"אחרי זמן מה בחקירות ובעינויים פיתחתי שיטה להבין אם אני הולך לחטוף עכשיו או שיש לי כמה שעות של מנוחה מהמכות", משחזר ד"ר ליאוניד רימיגה כשדמעה תלויה בקצה עינו. הוא מנהל את בית החולים המרכזי הכללי השלישי של העיר חרסון, שכולם מכירים בשם בית החולים "טרופינקה", שזה גם שם המשפחה שתרמה כספים להקמתו, וגם שביל קטן ברוסית.
"אם בסוף החקירה, החוקר משירות המודיעין הפנימי הרוסי (FSB, יורשו של הק.ג.ב.) היה אומר לשומרים 'קחו אותו חזרה לתא', הייתי יודע שהפעם ניצלתי. אם הוא היה אומר להם שהוא יוצא וצריך לחכות קצת, אז הייתי יודע שהדבר הבא יהיו מכות רצח שיונחתו עליי".
חודש וחצי עברו על ד"ר רימיגה באחד מ"מרכזי הפטריוטים", כפי שהם מכונים היום בידי האוקראינים ובוודאי יכונו כך במורשת הגבורה שכבר החלה להיווצר סביבם באוקראינה – חלק ממורשות הקרב שהמלחמה הזו הולידה, מרכיב חשוב בהתכה מחדש של הזהות האוקראינית.
מדובר במרכזי מעצר, חקירות ולעיתים הוצאה להורג שהפעילו המודיעין הרוסי, הצבא של פוטין ומשתפי פעולה מקומיים אוקראינים, כדי לאתר נאמנים לאוקראינה ובעיקר - לכפות את השלטון החדש, זה של "הרפובליקה הלאומית של דונייצק", מדינת החסות המזוייפת של רוסיה ושל מוסקבה על ראשי הציבור, העירייה ומערכות החינוך והבריאות של עיר המחוז.
7 צפייה בגלריה
"הודעתי לקצין רוסי שאנחנו בית חולים אוקראיני שמניף את דגל אוקראינה". ד"ר ליאוניד רימיגה
(צילום: זיו קורן)
חטאו של רימיגה היה שלא הסכים לכרוע ברך, לא הסכים לחתום על נאמנותו לרוסיה, למשטר החדש ולחוקים שלו, לא הסכים להוריד את דגל אוקראינה שתלוי מעל בית החולים או בקיצור, במילותיו: "לא הסכמתי להיות אחד מהם".
"הם" זה ההיפך מהפטריוטים שסופגים עינויים, וחלקם מוצא להורג במרכזי הפטריוטים. "הם" זה ה"קולבורנטים", כלומר משתפי הפעולה מתוך חרסון. "הם יותר בזויים אפילו מהרוסים. הסכימו להכל, רק כדי להצטרף לכובש הטרי. הם היו בטוחים שזהו, שאין יותר אוקראינה, שהם יישארו כאן לתמיד", אומר רימיגה, תוך שאנחנו הולכים בחצר בית החולים.
אבל "הם" – גם הרוסים וגם הקולבורנטים – טעו טעות גדולה ובזכות הטעות הזו אנחנו יכולים להלך עם רימיגה בתוך ובחצר בית החולים. הסיפור האישי שלו, כמו סיפור כל הצוות שפגשנו, מגלה פרטים חדשים על החיים לאורך שמונה חודשים נוראיים של הכיבוש הרוסי בחרסון, השתלטות על מערכות החיים שלה, וניסיון לכפות – בכוח, בטרור באיומים וברציחות – את השלטון שלהם, עד לשחרור החלק הזה של העיר ב-10 בנובמבר. מעבר לנהר הדנייפר, שם נמצאים החצי השני של העיר והחצי השני של המחוז, עדיין נמצאים הרוסים, והם ממטירים משם על העיר אש תופת, כל יום וכל לילה.
הרוסים לא בוחלים, בלשון המעטה, בירי על אוכלוסייה אזרחית. הם גם לא חוששים מלפגוע בבתי חולים ובמקרים רבים דווקא עושים מאמץ לפגוע בהם, כדי שגם לפצועים מהלחימה לא יהיה שום סיכוי להחלים מפצעיהם. כך פעל הצבא הרוסי בסוריה וכך הוא פועל באוקראינה.
בשעה 01:00 אחר חצות, בלילה שקדם לבוקר שבו הגענו לבית החולים, פגע טיל או מל"ט איראני מתאבד בבית שנמצא מעבר לרחוב. זווית הפגיעה בקומה העליונה, שהיא נמוכה רק מעט מבית החולים, הראתה שהאחרון היה המטרה אבל מישהו החמיץ אותה בקירוב. הבית שנפגע היה לא מאוכלס ברובו, אבל הפגיעה בקומה העליונה שלו עלתה בחייו של אזרח אחד, שגר שם ונחנק למוות, ובעוד כמה פצועים מרסיסים בדרגות שונות ונפגעים משאיפת עשן שאושפזו מיד לטיפול בטרופינקה. "מדובר בסבירות גבוהה מאוד בניסיון לפגוע בבית החולים", אומר רימיגה, "שנגמר הפעם מבחינת בית החולים רק בכך שכל השמשות של מחלקת הילדים נשברו".
