תיעוד פיגוע הירי במחסום שועפט
הפיגוע אמש (שבת) במעבר שועפט במזרח ירושלים, שבו נפלה הלוחמת נועה לזר ז"ל, היה צפוי לנוכח העובדה שגל הטרור הנוכחי נמשך בעצימות משתנה כבר שבעה חודשים, מאז שרשרת הפיגועים בבני ברק, בתל אביב, בבאר שבע ובחדרה. לאורך כל התקופה משקיע צה"ל רבות בריסון הטרור, ועל כן אולי ניתן להתנחם בכך שמספר הקורבנות אינו גדול יותר, אולם לגל הנוכחי ישנם מאפיינים ייחודיים ובמידה מסוימת אף חדשים, ועל כן הטיפול בו מחייב אופן התמודדות שונה מזה שהכרנו.
הפיגוע בשועפט תואם את מה שניתן לכנות "הסלמת הטיקטוק" או "אינתיפאדת הטיקטוק" של השבועות האחרונים: הפיגועים מבוצעים ברובם על ידי בני פחות מ-30 ומכוונים בעיקר נגד כוחות הביטחון בנקודות חיכוך של מפגש אינטנסיבי בין צעירים פלסטינים לבין צה"ל ומג"ב. את שורשי הסלמת הטיקטוק ביהודה ושומרון, ובעיקר במזרח ירושלים, הכרנו כבר לפני מבצע "שומר החומות" ב-2021, אז נהגו צעירים פלסטינים לתעד התעללות ביהודים ולהעלות לרשת. מאז לקחה התופעה צעד גדול ואלים קדימה.
מדובר בחלק מתופעה עולמית. המפגעים הם ידועני רשת שמהווים השראה לצעירים נוספים ומעודדים אותם לחקות אותם ולצאת לרחובות ולצירי התנועה. זה קורה כיום גם באיראן במהומות נגד המשטר, זה קרה באירופה במחאות נגד הגבלות הקורונה וכך זה במקומות אחרים בעולם. הרשתות החברתיות, וטיקטוק בראשן, מוציאות צעירים לרחובות – או במקרה שלנו לפיגועים – לעיתים ללא ביסוס אידיאולוגי או רקע ארגוני.
זו תוצאה, בין השאר, של אובדן סמכות הורית ואמון במנהיגות – זו הממוסדת (הרשות הפלסטינית) או זו של ארגוני הטרור (פתח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי). ריבוי פיגועי הירי נובע מהתפוצה הגדולה של נשק חם, תקני או מאולתר, בקרב הצעירים בשטחים. חבורת - או יותר נכון כנופיית - "גוב האריות" בשכם היא דוגמה לכך: אושיות רשת ועבריינים זוטרים שהשיגו נשק והפכו למקור השראה וחיקוי לצעירים נוספים. כשהם נחקרים בשב"כ הם לעיתים קרובות מודים בפה מלא שלא פעלו ממניע אידאולוגי, פוליטי או דתי, אלא מתוך רצון להשתייך למעגל מפורסמי הרשת.
מקורות ביטחוניים טוענים שכנופיית "גוב האריות" גוררת תרעומת של האוכלוסייה וניסיון של מבוגרים בשכם לרסנה כדי שלא תפריע לשגרת החיים ולכלכלה, אולם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עומדים מולה חסרי אונים (חרף העובדה שהם עושים כמיטב יכולתם הלא-רבה, ויעידו המקרים שבהם חילצו לאחרונה יהודים שנקלעו לשכם ולחברון והעבירו אותם ללא פגע לידי צה"ל).
מאפיין נוסף של הגל הנוכחי הוא התפרוסת הרחבה של האירועים - מחברון בדרום ועד ג'נין בצפון, כולל מזרח ירושלים, כשמרכז הכובד הוא צפון השומרון. הבנה ואבחון המאפיינים האלה חשובים כדי להסיק מה ניתן לעשות כדי לבלום את האירועים לפני שיגבו קורבנות נוספים.
