כמו רבים, אני קם מדי בוקר עם מועקה ותחושת דכדוך - כמו להתעורר לתוך אוויר עכור עם מעטפת של אובך. בבוקר שלמחרת אישור חוק הסבירות מצאתי את עצמי בסמינר עם חילונים, חרדים, דתיים וערבים - והעצב הכבד ניכר שם גם בקרב תומכי הרפורמה המשפטית. יש הבנה עמוקה שכך אי אפשר להמשיך.
אפשר לתמוך בשינויים במערכת המשפט, לחשוב שעילת הסבירות רחוקה מדיקטטורה ואינה מצדיקה את הבערת איילון ואת הפסקת ההתנדבות (או הסרבנות, בשמה הלא מכובס) - אך לא ניתן לקבל את השרירותיות של הממשלה. ההתעלמות מהקולות הכואבים ומהדאגה האמיתית של רבבות אנשים טובים, ערכיים וציוניים, זה הרבה מעבר לעקשנות - זו כבר אטימות.
ניתן להבין את התסכול של ממשלה שרוצה לממש את מדיניותה ולא מוכנה להיכנע ללחץ של הרחוב, אבל ממשלה שקולה עם אחריות צריכה להבין שעילת הסבירות היא רק טריגר למשהו גדול יותר: מדובר בפחד וחשש מממשלה שרוצה להנכיח ערכים שזרים לרבים מהחברה הישראלית. אין זה משנה אם החרדה מוגזמת - ממשלה ראויה לא יכולה להתעלם מכך, ולאמץ תרבות של מנצחים.
ראש ממשלה שמתעלם מהרצון העז של ציבור רחב - כולל תומכי רפורמה - שזועק לפשרה, ומעביר את המושכות לשמחה רוטמן ואיתמר בן גביר, מבהיר שבעולמו אין יותר גוון אפור ומורכבות. הוא נותן את המושכות למפלגות קצה, שמתעלמות מהמתח המובנה שבין שוויון וזכויות פרט לבין ערכים לאומים ומסורתיים. הליכה עם הראש בקיר, כפי שקרה ביום שני, פוקחת את העיניים גם למחנה השמרני - ורבים מהמחנה הציוני-דתי (לא המפלגה) מתקשים כעת להזדהות עם ממשלה שנשבתה בידי פוליטיקאים המצדדים בעולם חד-ערכי.
המחנה הדתי-לאומי צריך להחזיר לקדמת הבמה את תפיסת הציונות-הדתית הקלאסית, תנועה שהבינה לאורך רוב שנותיה שזוגיות הבנויה על כוחנות ורצון לנצח ושאין בה אהבה - מתפרקת. צריכים לקום אנשים בעלי שיעור קומה ולהוביל מחנה שמחפש את המקף בין הדמוקרטיה ליהדות. צריך לצאת בגלוי נגד ממשלה שאותה מובילים אנשים שאין בהם הבנה והכלה לערכים השונים מהשקפת עולמם. הסירוב לפשרה פקח לרבים ממחנה זה את העיניים להבין שאלו פוליטיקאים הרחוקים מזרח ומערב מה-DNA של הציוני-דתי המצוי. צריך להשמיע קול ברור: אם מגמה זו תימשך, גם אנו נצטרף למחאה.
מוטי שקלארהתיקון יכול להיעשות אם הממשלה ומובילי המחאה יזכרו שחכמי התלמוד הטילו את האחריות לחורבן הבית על זכריה בן אבקולס, בשל טהרנותו והקפדתו על קוצו של יוד. התפיסה הדווקאית והקנאית מרחיקה את רוב החברה הישראלית - והמחאה צריכה לשאת את נס הפשרה ולהיות בית גם לאלו שהצביעו למפלגות הימין. היא חייבת לקרב ולא לאמץ גילויים קיצונים כמו סרבנות, הבערת איילון, השבתת מערכת הרפואה הציבורית ופתיחת מסעדות בערב תשעה באב. רק כך יינתן מענה למנעד הרחב של החברה הישראלית המשוועת לשינוי ומרפא.
התרבות היהודית והישראלית השכילו להצמיד ימי אבל לימים של תקווה: מיום הזיכרון ליום העצמאות, ומתשעה באב לט"ו באב המסמל את האחדות בין השבטים. ביום זה כדאי להיזכר במילים של יהודה עמיחי: "אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם". ונרצה או לא, אין לנו בית אחר.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
