אפשר ללמוד לא מעט מהמהירות שבה הגיב שר האוצר לממצאי תחקיר צה"ל, בעניין הרג המתנדבים של ארגון "המטבח העולמי המרכזי". למשל, שבצלאל סמוטריץ' מסוגל לשחרר הודעות לתקשורת שהן לא ארוכות כמו "מלחמה ושלום". או שאפילו חבר קבינט כמוהו, כלומר לא אחד שיש לו בעיה לקבל פרטים מלאים ואז אולי לומר משהו שלא יחמיר עוד יותר את הסיטואציה, מעדיף לפנק את הבייס עם קצת זעם קדוש לכבוד שבת. ואם סמוטריץ' הצליח איכשהו להגיב לפני השר איתמר בן גביר (בטח היה עסוק בליטוש ההדלפה התורנית מהקבינט), מן הסתם האחרון הוא לא זה שיעצור לחשוב, לבדוק, לשקול. למה לדבר איתו סינית.
השניים, שמתחרים למי יש חליל יותר גדול שגורם לראש הממשלה לרקוד, הובילו את המתקפה מימין על החלטת הרמטכ"ל להדיח את אלוף-משנה (במיל') נוחי מנדל וקצין נוסף בעקבות שורה של חריגות מהוראות הפתיחה באש, שהובילו לאסון מזעזע וגם לזעם בינלאומי שלא היה כמותו מאז 7 באוקטובר. כן, את מה שלא עשתה פעולה צבאית בממדים היסטוריים הצליחה לחולל טעות קשה, שעל פי התחקיר בוצעה ללא רשות וללא סמכות. אלא שזה לא מעניין את השילוב המסוכן בין פנאטים, פופוליסטים ופסאודו-עיתונאים: ספק אם מבחינתם קיימת איזושהי ענישה הולמת כלשהי למעשים כאלה. ספק אם צריכה להיות ענישה בכלל.
כי בסוף, מאחורי הניסיון השקרי לטפול על המטכ"ל איזו צמחונות שמאלנית, כאילו שכבר חצי שנה צה"ל לא טוחן את עזה גם במחיר של הרג אלפי נשים וילדים, ישנה התשוקה לראות את מדינת ישראל מאבדת את אחרוני הבלמים הרעועים שלה. בהתרפקות על "סוסים דוהרים", שלא מבדילה בין החובה לקדם מצביאים יצירתיים ואמיצים להתנהלות של פלנגות, הם מזהים הזדמנות לשחרר את הצבא סופית מכבלי המוסר הרופפים ממילא. ובהאשמות כאילו הסירוס של "הסוסים הדוהרים" נובע מאג'נדה פוליטית יש פוליטיקה מהזן הנחות ביותר, כזו שבשם המרדף אחרי עוד כוח מוכנה לרוקן את הצבא מערכים קריטיים כמו משמעת והקפדה על נהלים, שהם אבני הראשה של הארגון ולא המקל בגלגלים שלו.
יש לקוות שאלוף-משנה (במיל') מנדל מספיק חכם ונבון כדי להבין שגם מליצי היושר שלו כביכול משתמשים בו בלי בושה. הם לא רק גורמים לו נזק ועוול; המאמץ להלך אימים על הרמטכ"ל במקרה הזה, כביכול מתוך רצון "להגן על הלוחמים", מעמיד דווקא את חיילי וחיילות צה"ל בסכנה של הוקעה בינלאומית
למעשה, יש לקוות שמנדל מספיק חכם ונבון כדי להבין שגם מליצי היושר שלו כביכול משתמשים בו בלי בושה. הם לא רק גורמים לו נזק ועוול; המאמץ להלך אימים על הרמטכ"ל במקרה הזה, כביכול מתוך רצון "להגן על הלוחמים", מעמיד דווקא את חיילי וחיילות צה"ל בסכנה של הוקעה בינלאומית. מי שחושב שהחיבוק הציני הזה לא ישבור את עצמות הלגיטימציה כנראה לא מבין (או לא רוצה להבין) שהציבור בישראל אינו חשוף לרבע מהטענות שמתפרסמות מדי יום נגד צה"ל בכלי תקשורת בולטים ומהימנים. ומי שזורק את האיום הזה מכל המדרגות יביא לכך שבוגרי ובוגרות המלחמה יעזו לעלות לטיסה רק אם היעד שלה הוא אילת.
וכשרואים שבעזה נפוצות כתובות גרפיטי בנוסח "הרצי תתבייש", ניכר שמבקרי ההחלטה צודקים בדבר אחד: האחריות למצב מוטלת על צמרת צה"ל. אולי אם היו מתייחסים ברצינות (ולא, "לחדד נהלים" זה אפילו לא מצחיק) לתקריות שאירעו במלחמה כמעט מיומה הראשון, כל זה היה נראה אחרת. שוב ושוב נאמר ונכתב שהסרטונים שחיילים מצלמים ומעלים ברשתות החברתיות, העדויות על הצתות בתים וגם תרבות פיצוצי הבתים לזכר נופלים יגרמו לאובדן האמון בטוהר הנשק הצה"לי ויורידו לטמיון את המאמצים הכבירים שנוקטים מפקדים ולוחמים על מנת למנוע פגיעה בחפים מפשע. ומה עכשיו? במערב לא מתרשמים מהדחה (ולא חקירה פלילית, למשל) של קצין אחרי הרג מיותר של שבעה אנשים, ומנגד לוחמים תוהים (ולא בינם לבין עצמם) כיצד פתאום נזכרו להעניש על חריגה מפקודות בזמן מלחמה. אין ספק, שום דבר טוב לא מאיים עלינו.