במערכת הביטחון מסתייגים מההגדרה "אינתיפאדה" ומעדיפים להתייחס לאירועים כגל טרור או הסלמה. זאת משום שרוב האוכלוסייה הפלסטינית לא מעורבת בהם ואף לא מעודדת אותם מפני שהם מפריעים לשגרת החיים ופוגעים בפרנסה. המעורבים העיקריים הם כאמור צעירים מתוסכלים וכועסים שפורקים את מועקותיהם בעימות בנשק חם עם כוחות צה"ל, משמר הגבול ושב"כ הנכנסים למחנות הפליטים, או בפיגועים בצירי התנועה ובמעברים. התסכולים והכעסים שלהם נובעים לא רק מהכיבוש הישראלי, אלא גם, ולעיתים בעיקר, מהאכזבה והכעס על הרשות, שמשילותה וכוחות הביטחון שלה הולכים ונחלשים ככל שקרב היום שבו יפרוש היו"ר אבו מאזן.
מלחמות הירושה שכבר החלו מצטרפות לתפוצה הרחבה של נשק חם כגורמים חשובים לששון הקרב של הצעירים הפלסטינים. תפוצת הנשק נובעת בין השאר מהעובדה שהפלסטינים (אגב, כמו בחברה הערבית בישראל), למדו לייצר נשק קל ומאולתר ברמה טכנולוגית שהולכת ומשתפרת. בהתאם, מחירו של נשק כזה יורד והוא הופך נפוץ יותר וקטלני יותר.
למה לא חומת מגן 2
במערכת הביטחון נוטים להאשים את מנגנוני הביטחון של הרשות, וטוענים שהסתמכות על פעילותם כתקווה לפתרון היא אשליה מסוכנת שאסור להיאחז בה. המנגנונים אכן מסוגלים לפעול רק כהשלמה לפעולה תשתיתית, יעילה ומרתיעה של צה"ל (בימים האחרונים הגבירו המנגנונים הפלסטיניים את פעילותם - דבר מבורך כשלעצמו אבל לא מספיק).
בינתיים, חמאס והג'יהאד האיסלמי לא מובילים את גל הטרור הנוכחי, אבל תורמים לו באמצעות ההסתה בלתי פוסקת שמוכוונת בעיקר מרצועת עזה ומטורקיה, ובעידוד – כולל כספי – של תיעוד הפיגועים והעלאת הסרטונים לרשת. על ידי כך הם מייצרים אקו-סיסטם להדהוד הקריאה להשיג נשק ולעשות בו שימוש נגד חיילי צה"ל.
בניגוד להסלמות קודמות ביהודה ושומרון, הצפת השטח בלוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים לא מרגיעה או מצמצמת את המוטיבציה של הצעירים הפלסטינים לפעול. אפילו להיפך. על רקע זה יש הטוענים שהגיעה השעה ל"מבצע חומת מגן 2". לאלה מומלץ לחשוב פעם נוספת: החיכוך המתעצם גובה קורבנות רבים בצד הפלסטיני, ואלו מזינים את האש. הדבר לא רק שלא מביא להרתעה ולדעיכת גל הטיקטוק, אלא אף מגביר אותו, וגם טומן בחובו את הסכנה שיצטרפו אליו רוב הפלסטינים ביהודה ושומרון, ואז כבר מדובר באינתיפאדה.
מעצר מבוקשים בג'נין. תיעוד ממצלמת קסדה
(צילום: דובר צה"ל)
עם זאת, יש צדק בטענה שאם צה"ל יפסיק את מבצע "שובר גלים" ויחליט לא לנהל עוד את מבצעי המעצרים הליליים במחנות הפליטים, סביר להניח שהחמושים שכבר התנסו במפגשים עם כוחות הביטחון לא יניחו את נשקיהם, אלא ייצאו להתעמת עם צה"ל במקומות שבהם הוא נמצא – במעברים, בפילבוקסים ובמחסומים, כפי שראינו במוצאי שבת. על כן, השאלה הבוערת היא איך קוטעים את מעגל הקסמים שבו הסיבה והמסובב מפעילים אלה את אלה.
