מקריאת הטור של עידן אבידן, מייסד חברת Growee, שהסביר מדוע לא העניק יום חופש לעובדיו כדי שייצאו למחות נגד המהפכה המשפטית, שמחתי לגלות בן-שיח ערכי. ניכר מהמילים שלו, ואני מניחה שזה מלווה אותו גם כמנכ"ל, שהשוויון החברתי והפלורליזם בוערים בו. זו נקודת פתיחה מעולה לשיח. לצד זאת, וכמנכ"לית בעלת בסיס ערכי דומה, חשוב לי להמשיך את הדיאלוג, להסביר את הבחירה ההפוכה שעשיתי, ולהתייחס לחובותינו המשותפות כלפיי העובדים, התעשייה שלנו והמשכיותה כפלורליסטית ומקדמת חדשנות.
המדינה מדממת והיא פסע מתהום. אנחנו, שנמצאים בעמדות מובילות, צריכים להגדיר מחדש את מרחב המנהיגות שלנו. עד היום המרחב הזה היה מגודר יחסית בדלת אמות – בתוך התחום העסקי והאנושי של החברה שלנו; אחריות לביצועים עסקיים, המשכיות כלכלית ודאגה לאנשים שתחתינו ולרווחתם. המציאות שנכפתה עלינו עם קידום הרפורמה הרחיבה את מעגלי ההשפעה שלנו, ואיתם את מעגל האחריות. יש לנו כוח ואיתו אחריות להשפיע על המציאות הזו, ואולי - אני מקווה - לשנות אותה לטובה.
אביטן צודק לחלוטין כשהוא כותב על חובתנו להעניק ביטחון לעובדים שלנו במשרדים. לכן עליו להקשיב למומחים, לתחזיות הכלכליות ולאלה שחרדים ומשרטטים תוכניות מגירה ליום שבו ייאלצו לאפשר עתיד מיטיב לבנותיהם ובניהם. איזה ביטחון יהיה להם מחר, כאשר הצעדים הדורסניים המתרקמים לא יאפשרו להעסיקם? כמה חדשנות ניתן יהיה לייצר בחברה ראקציונרית שמצמצמת את הפלורליזם שאותו היא מנצלת כדי להכשיר את עצמה?
במקרה הקיצון שלפנינו, שישפיע על כולנו ללא קשר לשיוך הפוליטי, החובה שלנו כמנהלים היא לשמר עבור העובדים את הביטחון לחיות ולהמשיך להיות יצרנים וחדשניים במולדתם. זה מעבר לגבולות הארגון שאותו אנחנו מובילים. חשוב וניתן לפעול בשני המישורים: להילחם לשמר את מה שעושה אותנו אנחנו, ובה בעת לתת מקום לשיח. הטרדה, פגיעה והתעמרות הם פסולים, ויש צורך למגרם, אבל הדבר לא פוטר את המנהיגות ממינוף הכוח שלה לעצב מציאות ולהגן על כל מה שעבדנו קשה לייצר כאן.
איה לחמישרון לויןזאת כמובן תחת ההנחה שהמנהיגות הארגונית שומעת את דעות המומחים ואת מגוון הקולות ומסיקה מכך שישנו סיכון עצום במהלכי הרפורמה. אם היא לא סבורה כך על אף כל העמדות המנומקות וחרף הדחייה של ההנהגה את מתווה הנשיא המפשר והראוי - ניתן רק להסיק כי גם בחירתה שלא לנקוט עמדה היא כשלעצמה הכנסת פוליטיקה למקום העבודה. בכך, מגולמת פגיעה כשלעצמה, בדיוק כמו שתיאר אביטן, לא רק בתחושת הביטחון והחיבור הערכי של העובדים המבוהלים מהמצב, אלא גם בתעשייה כולה.
כי מה נגלה כשהעשן יתפזר אם המהלכים יושלמו? איזה מן "יחד" יהיה פה? איזו מין חשיבה ביקורתית ואיזה פלורליזם? אנחנו נלחמים על אותו דבר. אביטן מוזמן להיכנס מתחת לאלונקה.
- איה לחמי היא יועצת ארגונית ופסיכולוגית תעסוקתית, מייסדת ומנכ"לית AL Consultants
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
