זה קרה רק הבוקר (שבת), אבל הכיוון שבו צועדת בשבוע האחרון החברה הישראלית, על ניצוליה הפיזיים והנפשיים מטבח 7 באוקטובר, היה ברור ונהיר גם מבעד לתמרות העשן, לנהרות הדם ולאגמי הדמעות. אביחי ברודץ, שהזוועה בכפר עזה עלתה לו בחטיפתם לרצועה של אשתו הגר וילדיו עפרי, יובל ואוריה, עשה את המעשה-המוטי-אשכנזי הצפוי, התייצב בשער בסיס הקריה בתל אביב והודיע שלא יעזוב עד להשבת בני הערובה מהרצועה.
זה לכאורה שכפול צורב של המחאה שהתעוררה אחרי מחדל מלחמת יום כיפור, אבל יש הבדל תהומי בין מוטי אשכנזי ששבת רעב ב-1974 מול משרד ראשת הממשלה בירושלים, לבין אביחי ברודץ ב-2023. אשכנזי, מגיבורי מוצב בודפשט בתעלה, היה קצין מילואים משוחרר שממילא נאלץ לחכות לשוך הקרבות. ברודץ, מנגד, הוא אזרח שלא נותרה לו ברירה אלא לעשות זאת כשהתותחים רק החלו לירות.
זו השורה התחתונה: ב-1973 אמרו אזרחי ישראל וחיילי צה"ל "נבוא חשבון בתום המלחמה", ואילו הפעם משבר האמון בשלטון כה עמוק ומטלטל, עד שהוא בלתי ניתן להסתרה או להכחשה כבר עכשיו. איש אינו סומך על ההנהגה, איש אינו בוטח בה.
רן רימוןהפעולות המתבצעות כרגע על ידי השלטון רחוקות מללכד אותנו, לשון המעטה. שוטטו בפייסבוק שלכם, תגללו באינסטגרם, דפדפו בטוויטר וצפו באולפנים הפתוחים, ותראו שהסנטימנט משותף כמעט לכולם, מצביעי כל הגושים המדומיינים יותר או פחות שהתקוטטו כאן חמש שנים ברציפות. כולם מרגישים שההנהגה עסוקה יותר בוועדת החקירה של היום שאחרי מאשר בהכאה על חטא על היום שלפני, על הזחיחות, על היוהרה, על הפילוג.
המחאה הזאת, שאותה החל הבוקר איש צעיר שאת סבלו אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין, תתרחב ותלך בימים הקרובים ובשבועות ובחודשים שאחר כך. בזה אין שום ספק. לעצור אותה אי אפשר יהיה. מוטב לפוליטיקאים שנאלמו דום בשבוע האחרון להגיע כבר עכשיו לקריה. הם יכולים להמשיך לשתוק גם שם, זה אפילו רצוי, אבל רק אחרי שירדו על ברכיהם – מטאפורית או פיגורטיבית – ויתנצלו. כי נבגדנו והופקרנו. ואם נשאר עוד סיכוי קלוש ללכד אותנו, כדאי שיתחילו עכשיו לפני שגם הוא יאבד.
- רן רימון הוא עורך עמוד הבית של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
