הנה מה שהסעודים חושבים, במילותיהם שלהם: שהמלחמה היא אסון. שישראל והמדינות הערביות המתונות, כמו גם העולם, תומרנו אל המצב הזה. "תימרנו אתכם להיות בעזה, ואת האזור כולו למלחמה", אמרה דמות סעודית בהתכנסות חשובה לאחרונה. כרגע, עצירת המלחמה היא העדיפות מספר אחת של המדינות הערביות באזור. מי תימרן? מצד אחד, האחים המוסלמים. הסעודים מרירים: העולם והמערב אינם מוכנים להכיר בכך שמדובר בתנועת טרור. האחים המוסלמים, וכל ארגון שיוצא מהם. המילה חמאס לא נאמרה במפורש, אבל הכוונה ברורה לגמרי. ומצד שני, המתמרן, לדעת סעודיה, הוא המשטר הח'ומייניסטי. כך במקור: הח'ומייניסטי, ולא האיראני. מילא, אמרה הדמות הסעודית, אם איראן הייתה מדינה מצליחה המגשימה לאזרחיה הצלחה כלכלית, מימוש, חיים טובים יותר. אבל תראו מה האיראנים עושים לעמם, וגם לאזור. "אנשים מתים בכל מקום. בסוריה, בלבנון, בישראל, בעזה, בפלסטין", אמרה הדמות, "אלו התוצאות של מעשיהם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הדברים האלה ינעמו לאוזן הישראלית. הסעודים הפכו למובילי העולם הערבי מבחינה זו. את מה שהמצרים אומרים בשקט, האמירותים לוחשים, הירדנים לא מעיזים לומר – הם מבטאים בגלוי. יורש העצר מוחמד בן סלמאן דיבר לאחרונה על האיומים לחייו. אך הוא ממשיך בקו חסר תקדים בתעוזתו נגד פונדמנטליזם פוליטי. לא כדאי לטעות: בסעודיה מזהים חלקים ממנו גם בישראל עצמה.
"מדברים איתנו על שיקום עזה אחרי המלחמה", אמרה הדמות הסעודית. "צריך להרחיב את האופקים. איך ייראה שיקום כזה? מה המשמעות? תבינו – אנחנו צריכים לחשוב, לדוגמה, איך מקימים בתי ספר כשיש כל כך הרבה ילדים קטועי גפיים. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על שני עמים, הישראלים והפלסטינים, שנמצאים בתסמונת פוסט-טראומטית. וכיצד מתמודדים עם זה. אנחנו צריכים להתחיל להסתכל אל העתיד באמת". היא אמרה שהמלחמה חייבת להסתיים. "מדברים על לבנות הכל מחדש? אנחנו יודעים איך לעשות זאת. אנחנו בונים מחדש את סעודיה".
בקהל ישבו ישראלים, והדמות הסעודית ידעה זאת היטב כמובן. לאוזניהם השמיעה את דבריה. היא אמרה בצורה הברורה ביותר שלא רק שהנתיב לנורמליזציה חייב לכלול הקמת מדינה פלסטינית, חייבים לקבוע לכך תאריך נקוב. חקוק. לא עוד הבטחות ערטילאיות, מפות דרכים ועיכובים. בוושינגטון יש מחלוקת, עד כמה הסעודים רציניים באשר לקביעת מועד סופי להקמת מדינה פלסטינית; יש כאלה שסבורים כי מדובר בעמדת מיקוח. אם זו העמדה האמיתית של יורש העצר, הרי שהמערכת הפוליטית הישראלית רחוקה מהעמדה הזו מרחק שנות אור, בפרט בהנהגת נתניהו.
דברי הגורם הסעודי הותירו רושם עמוק על הקהל בהתכנסות. הוא האפיל על כל דובר אחר, ובפער. זו הייתה פרזנטציה של כיצד יכולה לקום ברית אזורית אמיתית, המבודדת את איראן ושלוחותיה. היו כאלה שחשבו שזו פנטזיה, שבינה לבין המזרח התיכון הנוכחי אין קשר.
