", הוא מסביר. "אני, ועוד אחרים, אמרנו 'בואו גם נכניס את ראשי חמאס פנימה ונחסל אותם בפנים'. הרי במצב קרב אין אזרחים במנהרות האלה. זה כאילו שחמאס כולו נכנס לבניין אחד בן תשע קומות".
הרצון היה להרוג מאות פעילי חמאס. זה לא קרה. "מכת ברק" נכשל?
"מה שקרה שם זה הישג. חמאס בנה במשך עשרות שנים, בהשקעה של מאות מיליונים, קילומטרים על קילומטרים של עיר תת-קרקעית, שהפכה לליבת ההגנה שלו. אחרי המבצע הזה הם מבינים שצה"ל אוחז בכלי הזה, יודע לתקוף אותו ביעילות. זה משבש משמעותית. ודאי שגם חמאס לומד ומשתנה, אבל קשה לשנות תפיסה שנבנתה שנים. זה כאילו שיגידו עכשיו לצה"ל: 'אין יותר כיפת ברזל'. זה ישבש משמעותית, אבל ברור שלא נרים ידיים.
"בעיניי, במתחם ההחלטות שמתקבלות במלחמה, זו הייתה החלטה סופר-נכונה להפעיל את המבצע הזה. חמאס הבין שאנחנו יכולים לפגוע בו במנהרות, ולכן זו הייתה החלטה לגיטימית שהביאה להישג שהיה ברור שתביא. אף אחד לא חשב שהיא תביא לרעיון המקורי. אני מכין תוכניות כאלה גם לכל הזירות האחרות".
הירידה לאחרונה במספר התקיפות של ישראל בסוריה, קשורה למתיחות ביחסים בין ישראל לרוסיה?
"אין קשר לרוסיה. גם מנגנון מניעת החיכוך שלנו עם הרוסים שם, ממשיך לפעול כרגיל. התקיפות בסוריה נעשות על פי צורך מבצעי. אין שום האטה בהן, ויהיו גם בהמשך תקיפות מאוד משמעותיות. אסור לשכוח גם שמבחינת מזג אוויר היה חורף ארוך. בינתיים הפעילות שלנו למניעת התבססות איראנית בסוריה היא הצלחה. גם מפקד הגיס האיראני הוחלף שם כי לא היו מרוצים. אנחנו מסכלים כל אמל"ח אסטרטגי שעובר שם, מגיע לשם, או עובר משם לחיזבאללה.
"הסורים חווים שינוי גדול בשנה האחרונה. יש להם כבר ריבונות על 70 אחוז מהשטח, והם רוצים שיפסיקו להפריע להם שם. זה גורם להם להצר את צעדי האיראנים בשטחם. גם לרוסים יש את האינטרס שלהם שהסורים ישלטו. זה מצב שבינתיים עובד טוב עבורנו ומשרת אותנו. זה לא יהיה עד אין קץ, אבל זה ממשיך".
ומלבד מניעת התבססותה בסוריה, מה עוד קורה מול איראן?
"המצב מול איראן הוא של חיכוך מתמשך, רציף אפילו. הוא נוכח כאן. זה שיש אלוף אחראי איראן, ושבחטיבת המבצעים יש זירה של איראן, זה לא במקרה. יש לנו היערכות לגבי מעגלי תוכנית הגרעין, וגם דברים אחרים כמו הכטב"מים. בינתיים כל הניסיונות שלהם סוכלו בזכות יכולות חיל האוויר והמודיעין. וזה לא נעצר בזה. בעקבות הסכמי אברהם האיראנים רואים את הישראלים מטיילים סביבם. את המצב הפנים-איראני הרעוע הם תולים בנו, וגם בסוריה אנחנו מסכלים את פעילותם. לא נעים להם. בזירה הזו דברים קורים".
"בעקבות הסכמי אברהם האיראנים רואים את הישראלים מטיילים סביבם. את המצב הפנים-איראני הרעוע הם תולים בנו, וגם בסוריה אנחנו מסכלים את פעילותם. לא נעים להם. בזירה הזו דברים קורים"
את שיתופי הפעולה שנוצרו לצה"ל בעקבות הסכמי אברהם מגדיר בסיוק כ"חסרי תקדים". "רק לאחרונה עמד כאן גנרל, אני לא אגיד מאיזו מדינה, ובמשך עשר דקות צפה מכאן על תל-אביב. 'אם לפני שנה היית אומר לי שאני אעמוד במשרד של G3 של צה"ל ואביט על תל-אביב, לא הייתי מאמין', הוא אמר לי. הקשרים עם המדינות האלה הם נכס אסטרטגי של ישראל ואנחנו צריכים לשמור עליו".
ודווקא ראש ממשלת ירדן, השכנה המתונה, מברך את משליכי האבנים מאל-אקצא על כוחות הביטחון הישראליים.
"היחסים עם ירדן נמשכים כרגיל, וגם הם נכס אסטרטגי שצריך לשמור עליו".
כמי שאחראי על כל סוגי המבצעים של צה"ל, מה עמדתך בשאלה בעניין הלוחמים מול הסייבר?
"הלוחמים הם תמיד הראשונים. אין שאלה. זה המקצוע הבסיסי. אבל סייבר וטכנולוגיה איכותית הם תחום נדרש וקריטי, וזו כנראה השורה הבאה אחרי הלחימה. כדי לשמור על היתרון האיכותי מול האויב, אנחנו צריכים להשאיר אצלנו את הכי טובים. אנחנו יכולים להציע אתגר, פיקוד, מנהיגות, רוח, אבל חייבים גם תנאים סבירים. אם המדינה לא תגיע מהר ככל האפשר להבנה שצריך בנושא הזה השקעה נכונה, המצב ילך ויהיה יותר ויותר מאתגר ואנחנו נמצא את עצמנו בבעיה".
