שש שנים אחרי שאיבדה את בעלה מיכי מרק ז"ל בפיגוע שבו היא עצמה נפצעה אנושות, חוה מרק קיבלה עין. זאת לא עין אמיתית, לא תחליף של ממש לעין שאיבדה באותו הפיגוע, אבל זאת פרוטזה שמצליחה לסייע לה בכיסוי החור שנפער בפניה לאחר שנורתה, שמספקת לה עוד תחושת ניצחון קטנה וחזרה לשגרה – גם אם הדרך שלפניה עוד ארוכה וגם אם הסיטואציה של חיים בלי עין מייצרת שיחות יוצאות דופן עם מי שהיא פוגשת.
"בפעם הראשונה זה היה עוד כשהייתי מאושפזת ויצאתי מבית החולים ללוות את אמא שלי לכיוון תחנת האוטובוס", היא נזכרת. "שתי בחורות צעירות הסתכלו עליי ואחת מהן אמרה לי, 'וואי, מה קרה לך?'. בדיעבד אני יודעת שזה היה נדיר, כי בדרך כלל אנשים מסתכלים ולא מדברים. דרך התגובות הבנתי מהר מאוד שזה לא נראה טוב. עניתי לאותה צעירה שנפצעתי ועברתי ניתוח. בהתחלה היו סיטואציות מאוד מביכות, זה נראה נוראי. לא הייתי יוצאת מהבית בלי משקפי שמש, או תחבושת כזו מעל, כדי להסתיר את זה משום שזה נורא מביך להסתובב ככה. הייתי הולכת ככה גם במקומות סגורים. בקניונים. הייתי נכנסת לקניות ונשארת עם משקפי השמש. אני זוכרת שאמרו לי 'זה מגוחך, תורידי', ועניתי שעדיף שלא אוריד".
ואנשים מרשים לעצמם להגיב?
"בדרך כלל מי שמגיב זה ילדים. הם אומרים ממש כל מה שהם חושבים. זה לעיתים מצחיק. מבוגרים, לעומתם, בדרך כלל בוהים או משתיקים את הילדים. אני זוכרת שבאתי פעם אחת לקחת את הנכד מהגן והילדים התקבצו סביבי ובהו בי; ילדה אחת אומרת לי 'אין לך עין, את יודעת?'. באותו רגע חייכתי ואמרתי 'כן, אני יודעת'. במקרה אחר היינו פעם כל המשפחה באיזה מלון, ובשלב מסוים האחראית ניגשה לשירה (בתה של מרק ‑ אב"ק) ואמרה לה שיש ילדה אחת שלא מוכנה לבוא לחדר האוכל כי היא מפחדת ממני. שירה לא סיפרה לי את זה, אבל אחרי ששמעתי זה עשה לי ממש הרגשה רעה, חשבנו על זה ושירה דיברה עם הילדה וישבה איתה איזה שעתיים עד שהיא פתרה את העניין. גם כשגרנו בירושלים הילד של השכנים אמר לי, 'את מפחידה אותי עם העיניים שלך'. אמרתי לו שאני מצטערת... עניין המראה ישב לי במודעות כל הזמן, ידעתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. עשינו בירורים וגילינו שיש מה לעשות. שיש פרוטזה מיוחדת".
כחלק מהשיקום החיצוני עברה חוה ניתוח שמשחזר גם את המצח שלה שנפגע, ולעין נמצאה הפרוטזה המיוחלת. "זה סיליקון מפלסטיק ובפנים זה ציור של עין", היא מספרת. היא מקפידה להרכיב משקפיים, למרות שאין לה צורך אופטי. "אני שמה משקפיים כדי לטשטש את ההבדל בין שתי העיניים. אפשר לישון עם זה ואני מחליפה את זה כל כמה זמן, כי העור צריך אוורור. קרה לי הרבה פעמים שלא היה לי כוח לשים את הפרוטזה. אם אני בבית אז אני לא שמה. כשיש אנשים שלא מהמשפחה הקרובה ואיתם ילדים, אז כדי שלא יפחדו אני משתדלת לשים".