לצד האתגרים הקשים בניהול בית החולים כיום, הרי שמבחינת רימיגה עצם זה שהוא עומד בחצר ומדבר איתנו זה עניין די מפתיע. הוא מדבר בטון רגוע וכמעט דידקטי ברוב הנושאים, זולת הרגעים שבהם הוא מדבר על העינויים שעבר, שבהם ברור שקשה לו מאוד.
"החייל שדרש ממני להוריד את הדגל הודיע לי שאם לא אעשה זאת הוא יעמיד אותי אל הקיר והם יירו בי לעיני כל הצוות שלי"
ששת השבועות המסויטים במרכז הפטריוטים הותירו עליו חותם. אולי בעיקר "כי הייתי בטוח שאני לא יוצא משם חי, הרי אנחנו יודעים מה הרוסים עושים למי שהם טוענים שהוא נאצי, כלומר קשור לשלטון של אוקראינה".
הוא צודק. באין ספור מקומות אחרים אנשים שנכלאו ועונו בדיוק מאותן סיבות ובגלל אותם מעשים כמו רמיגיה נרצחו תוך כדי העינויים, או הוצאו להורג כשהרוסים התכוננו לסגת מהמקום ולא רצו לקחת אותם איתם. כך קרה גם בחרסון, כפי שעלה מקברי אחים שנחשפו אבל את רימיגה החליטו לשחרר. אולי לא רצו לרצוח את אחד מהרופאים הידועים בעיר, "אולי ידעו שיצטרכו בסוף רופאים מיומנים וידעו שאני נאמן לשבועה שלי ולהוראות אמנת ז'נבה שאני צריך לטפל בכל מי שמבקש עזרה, גם אם אלה יהיו פצועים שלהם", הוא משער.
בית החולים עבד בתפוסה כפולה מהרגיל בימי הלחימה והמשיך כך גם כשהכוחות הרוסים השלימו את כיבוש חרסון, עיר המחוז היחידה שנפלה באוקראינה באפריל. "ואז, כמה ימים מאוחר יותר, הם הופיעו פה בפעם הראשונה", אומר המנהל.
היה זה רופא צבאי במדים שהציג עצמו כ"קצין רפואה ב-DNR", ראשי תיבות של הרפובליקה הלאומית של דונייצק, מדינת החסות שהרוסים הקימו עבור הבדלנים במזרח. "אנחנו היינו בימי הקורונה בית החולים המרכזי של המחוז לטיפול במחלה והוא, הקצין הרופא, דרש שניקח כמה חיילים שנחשדו כחולים בקורונה לטפל בהם. וכמובן שעשינו זאת, מתוך המחויבות הבסיסית שלנו לכל אדם".
7 צפייה בגלריה
"אולי הם ידעו שיצטרכו בסוף רופאים מיומנים. טיפלנו בהם מתוך המחויבות הבסיסית שלנו לכל אדם"
(צילום: זיו קורן)
"הנציגים עזבו", המשיך ד"ר רימיגה, "אבל אז כמה ימים מאוחר יותר הגיעו קצינים רוסים בכירים ואנשי מודיעין שהתחילו להסביר לי ולשאר הצוות שרוסיה פה כדי לשחרר אותנו מהשלטון הנאצי תחתיו אנחנו נמצאים, ושעומדים להיות לנו חיים נהדרים תחת השלטון של מוסקבה וה-DNR".
ההסבר לא היה רק כדי לתת לרימיגה שיעור בהיסטוריה כפי שמוסקבה רוצה לצייר אותה. "הוא נועד כדי שאני אודיע שאני מקבל את הדברים, שאני מסכים איתם, שאני חותם להם על כניעה מוחלטת וקבלה מוחלטת של השלטון הרוסי והחוקים שלו", הוא מסביר.
אבל רימיגה לא הסכים. "הם היו באים והולכים, הקצינים הרוסים ואנשי ה-FSB, ומפעילים לחצים ודורשים ממני כל מיני דברים. יום אחד הגיעה כיתת חיילים והמפקד שלהם דרש ממני להוריד את דגל אוקראינה ולתלות במקומו את דגל הפדרציה הרוסית. הודעתי לו שזה לא בא בחשבון ושזה לא יקרה. שאנחנו בית חולים אוקראיני, שנמצא בשטח אוקראינה, שמציית לספר החוקים האוקראיני ושמניף דגל אוקראינה, ושכל עוד אני בתפקיד זה לא עומד להשתנות. החייל שדרש ממני להוריד את הדגל הודיע לי שאם לא אעשה זאת הוא יעמיד אותי אל הקיר פה בבית החולים והם יירו בי לעיני כל הצוות שלי. 'תירה בי' עניתי לו, 'כי אין לי שום כוונה להוריד את הדגל'".