אז למה מבצע דוגמת "חומת מגן" אינו רצוי? ב-2002 נכנס צה"ל לריכוזים הגדולים של האוכלוסייה הפלסטינית ושהה שם זמן רב כדי לאפשר לשב"כ להתפרס בשטח, להשיג מודיעין ולבצע מעצרי מבוקשים שהביאו אט-אט לדעיכת האינתיפאדה השנייה. אולם השהייה הזאת גבתה קורבנות בקרב החיילים וגם גרמה לכך שצה"ל היה מושקע רובו ככולו בעימות הפלסטיני ולא התאמן ונערך כראוי למלחמה הבאה (את התוצאות החמורות ראינו בביצועי צה"ל ומפקדיו במלחמת לבנון השנייה ב-2006).
לפיכך רצוי ככל האפשר להימנע ממבצע גדול, מה גם שלצה"ל היום לא חסר מודיעין בשטחים כמו ב-2002. שב"כ ואמ"ן מפיקים מודיעין מדויק ועדכני מדי שעה. הבעיה כיום היא עצם החיכוך בין כוחות הביטחון לבין הפלסטינים, שתוצר הלוואי שלו ניכר לא רק בפיגועים ועימותים מול צה"ל אלא גם בריבוי מקרים של יידויי אבנים ובקבוקי תבערה נגד מתנחלים יהודים (במזרח ירושלים, למרות חגי תשרי ועליית יהודים להר הבית, ניכר בינתיים שקט יחסי, אולם האיום שם קיים תמידית).
סגרים, כתרים וצמצום החיכוך
אז מה ניתן לעשות בשלב הנוכחי כדי להניב תוצאות? ראשית, סגרים וכתרים על יישובים פלסטיניים שתושביהם הצעירים הם הגנרטור של גל הטרור ושל האקו-סיסטם שלו ברשתות החברתיות. סגר על שכם, סגר על מחנה הפליטים בג'נין, מחסומי פתע בצירי התנועה המועדים ובאזור חברון וגוש עציון עשויים להביא לחיכוך מבוקר עם החמושים הפלסטינים.
המהלך אמנם יגרום סבל לאלפי פלסטינים שלא יוכלו לצאת ולהתפרנס, אבל בעבר נוכחנו לדעת שהבלתי מעורבים הללו ינסו לכל הפחות לרסן את הצעירים. במקביל, הפיקוד של צה"ל חייב לצמצם למינימום את מבצעי הסיכול במחנות הפליטים ובערים ולהתמקד ב"פצצות מתקתקות" כדי להקטין את החיכוך הישיר ואת מספר ההרוגים הפלסטינים.
ייתכן שהסגרים, הכתרים ומחסומי הפתע בצירי התנועה, כולל שימוש משופר באמצעי מעקב מהאוויר ומהקרקע, לא יניבו את התוצאות הרצויות. אז לא תהיה ברירה ויהיה צורך במבצע גדול של חודשים בצפון השומרון שיאפשר לכוחות הביטחון לאסוף חלק גדול מהנשק שנמצא במוקדי הטרור ועלול לגבות קורבנות רבים לשני הצדדים.
זו עדיין לא "אינתיפאדה". אנחנו עוד לא שם. אבל צריך להבין שגל טרור הטיקטוק שונה במאפייניו ובמחולליו מגלי טרור קודמים וצריך לחשוב על מודל אחר בהתמודדות איתו. כמו כן צריך להכיר בעובדה שכל עוד מדינת ישראל תתעקש לשלוט על 2.6 מיליון פלסטינים, גלי הטרור האלה לא רק שלא יפסיקו - אלא יחריפו. חבל שחוסר היציבות הפוליטית שנמשך קרוב לארבע שנים מונע אפילו דיון מסודר ועבודת מטה שעשויים להביא להסדר ארוך טווח של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ביום שאחרי אבו מאזן.