כאשר הדמות הסעודית דיברה על העניין הפלסטיני, נזכרתי בנאום חשוב ונשכח למדי. זה של הנשיא אנואר סאדאת בכנסת, בירושלים, בביקורו ההיסטורי ב-1977. "הבעיה הפלסטינית היא היסוד והמהות של הסכסוך, וכל עוד היא תמשיך להיות בלתי פתורה, הסכסוך ימשיך להידרדר, יגיע לממדים חדשים", הזהיר סאדאת, "בכל הכנות, אני אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג ללא הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזו או להזניחה". העמדה הזו היא גם עמדת סעודיה בעצם, כמעט 50 שנים מאוחר יותר.
השבוע טס יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ להיפגש עם מוחמד אאל-ת'אני, ראש ממשלת קטאר, יחד עם משפחות חטופים. מדוע שהקטארים ירצו להיפגש עם יריבו הגדול של נתניהו, לפי כל סקר? בפרט שנתניהו והקטארים שיתפו פעולה כה יפה בהעברת הכסף לחמאס?
התשובה היא שהאזור כולו עמוס כרימון בתלונות על נתניהו. אף אחת מהן לא קשורה למספרי הפלסטינים ההרוגים בעזה; כמעט כולן קשורות בהתנהלות, חוסר תיאום ואי-אמון. זה נכון לנשיא מצרים א-סיסי. לירדנים, כמובן. מנהיג איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, שיוצא מגדרו לארח את נפתלי בנט ויאיר לפיד, אבל את נתניהו לא הזמין.
הואיל ורה"מ קטאר הוא גורם רשמי, גנץ – ממלכתי עד הגיד האחרון – פנה לראש הממשלה נתניהו לפני שטס לפריז. אנשיו שאלו אם יש מסרים שצריך להעביר, לאור המו"מ להשבת החטופים ובכלל. ייאמר לזכות נתניהו שמסרים הועברו אליו כדי שיעשו את דרכם לדוחא (הקטארים, אני מתרשם, שמעו דברים דומים מצוות המו"מ הישראלי). גנץ צפוי לעדכן את נתניהו בפרטי הפגישה.
המחסור ביחסים אישיים סבירים בין נתניהו למנהיגי האזור, ובראשם נשיא מצרים, מעיק על המגעים. המתווכות מהצד הערבי נואשות; הן גם הוכחו בחדלונן, בכך שחמאס חזר בו מסיכומים. ביום רביעי התקיימו פגישות שמהן שידרו, בקהיר ובדוחא, שייתכן שחמאס רוצה לשוב לשולחן. המצרים והקטארים מנסים לשכנע את ארה"ב שאין טעם בעסקאות ביניים; צריך לנסות לסיים את המלחמה עבור כל החטופים. זה נון־סטארטר מבחינת ישראל, שרואה במתווה כזה – אם מנהיגי חמאס יישארו בעזה – תבוסה במלחמה.
הצעה אחרת של הקטארים היא לנסות ולדחוף לבליץ של שיחות, מהיר, אינטנסיבי. כזה שלא יאפשר – לשיטת קטאר – את העיכובים המכוונים של נתניהו או התקשחות חדשה של סינוואר. זה הרקע לשיחת גנץ–אאל־ת'אני בפריז, וגם לשיחות שהתקיימו השבוע עם נציגי חמאס, שמהן נשבה כאמור רוח מעט יותר אופטימית.
אך האמריקאים, השריר הגדול של גוף המו"מ, עייפים ומדוכאים. המזרח התיכון שוחק אותם. מבחינת ארה"ב, הרצח של ששת החטופים הישראלים לא היה תאונה טקטית. "זה לא שהם באו אלינו והתנצלו, והסבירו", אמר ביובש בכיר אמריקאי. ואחרי הרצח, חמאס ניסה לשנות את מפתח שחרור האסירים, מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינת הממשל, חמאס שיקר להם, וכן, אולי הבעיה היא עצם המשך נוכחותו של סינוואר על פני האדמה. בממשל ביידן, כל האחריות מוטלת בימים אלה על חמאס. לא 99%, אלא 100%. הנושאים והנותנים מטעם ארה"ב משוכנעים שהיו מצליחים לשכנע את נתניהו לגבי פילדלפי, אם על זה הדברים היו עומדים. העניין הוא ההפכפכנות הבוגדנית של סינוואר.
