ביום שני סיפר לי חבר חרדי שכשהרב שלו שמע שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה, הוא נעצב אל ליבו. מרצ אמנם מייצגים את כל מה שהוא מתנגד אליו, אבל הוא הצטער צער עמוק על כך שאין ייצוג לקבוצה משמעותית בציבור. או כמו שאותו חבר אמר: "גם אותם צריך. הבעיה היא שהיום אני מרגיש שהחברה החילונית לא מצליחה להגיד עלינו, החרדים – גם אתכם צריך. אתם חשובים לנו". המשפטים הללו הלכו איתי הביתה. הלכתי לישון איתם וקמתי איתם בבוקר. הצורך הזה בהכרה, בהיכרות – כל כך חסר לנו. האמפתיה התאדתה בתוך הזעם הקדוש.
והנה, ראשי המחאה נגד המהפכה המשפטית הודיעו שביום חמישי הם יפגינו בהמוניהם בבני ברק. למה? כדי "להראות להם". כי "הם" סחטנים, כי "הם" משתמטים, כי "הם" רוצים את רעתנו, כי "הם" כופים עלינו. זה אומר למעשה שאנשי המחאה מפגינים נגד אזרחים שתומכים בממשלה, במקום להפגין נגד הממשלה עצמה.
אין חוק שאוסר להפגין בבני ברק. זה לא אכזרי או לא מוסרי. זה פשוט מטומטם. במקום לייצר קשב לכאב של המוחים, זה מגביה את החומות ומעמיק את הניכור. במקום מאבק במדיניות רעה ומפלה, נאבקים באזרחים עצמם והופכים את המחאה למלחמת כל בכל. אין שום ערך אמיתי בלתקוע אצבע בעין לאזרחים חרדים אך ורק בשל אמונתם או אורחות חייהם. אף אחד לא מרוויח מפעולה כזו. וכן – אפשר לומר בפה מלא שאין שוויון בנטל או שהמפלגות החרדיות סחטניות – אבל לייצר השוואה בין נבחרי הציבור לבוחריו זו טעות מספר אחת. טעות שתעלה ביוקר לכולנו – דתיים, חילונים וחרדים.
הבחירה הדווקאית להפגין בבני ברק מזכירה את ההפגנה בשבת נגד השר איתמר בן גביר, שהתארח בבית כנסת בכפר אוריה. אם אני הייתי מתפללת שם, אגב, הייתי יוצאת מיד. לא חולקים כבוד לאדם שהורשע בטרור. אבל עדיין אין הצדקה להפגנה מול בית כנסת. הדבר דומה להפגנה מול בית ספר או בית חולים – מרחבים שאמורים להיות מחוץ לתחום.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet חשוב שמאבק יתקיים מול החלטות ומנהיגים ולא מול קבוצות ואזרחים, קודם כל לטובת המאבק עצמו. לטובת הלגיטימציה שלו. אבל גם לטובת היום שאחרי המאבק. מתישהו הדברים יוכרעו. ולא משנה מה סוף העלילה – כל הקבוצות פה בשביל להישאר. החרדים לא יתאדו, הערבים לא יהגרו, החילונים לא יחזרו בתשובה. ולכן יד אחת חייבת לפעול במלוא הכוח והמרץ נגד החקיקה, אבל היד השנייה חייבת להיות מושטת לדיאלוג, לשותפות, לאינטימיות.
ואם אשוב לידידי מתחילת הסיפור: כל מה שאנחנו צריכים זו הכרה בערך שלנו. בפצע שלנו. בצרכים שלנו. ולא משנה אם אנחנו חרדים, חילונים, דתיים או ערבים. אינני חרדית – אבל הקהילה החרדית חשובה לי. המתנה שלהם אל הישראליות יקרה לי, ואני חפצה ביקרם. יש לי ביקורת נוקבת על ההנהגה הכושלת שלהם, אבל אסור בשום אופן לשפוך את התינוק עם המים. מפגינים יקרים, ותרו על בני ברק. כואב לכם, זוהי שעה גורלית מבחינתכם, ודווקא בגלל זה – זו לא הכתובת. את הזעם צריך להפנות למקום אחר. לכנסת ישראל.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