החיילים הסתלקו כלעומת שבאו אבל גם רימיגה ידע שהוא חי על זמן שאול, תרתי משמע. לרוסים לקח משהו כמו חודשיים כדי להתארגן על צוות חליפי, שיוכל לבוא במקום רימיגה ואנשיו בלי להפסיק את פעילות בית החולים שהיה חיוני גם לפצועים ולחולים שלהם.
ב-7 ביוני הרוסים השלימו את הרכבת הצוות והגיעו איתו בליווי כוחות מודיעין, צבא ומשטרה צבאית. "הם הגיעו לכאן, הרוסים והקולבורנטים. אתה מבין - אישה שעבדה פה בבית החולים אבל פוטרה בגלל שהייתה שיכורה חלק גדול מהזמן, והרוסים ממנים אותה במקומי", הוא משחזר בבוז את הרגע שבו הודיעו לו כי הוא מסיים את תפקידו.
"הם השאירו את הצוות של הרופאים והאחיות בסך הכול כמו שהוא, אבל פיטרו את כל מנהלי המחלקות ואותי, וגם שלחו יחידה מיוחדת של משטרה צבאית במיוחד בשבילי, שמרו את הדובדבן לסוף", הוא משחזר.
ה-FSB החליט לעצור את רימיגה אבל הצוות שלו הגן עליו והסביר שהמנהל לקה במפרצת קלה בלב וסובל מלחץ דם גבוה מאוד, וכי אם יפונה מהחדר שבו אושפז לביקורת דחופה בבית החולים, יש סיכוי שהוא ימות במעצר.
איכשהו התירוץ הזה, לפחות ליממה, עבד. הרוסים אמנם הציבו עליו שמירה אבל בסיוע הצוות והטעיות שונות רימיגה נמלט ובמשך חודשיים נע בין דירות מסתור של חברים ודירות ריקות שהכיר. עד שה-FSB הצליח לעלות על עקבותיו והוא נעצר והושלך למרכז הפטריוטים.
"התאים בהם החזיקו אותנו אמורים להכיל, בצפיפות, עד ארבעה אנשים. הם הכניסו לשם שמונה. בכל פעם שמישהו מהשומרים או מה-FSB היה מגיע ופותח את הדלת, היו כל יושבי התא חייבים לקום ולצעוק ביחד: 'סלאבה ראסי', 'סלאבה פוטינו', 'סלאבה שייגו' ("תחי רוסיה", "יחי פוטין", "יחי שייגו"- שר ההגנה הרוסי) ומי שהעז לא לצעוק, היו מוציאים אותו למסדרון והוא היה חוטף שם 50 מלקות".
בית החולים המשיך לתפקד תוך כדי. "זה בזכות הצוות המצוין", מתגאה רימיגה, "כי הקולבורנטים שהם מינו להחליף אותנו – איזה רופא צבאי בדימוס ששירת פעם בצבא האדום, או איזה רופא שיניים או גיניקולוג שאין לו שום מושג באיך להפעיל בית חולים – היו בלתי כשירים לחלוטין לתפקיד".
ה-FSB דרשו מרימיגה להיכנע ולחתום שהוא מכיר בשלטון הרוסי ובעצם בסיום קיומה של אוקראינה, ובינתיים הם גם חקרו על אודות הרופא העקשן שלא נכנע לאיומי המוות ולא למכות הנמרצות שחטף. "הם גילו שרימיגה, כנציג ציבור בכיר בעיר, הצביע בעד ביטול השפה הרוסית כשפה רשמית של האזור ובעד לקרוא לרחובות בשמות חדשים, שמות של גיבורים אוקראינים ולא של גיבורים סובייטים. הם העבירו את רימיגה בדיקת פוליגרף, שהוא כשל בה כישלון מפואר. "כנראה שרוב, אם לא כל החשדות שלהם על הנאמנות שלי לאוקראינה התבררו כנכונים".
חוקרי ה-FSB הודיעו לרימיגה שהוא יועבר בקרוב לעיר בתוך רוסיה שם הוקם בית משפט מיוחד לשפוט את האויב. "הייתי בטוח", הוא אומר, "שאחרי הכישלון בפוליגרף הם ירצחו אותי". אבל הרוסים דווקא שחררו אותו. את בית החולים הוא המשיך, חלקית, לנהל מרחוק, באמצעות שליחים.
למחרת שחרור העיר הוא הושב לתפקידו אבל עם אתגרים חדשים קשים מאוד. הרוסים פוצצו בנסיגתם, או בטיווח מדויק מאז, את רוב תחנות הכח וממסר החשמל לאזור. בית החולים פועל עם קבוצה של גנרטורים קטנים. "אין לנו מספיק חשמל לכל בית החולים באף רגע", הוא אומר והולך איתנו במסדרונות, "אין מספיק חשמל לאפשר את פעילות המיכשור הקיים כפי שאני צריך כדי להציל חיים ולתת סיוע לכל מי שמגיע לכאן".