האם הייתה הזדמנות לשחרר את החטופים בעסקה לפני כחודש, אחרי גל ההצלחות המבצעיות הישראליות? אולי, ואולי לא. אך כעת השמיים מאפילים בצפון. צה"ל נערך להרחבת המלחמה שם; בשבוע שעבר פירסמתי בטור זה על הזרמת הנשק והכסף של איראן ליהודה ושומרון, וניסיונה ליצור נכס אסטרטגי חדש במקום חמאסטן ברצועת עזה. זה הזמן לדחיפה אחרונה של כל הצדדים, רגע לפני הסלמה נוספת, אולי דרמטית.
רק האמריקאים יכולים לדחוף. הם ינסו, אבל עיניהם כבר נשואות לבחירות. ריח הפגר של כישלון נמצא בחדר, והוא יכול להזיק למאמץ המרכזי בבית הלבן כעת – לנצח את דונלד טראמפ.
הגנרל בדימוס קנת' פ. מקנזי ג'וניור הוא אחת הדמויות הצבאיות המשפיעות ביותר במזרח התיכון בעשור האחרון. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד המרכז האמריקאי. הוא היה זה שקידם בפני הנשיא טראמפ את העברת ישראל מהפיקוד האירופי לפיקוד המרכז של צבא ארה"ב. מקנזי היה מפקד סנטקום כאשר כוחות אמריקאיים חיסלו את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי ("הוא מת כמו כלב", אם לצטט את הודעתו של הנשיא טראמפ בשעתו). חשוב מכך, היה זה מקנזי שהוביל לתכנון וביצוע הפעולה לחיסול קסאם סולימאני ב־2020. ללא ספק, הפעולה ההתקפית ביותר של ארה"ב נגד איראן מזה שנים רבות. אירוע שטהרן מתקשה להתאושש ממנו עד היום.
מקנזי השתתף השבוע בכנס בוושינגטון לדיאלוג בין ארה"ב למזרח התיכון (MEAD). המייסדים הם ישראלים – בין היתר, יעקב כץ, שהיה עורך ה"ג'רוזלם פוסט" וטל גן צבי, לשעבר ראש סגל רה"מ בנט. המיקוד היה ללא ספק ביחסי ירושלים ו־וושינגטון, אבל השתתפו גם נציגים רשמיים של מדינות ערביות, ודמויות בכירות בממשל – משר החוץ בלינקן, דרך עמוס הוכשטיין ועד לאנשי מודיעין. בעת מלחמה, אירוע יוצא דופן. בכנס הזה נפגשנו.
שאלתי את הגנרל האמריקאי אם לארה"ב יש אסטרטגיה באזור, בפרט לאור התנהלות איראן.
"אני חושב שזה קשה לומר שיש אסטרטגיה בת יישום למזרח התיכון. אנחנו עובדים לפי מידה של דחיפות. יש לנו עקרונות – לא ניתן לאיראן להחזיק בנשק גרעיני, ונבוא להגנת ישראל, לדוגמה. אבל שני המרכיבים האלה יכולים להיות תנאים, במסגרת אסטרטגיה – כזו שתאמר לך איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים. מעבר אליהם, יש דברים אחרים: הכוחות החמושים שהם שלוחים של איראן באזור. הם מאוד פעילים. בשעה הזו שאנו מדברים, מצרי באב אל-מנדב סגורים. וזה אומר שתעלת סואץ סגורה. וזה מדגים כישלון של המדיניות האמריקאית. יש לנו יכולת צבאית לפתוח את המצרים, ובחרנו לא לעשות את זה. אין לנו פה באזור גישה אסטרטגית ארוכת טווח, ואני אומר שגישה כזו צריכה להיות מבוססת על כך שאנחנו במזרח התיכון ולא עוזבים אותו".