הרצון לחזור לתפקד כאמא
זו הפעם הראשונה שבה חוה מרק (51), אם לעשרה תושבת היישוב עתניאל, מספרת על האובדן הכפול והבלתי נתפס שחוותה בשש השנים האחרונות. שלוש שנים אחרי הפיגוע שלקח את חייו של מיכי ופצע אותה אנושות, נהרג בנה שלומי, עובד מערכת הביטחון, בתאונת דרכים. את השנים הראשונות היא עברה מכונסת בתוך הכאב. מבחינת הסטטיסטיקה, מרק היא עוד פצועה ששרדה פיגוע; במציאות, הסיפור שלה מורכב, מסתעף, כואב וחושף כיצד חייה של משפחה שלמה מתהפכים מהיסוד.
פיגוע הירי הקטלני התרחש לפני שש שנים בדיוק, ב-1 ביולי 2016. הרב מיכי מרק, רב נערץ מהישיבה המקומית, נרצח מול עיני אשתו ושניים מילדיו שהיו איתו ברכב, בדרכם לבלות שבת בירושלים. חוה, כאמור, נפצעה אנושות והחלה הליך שיקום ארוך ומייגע, שעדיין נמשך. היא עברה שמונה ניתוחים ואיבדה עין אחת. במשך שנה שלמה אחרי הפיגוע היא הייתה משוכנעת שבעלה, אהבת חייה, עדיין בחיים.
הילדים מספידים בהלוויה של מיכי מרק ז"ל
(צילום: אלי מנדלבאום )
בעקבות הפציעה הקשה, תפקודה כאמא נפגע באופן דרמטי וחלק מילדיה הועברו לאומנה אצל בתה הגדולה. היום חוה חזקה יותר ובפעם הראשונה מרגישה צורך לדבר על האובדן הכפול, על ההתמודדות הסיזיפית עם הפציעה והניתוחים, על הרצון לחזור ולתפקד כאמא, על המשבר האמוני שחוותה אחרי מות בנה, וגם מה גורם לה בכל זאת לקום כל בוקר ליום חדש. יחד עם בתה אורית מרק–אטינגר, שבימים אלה מסיימת לכתוב את ספרה (ראו מסגרת), ישבנו לשיחה בביתן שבעתניאל. אחרי שש שנים של הסתגרות וכאב, עכשיו תורה של חוה לדבר.
היא נולדה בקנדה ועלתה לארץ בתור ילדה. את מיכי הכירה בירושלים. "הכרנו בגיל מאוד צעיר. מיכי היה בן 14 ואני בת 13. כבר אז הוא רצה שנהיה חברים ואמרתי לו, ‘לא. זה לא מתאים’. אבל הוא לא ידע לקבל לא. כשהוא רצה משהו, לא היה דבר כזה לא. היינו יחד והתחתנו בגיל 17", מספרת חוה. לאחר שהתחתנו עברו להתגורר ביישוב אלון שבות שבגוש עציון, משם עברו למעון בהר חברון ולפני כמעט 30 שנה הגיעו לעתניאל.
חוה למדה הנהלת חשבונות אבל הייתה בעיקר בבית ועסקה בטיפול הילדים. "אמא הייתה שרת הפנים בבית ואבא היה שר החוץ. ככה זה היה ביום-יום", מספרת אורית.
בעוד שבועיים יצוינו שש שנים לפיגוע. את זוכרת משהו?
חוה: "שום דבר. אני לא זוכרת כלום. אני לא זוכרת את הנסיעה הזו אפילו. אני זוכרת את הבוקר של הפיגוע, כל מה שעשינו לפני, אבל את המחבלים או הירי ומה שקרה במכונית - הכל נמחק לי לגמרי. הזיכרון האחרון שלי הוא שאנחנו עומדים במטבח ומארגנים את האוכל שבישלנו לקחת איתנו לירושלים, ומתלבטים אם לקחת איתנו את רינת ואסתר, הבנות הקטנות, או להרשות להן להישאר. כי הן תמיד רצו להישאר אצל בני הדודים שלנו כאן, בעתניאל. לקחנו את פדיה ותהילה, ומפה אני כבר לא זוכרת כלום. הפעם הבאה שהתעוררתי הייתה בבית החולים".
