הגשת כתב אישום לאדוארד קצורה הנאם ברצח יעל ליטל מלניק ז''ל
(צילום: אסף מגל, דוברות המשטרה)
משפחתה של ליטל יעל מלניק ז"ל מבקשת שמשפטו של הנאשם ברציחתה אדוארד קצ'ורה, הצפוי להתחיל בחודש הבא, יתנהל בדלתיים פתוחות ובאופן פומבי. עורכות הדין אפרת נחמני בר ושרון זגגי פנחס, המייצגות את המשפחה, פנו הבוקר (ב') לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה לצמצם את צו איסור הפרסום שנקבע עם הגשת כתב האישום ועלול להותיר את המשפט כולו תחת איפול.
בפנייה כתבו עורכות הדין: "לבני המשפחה חשוב כי הצדק ייעשה וייראה בעיני הציבור הרחב בשקיפות ובפירוט, תוך חשיפת כלל המעללים המיוחסים למשיב. חשיבות הדיון הציבורי בפרשה אינה מתמצית רק בנסיבות החריגות של המעשה האכזרי, אלא גם ברקע לפרשה. דיון ציבורי שיעסוק בהיבטים פוגעניים של מערכות יחסים רעילות, השפעה פסולה, ניתוק מן המשפחה ועוד – הוא דיון ראוי אשר ייתכן ויוכל להציל בעתיד נפשות".
הן הדגישו כי צו איסור הפרסום צריך להיות מוגבל אך ורק לפרטים הפוגעים בצנעת פרטיותה של המנוחה, מצבה הנפשי, היבטים אינטימיים בחייה וביחס לניצול החמור שניצלהּ הנאשם.
2 צפייה בגלריה
אדוארד קצ'ורה. "אם יוטל איפול על ההליך המשפטי, הדבר יאפשר למסך את אשמתו"
(צילום: גיל נחושתן )
2 צפייה בגלריה
לודמילה מלניק: "כל ערב אני מדליקה שלושה נרות מול התמונה שלך, ואדליק אותם עד סוף חיי"
(צילום: גיל נחושתן)
בני משפחת מלניק גורסים שרק דיון פומבי ושקוף יאפשר לציבור לדעת את המתרחש בדיון, ואם יסגור בית המשפט את דלתותיו, תינתן אפשרות לקצ'ורה "להסתתר מאחורי פרגוד של צו איסור הפרסום, ובכך להסתיר מעין הציבור את היבטי החומרה החריגים המאפיינים את מעשיו לכאורה, ואת הזוועה הנגלית מתוך אלה. ניהול המשפט מאחורי דלתיים סגורות ימנע מן הציבור להיווכח בעשיית הצדק המתנהלת בבית המשפט, ובעובדות הנארגות לכדי מסכת הכרעתו, בתהליך הסדור והשקוף, ובליבון הסוגיות המשפטיות והראייתיות באולם בית המשפט".
עוד צוין בבקשה כי אם יוטל איפול על ההליך המשפטי יאפשר הדבר לקצ'ורה למסך את אשמתו ולטוות רשת של שקרים ותאוריות של קונספירציות כוזבות, באופן שיהיה בו כדי לסלף את העובדות ולפגוע בזכרה של ליטל יעל ז"ל.
סבתה של הנערה, לודמילה, ביטאה את תחושותיה הקשות בכתב: "לנכדתי האהובה טלוצ'קה, כבר עברו שלושה חודשים מאז שהלכת מאיתנו. רק שלושה חודשים, אבל זה מרגיש כמו שלוש שנים, שנמשכות בלי סוף: הכאב, הצער, הגעגועים, הדמעות, פצע מדמם שלא מתאחה ולא נסגר. אני מרגישה כל כך הרבה כאב לב, לבי מחסיר פעימות כשאני מדמיינת מה חשת בדקות האחרונות של חייך. כשהיצור שרק בקושי ניתן לכנותו 'אדם', שסמכת עליו, רצח אותך בקור רוח ובאכזריות שלא יאמנו. האם זה כאב? האם פחדת? מה עבר לך בראש בשניות האלה? למי קראת ברגעייך האחרונים?"
"חלאת אדם רצח אותך. אני יודעת שאת בגן עדן כי מעולם לא גרמת צער, לא פגעת באיש. רק לעצמך גרמת צרה צרורה, כשפגשת את הרוצח ובטחת בו. כמה שמחת חיים הייתה בך, כמה ידעת ליהנות, איזה שכל טוב היה לך – והוא לקח את הכול, לקח את חייך. כל ערב אני מדליקה שלושה נרות מול התמונה שלך - ממני, מסבא ומרות. ואדליק את הנרות האלו עד סוף חיי. הרוצח שלך – ארור יהיה. אני מתפללת לאלוהים שהוא יקבל מאסר עולם. רק בשביל לשמוע את המשפט הזה אני חיה ומחזיקה מעמד".