הביקורת של מקנזי ברורה. "כוחותינו במזרח התיכון יכולים להתרחב או להצטמצם בהתאם לצרכים הגלובליים, אבל לפרסם שאנחנו עוזבים את האזור, כפי שנעשה בעבר – זה הפחיד את בני בריתנו ועודד את היריבים שלנו. האיראנים ראו את צמצום הכוחות שלנו ב־2019, כאשר התמקדנו בסין".
הוא אומר שהמזרח התיכון לא מהווה "איום קיומי" לארה"ב. אבל "אם אמריקה רוצה להיות כוח גלובלי, היא חייבת לחשוב גלובלית" – ולעשות כמה דברים במקביל. אחד מהם הוא סין, אחר הוא המזרח התיכון, "וכמובן אירופה ורוסיה, וזה בהחלט אתגר קיומי לארה"ב – בשל הנשק הגרעיני של הרוסים". הנקודה החשובה היא שכל הזירות קשורות.
התחושה היא שהאמריקאים לא רוצים מלחמות זרות. שאולי הם לא מעוניינים לשלם את המחיר של נוכחות גלובלית. זה גזר דין מופרז?
"זה גזר דין קשה מדי, והמציאות רוויה יותר בניואנסים. אם אתה לא רוצה מלחמות זרות, ותחזיר את כוחותינו הביתה, יהיו לכך השלכות שליליות על ארה"ב. בדלנות איננה תופעה חדשה בפוליטיקה אמריקאית. נסיגה אמריקאית בסוף מלחמת העולם הראשונה תרמה להתפרצות מלחמת העולם השנייה. ויש פה לקחים על המחיר של נסיגה מהבימה הבינלאומית. לעיתים אמריקה לא רוצה להפיק אותם. אתה יודע, אנחנו, האמריקאים, ההיסטוריונים הכי גרועים בעולם. אף אחד לא נותן ערך כה מועט לעבר, כמו ארה"ב. ואילו במזרח התיכון, כולם ממוקדים בעבר – ואולי יותר מדי. לגבי הסייפא של השאלה שלך – רבים התייחסו לארה"ב גם בעבר כאילו אי־אפשר לסמוך עליה, חלשה. מי שקיבל החלטות כאלה, בדרך כלל הצטער מאוד לאחר מכן".
התחושה היא שארה"ב ביקורתית כלפי בעלות בריתה באזור, ולא מוכנה להרתיע את איראן.
"איראן היא כוח אימפריאלי במזרח כבר אלפי שנים, והיא תמשיך להיות כוח באזור בעתיד הנראה לעין. אינני מאמין שאפשר להביא לשינוי מהותי באיראן באמצעות לחץ כלכלי. זה בלתי אפשרי. אז השאלה היא איך אתה מונע את התפרצות האימפולסים הגרועים ביותר שלהם. אני לא חושב שהם רוצים שיהיה בידיהם נשק גרעיני ממש, אלא להחזיק ביכולת לנשק גרעיני. להיות בנקודת הפריצה. משום שבמצב כזה האירופאים והאמריקאים רוקדים לפי החליל שלהם. ואין ספק – הם יכולים לנוע היום במהירות רבה להתקן גרעיני. זה עדיין לא נשק שאפשר לשגר. והשאלה מבחינתם היא כיצד לבנות טיל שיכול לשאת אותו לתל־אביב. זה ייקח זמן רב, הרבה יותר מאשר התקן גרעיני בסיסי. לשאלתך – צריך יהיה להתמודד עם איראן, היא כאן כדי להישאר".
ואיך מתמודדים?