מה שחוה לא זוכרת זה שרכב ובו חוליית מחבלים המשויכת לחמאס עקף את רכבם בציר 60, לא רחוק מחברון. המחבלים ביצעו ירי מדויק לעבר הרכב וירו 18 קליעים. כתוצאה מהירי התהפך רכבם של מיכי וחוה. פלסטיני מהאזור שנקלע לזירה סייע להם להיחלץ מהרכב והזעיק עזרה. מותו של מיכי נקבע במקום. חוה נפגעה באורח קשה עד אנוש ופונתה לבית החולים. גם פדיה ותהילה נפצעו באורח קל בפיגוע. הפיגוע אירע יממה בלבד לאחר הפיגוע שבו נרצחה הנערה הלל אריאל ז"ל, שמחבל חדר לביתה בקריית ארבע ורצח אותה בשנתה. רצף הפיגועים הקטלני ערער את תחושת הביטחון של כל תושבי האזור.
בבית החולים התעוררה חוה מרק למציאות אחרת, אך גם זו לא הייתה לגמרי ברורה: "כשהתעוררתי לראשונה לאחר הפיגוע, אחרי כמה ימים, כל הזמן דיברו על פדיה ותהילה, ואני בראש שלי שואלת את עצמי - לא שאלתי בקול רם כי התביישתי - הרי גם רינת ואסתר היו איתנו, הן גם היו אמורות לבוא. לא זכרתי שהן לא באו כי הזיכרון האחרון שלי היה שעמדנו במטבח ודנו בזה, ולא זכרתי שהן נשארו בסוף בבית. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני הולכת בבית החולים בהדסה עין כרם במסדרון עם מישהי, אני אפילו לא יודעת מי זו. זה קורה כמעט חודש אחרי הפיגוע. כבר אז הבנתי מה קרה בפיגוע. הם מספרת לי בדיוק מה קרה. גם על אותו פלסטיני שהגיע וממש הציל אותנו. אנשים דיברו איתי לפני כן ושאלו אותי, 'את זוכרת שדיברתי איתך?' ואני עניתי, 'האמת אני אגיד לך, אני לא זוכרת'. והם אומרים לי, 'אבל דיברת איתי'. עניתי, 'אוקיי דיברתי, אבל אני לא זוכרת את זה'. הייתי בהכרה, תקשרתי ודיברתי, אבל אין לי זיכרונות מהתקופה הזו. נמחקו לי קרוב לחודש וחצי מהחיים".
סיפרו לך שמיכי נהרג?
"אני לא זוכרת. אני זוכרת שאמרו לי אחרי כן שהם רעדו מפחד איך לספר לי. אני זוכרת שגם אחרי שאמרו לי, היה לי ברור שהוא לא מת. היה לי ברור, בוודאות גמורה, שהוא לא מת. תקופה מאוד ארוכה, חודשים על גבי חודשים הייתי בטוחה שמיכי נמצא באיזה מקום. אולי פצוע - אבל הוא לא מת".
כלומר, בשלב מסוים הילדים בטוחים שאמא כבר יודעת שאבא נרצח בפיגוע, אבל בפועל היא לא באמת יודעת?
אורית: "כן, גם פחדנו מאוד להגיד לה. אמרנו לה, אבל ראינו שזה לא משנה לה כי היא אמרה ‘אבא בחיים’. היא אמרה לנו, ‘אני מדברת איתו, עכשיו התכתבתי איתו’".
חוה מבינה שאין הסבר הגיוני למה שחוותה. בנוסף סירבה לצפות בהלוויה, שתיעוד שלה נמצא ברשת, או לראות את גזרי העיתונים ששמרו הילדים. "אין לי הסבר לזה. שלחתי לו הודעות וקיבלתי תשובות. הפלאפון שלו התרסק בפיגוע, אין לו פלאפון, אבל שלחתי לו הודעות וקיבלתי תשובות. אין לי שום הסבר לוגי וזה מה שאני אומרת לעצמי. אני לא יודעת אם זה באמת קרה, אבל אני זוכרת שקיבלתי ממנו הודעות. זה קרה אחרי החודש שהייתי בבית חולים".