"היעד מספר אחת של המדיניות האיראנית באזור הוא שימור המשטר. הם משטר מהפכני, והם מודעים היטב לדברים שקורים למהפכות בדור שלאחר מכן. היעד השני הוא השמדתה של מדינת ישראל והשלישי הוא דחיקת ארה"ב מהאזור. בשום אופן האיראנים לא ירשו ליעדים 2־3 לאיים על קיום המשטר. לכן, כדי לדבר עם איראן אתה צריך לאיים על שרידות המשטר. אפשר לעשות זאת בצורה בלתי ישירה. אתן לך דוגמה: כשאנחנו אומרים שנטפל בפרוקסי של איראן באזור, אבל אנחנו מורידים מהשולחן התקפה על איראן עצמה, זו טעות. גם אם אין לך כוונה לתקוף את איראן, אל תוריד את זה מהשולחן. לעולם אל תגיד ליריב – את זה וזה אני לא אעשה. זו פשוט אסטרטגיה גרועה. זו רשלנות".
זה מתחבר מצוין לנושא המוכר לך היטב: התקיפה האמריקאית שהרגה את קאסם סולימאני, בתקופתך.
"הוא טס לבגדד כדי לתכנן התקפות נגד השגרירות שלנו ושגרירויות אחרות באזור. ואילולא עשינו זאת – הרבה אנשים היו מתים. למעשה, עסקתי בבעיה של סולימאני מאז 2010, כאשר הייתי גנרל שני כוכבים בסנטקום. זה ריתק אותי. כאשר נכנסתי לתפקיד מפקד סנטקום, ביקשתי מאנשי המבצעים המיוחדים להביט לעומק בבעיה הזו, אם נצטרך לפתור אותה".
זו לא הייתה פעם ראשונה שהוא טס לבגדד למעשים כאלה, של תכנון מתקפות על אמריקאים.
"היה פה נשיא (טראמפ) שהתמקד בבעיה. השגרירות שלנו הותקפה באותה תקופה. והיבטי אישיות הם דבר חשוב בקבלת החלטות. אני לא משוכנע שנשיא אחר היה מקבל את ההחלטה הזו. זה לא במסגרת הסמכות שלי כמפקד צבאי לקבל את ההחלטה הזו – היה צורך פה בהחלטת הנשיא. משום שלנשיא יש תמיד את הכוח לפעול כדי למנוע פגיעה באמריקאים".
מקנזי אומר כי "המבצע נגד קאסם סולימאני הוציא את איראן משיווי משקל באורח עמוק. שר החוץ לשעבר זריף הקליט ראיון שבו אמר שזה היה שקול לאובדן עיר גדולה ושלמה באיראן. זה השפיע על חשיבתם".
השיחה גלשה לחיסול אחר, זה של חסן מהדווי בדמשק, באפריל השנה. הפעם הייתה לפי פרסומים זרים זו ישראל, ואיראן – בניגוד להערכות המוקדמות – בחרה בפעם הראשונה במהלך מלחמתי גלוי. הזווית של מקנזי הייתה חיובית. "אני חושב שההתקפה האיראנית והתגובה הישראלית היו אירוע משמעותי שישנה הכל במזרח התיכון. והנה מדוע. שתי סיבות: ראשית, ישראל הדגימה הגנה אווירית משותפת. ישראל עשתה 80% מהעבודה. ארה"ב עשתה בערך 10%, והשאר התחלק בין האחרים. הישראלים הדגימו שהגנה אווירית אזורית יכולה לעבוד. הם הביאו גם את שכניהם וזה היה מאוד אפקטיבי. וזה קשור לכך שהכנסנו את ישראל לאחריות פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי, וזו הייתה החלטה של טראמפ לפני סיום כהונתו. זו הייתה הצעתי לשר ההגנה האמריקאי בשעתו".
והדבר השני?
"הדבר השני שהודגם הוא שהאיראנים מתקשים להילחם. הנכס האמיתי של איראן, אסטרטגית, איננו תוכנית הגרעין, שהיא במרחק רב מיישום – אלא הטילים הבליסטיים, טילי השיוט והכטב"מים. ההתקפה שלהם לא הייתה הצגה; זו הייתה התקפה משמעותית. והנה מה שרוב האנשים לא יודעים: לאיראנים יש טילים לשגר, אך יש להם בעיית תפוקה. הם צריכים להרכיב כל פעם את הטילים האלה על TELS (tractor erector launchers). וכמה יש להם? בערך 200־250 מאלה. אז זו הגבלת השיגור שלהם – כי כל פעם צריך להטעין מחדש את המשגרים. ואז הם חשופים להתקפה. המודל האיראני הוא לשגר את הכטב"מים, טילי השיוט קודם – כדי לפגוע ברדארים של ישראל. ואז הבליסטיים יכולים לצאת לדרך. בכל מקרה, ההתקפה האיראנית נכשלה כפי שראינו. ולכן הם צריכים לחשוב מחדש על הכל".
העימות בין טראמפ לקמלה האריס השבוע סימן את הישורת האחרונה. מעכשיו, הבחירות לנשיאות הן לא הנושא הכי חשוב בחדשות בארה"ב. מבחינת סדר היום, הן הנושא היחיד. האריס הגיעה לעימות מוכנה, דרוכה. וגם: עצבנית, נרגשת. זה אירוע חדש עבורה. מולה, טראמפ כבר חווה עשרות עימותים. הוא החל את דרכו בביצה המבעבעת של מועמדי המפלגה הרפובליקנית ב־2016. מעטים זוכרים: בתחילה, לא היה ברור שיוזמן בכלל להשתתף. התייחסו אליו כקוריוז. הרפובליקנים בזו לו.
היום, המפלגה הרפובליקנית הפכה לסיעה טראמפיסטית. הוא שליט יחיד. טראמפ מקרין את הביטחון של אדם שהיה נשיא, ואת הזעם של מי שחושב בקביעות שנעשו לו עוולות אין קץ. אחרי העימות, הוא אמר שזה היה משחק מכור נגדו. כמו הבחירות לנשיאות בעצם, ב־2020. בעצם, הוא אמר את זה גם לקראת בחירות 2016. ואז ניצח.
האריס שלטה בחומר, הפכה ליציבה ובטוחה יותר ככל שהעימות נמשך. גם לרפובליקנים אין ספק שהיה לה קייס משכנע, וזו הסיבה שהחלו מאשימים את העיתונאים של ABC בהטיה בבדיקת העובדות (זו אמת שהם תיקנו רק את טראמפ, אבל מספר הכזבים שהציג היה גבוה בהרבה מאלה של האריס). שורה תחתונה: לפי הסקרים, שוקי ההימורים, ואפילו ההצהרות בפוקס ניוז, נראה שהאריס ניצחה בעימות. בנקודות.
ההתנהלות של האריס נראתה פחות נשיאותית. היא הקפידה להיות עוקצנית, תגובתית. מבטה היה נעוץ בו. מבטו של הנשיא לשעבר היה אל הצופים והמגישים. יש אנשים שמאנפפים בזעם כאשר מדברים איתם על התנהלות, שפת גוף. הם דורשים לדבר על המהות. למרבה הצער, בחירות בארה"ב ובכל מקום בעולם אינן מוכרעות על טיעונים, אלא סנטימנט. סנטימנט נבנה מדימוי. האם יועציה של האריס המליצו לה על תנוחת המורה המשועשעת, ידה על סנטרה, מסתכלת על טראמפ בבוז קל? אין לי מושג. מה התמונה הזו תעשה לקבוצות הדמוגרפיות שהיא מנסה לשכנע, לדוגמה – לבנים בוגרי קולג'? עוד נראה.
טראמפ דווקא ניסה לדבר על מדיניות. האריס, מצידה, גירתה אותו לפלוט התפרצויות ולגלות זעם עיוור. זו הייתה הצלחה. אין ספק שדבריו על הכלבים והחתולים שנאכלים כביכול בספרינגפילד בידי מהגרים לא חוקיים ייחשבו לרגע שיא בבחירות.
הבעיה הגדולה של טראמפ היא יכולת הארגון יוצאת הדופן של המפלגה הדמוקרטית, איגודי העובדים וקהילות המיעוטים. הרפובליקנים, בהכללה, מבוגרים, עשירים ולבנים יותר. שיעורי ההצבעה שלהם טובים מאוד. הבוחרים הדמוקרטים רבים יותר, אך הנגישות להצבעה נמוכה יותר. קלינטון וביידן ניצחו בקול הפופולרי (להבדיל מהאלקטורים). אצל קלינטון, הפער היה 3 מיליון קולות לטובתה – והיא הפסידה. במקרה של ביידן, הפער היה 7 מיליון. הוא ניצח בגדול.
אצל האריס, מעבר להנעת הבייס, השאלה הגדולה היא האם תצליח לפלס דרכה אל בוחרי המרכז האמריקאים. אנשים שהצביעו לברק אובמה ב־2012, לדונלד טראמפ ב־2016 ולג'ו ביידן ב־2020. הם מכונים גם "בוחרי אובמה־טראמפ". ב־2016, שנת המהפך הגדולה, טראמפ שיכנע 11%־15% מבוחרי אובמה להצביע לו. איך זה קרה? אלה אנשים עם עמדות כלכליות הנעוצות בשמאל (מעורבות ממשלתית, איגודי עובדים, ביטוח בריאות) ועמדות חברתיות שמרניות (הפלות, נשק, זהות והגירה).
האם האריס שיכנעה אותם בעימות? אין לי מושג. אבל אפשר להעריך את מי הם אוהבים. בשתי מילים: ג'וש שפירו.
שפירו הוא מושל פנסילבניה. נפגשנו ושוחחנו בעיירה קטנה לא רחוק מפילדלפיה, במהלך הקמפיין שבו ניצח. הוא מייצג בדיוק את המצביעים שהאריס זקוקה להם. דמוקרט שמרן; כזה שמציע, לדוגמה, הצעות שכוללות הפרטה חלקית במערכת החינוך. האריס התלבטה בינו ובין טים וולז, ובחרה בוולז. היא הואשמה כמעט מיד באנטישמיות. ביחס לישראל ולמלחמה, שפירו לא הביע כל עמדה שנויה במחלוקת, או שונה במיוחד משאר המפלגה הדמוקרטית. הוא תומך בשתי מדינות לשני עמים, רוצה בהשבת החטופים והפסקת אש. אם הוא לא נבחר, טענו המבקרים, זה משום שהאריס חששה מתגובה חזקה המבוססת על זהותו בלבד. לא דעותיו. במילים אחרות: גזענות של הקהל הפרו־פלסטיני במפלגה.
טענת הנגד הייתה פשוטה: האריס צריכה לפנות לאמריקה הוותיקה. זו שדומה לג'ו ביידן: לבן, מבוגר, נוצרי. מאמן פוטבול ממינסוטה הוא מועמד טוב יותר להביא אותם לקלפיות. חוץ מזה, לשפירו יש בעיות אחרות. תמיכתו בשיטת השוברים בחינוך השניאה אותו על חלק מהאיגודים המקצועיים.
הנקודה החשובה היא כזו: בהחלטתה, ייתכן שהאריס הכריעה את הבחירות נגדה. בלי פנסילבניה, אין לה סיכוי לנצח. היא הייתה מתקדמת בצעדי ענק לניצחון במדינה הגדולה הזו, עם שפירו. זה יותר מתוחכם מזה. כפי שכתב השבוע האנליסט נייט סילבר, דווקא תגובת הנגד לשפירו (של הקהל הרדיקלי בקצוות המפלגה הדמוקרטית) הייתה יכולה לסייע להאריס עם מצביעים מרכזיים.
יצירת הבידול הזו הייתה מסייעת לה לצבור תאוצה, ולהפיג את החשדות שהיא שלוחה של האגף הפרוגרסיבי. הצגתי את הניתוח הזה לחבר מנוסה בפוליטיקה של וושינגטון, יהודי. הוא הציע פרשנות קהילתית, אופיינית: "אני שמח שהוא לא מועמד לסגן הנשיא. אם היא הייתה מפסידה, היו מאשימים מיד את היהודים, ואת המלחמה בעזה. ואז היינו מחכים עוד 100 שנה לנשיא או סגן. לפחות עכשיו, יש לו צ'אנס ב־2028".