אורית: "בבית החולים עשינו לה שיחה מאוד רגישה כי פחדנו מאוד איך תגיב לזה שאבא לא בחיים. פחדנו שהיא ‘תשחרר’ גם, כי היא ואבא היו מאוד קשורים. היא לא זוכרת שסיפרנו לה. חלפו כמה ימים ואז היא אומרת שאבא נמצא, מבחינתה, בחיים. אנחנו מדברים איתה - והיא מתעקשת שהוא בחיים. אתה בולע רוק ואתה לא יודע מה לעשות".
חוה: "בשלב מסוים הילדים אומרים לי, 'אמא, אבל היינו בהלוויה של אבא. ואני עונה להם, 'כן, אני יודעת, פשוט שמו גופה אחרת'. שלומי ז"ל אומר לי, 'אבל אמא אני ראיתי אותו. ראיתי את אבא'. זה לא עזר, לא שינה כלום, אני ידעתי שהוא כאן. כל הזמן חשבתי שאני צריכה להרים טלפון לבתי חולים, לחפש אותו, לבדוק אולי הוא מאושפז ואף אחד לא יודע אפילו. לא עשיתי את זה בסוף. זה נמשך כמעט שנה לאחר הפיגוע".
ולאורך השנה הזו לא היו ספקות? אולי מיכי באמת איננו?
חוה: "היה לי משבר אחרי חג הסוכות, כי בסוכות היה לי ברור שהוא יגיע הביתה, הוא הרי צריך סוכה. סוכות היה בשבילו משהו מיוחד. הוא לא היה יוצא מהסוכה, הוא היה בה כל דקה ודקה. לא ידעתי להסביר לעצמי איך אני יודעת שהוא פה, אבל לא רואה אותו פיזית, ובסוכות אני כל הזמן הייתי בדריכות מוחלטת שהוא יגיע. והוא לא בא. אחרי שכל החג חיכיתי והוא לא הגיע היה לי משבר עמוק. אמרתי - משהו פה מוזר, זה לא יכול להיות. אבל עדיין לא הסכמתי לקבל את זה שהוא לא נמצא. הייתי בתחושה של ספק ולא ספק.
"לא היו לי תשובות לעצמי, וכל הזמן מסביב דאגו להזכיר לי שהוא לא נמצא. בהתחלה אפילו אמרתי לבנות הקטנות, 'חכו, אבא תכף יחזור ונדבר איתו', ואז בתי הגדולה שירה אמרה לי, 'אמא את חייבת להפסיק לדבר ככה'. הן היו אז בנות תשע-עשר ושתקו, הן לא ידעו להסביר לי. ושירה אמרה לי, 'את לא יכולה לבלבל אותן'. אין לי ממש הסבר למה זה קרה. בבית החולים אמרו לי שזה מנגנון הגנה מעולה: לא הייתה לי שום אפשרות אחרת להתמודד אז עם מציאות שבה הוא לא נמצא בגלל המצב הנפשי והפיזי שלי, הכל יחד. לא היה לי כוח להתמודד גם עם מחשבה כזו. הסיפור בסוכות לא שבר אותי לגמרי, עדיין חשבתי שהוא באיזה מקום. בשלב הזה כבר לא קיבלתי ממנו הודעות בחזרה. אני לא זוכרת מתי נפל לי האסימון אבל זה כמובן קרה מתישהו".
לשבת על הספה, בלי לקבל אחריות
בין האב שנרצח לאמא הפצועה שלא מכירה במותו וזקוקה בעצמה לעזרה רפואית צמודה, מצאו עצמם עשרת הילדים מטולטלים במציאות קשה ומורכבת. האחות הגדולה שירה ובעלה אמציה עברו לגור בעתניאל כדי לסייע לאחים הקטנים, ועם הזמן עלה הרעיון להגדיר את הטיפול שלהם בכל הילדים שמתחת לגיל 18 כאומנה. צעד חריג ולא שגרתי, אבל שום דבר במציאות הזאת לא היה שגרתי.
"עשינו תהליך ארוך לקבל את זה ולקח זמן עד שקיבלנו את האישור משום שזו מציאות מאוד מורכבת", אומרת חוה, "מצד אחד אני פה, האמא הביולוגית, אבל לא באמת תפקדתי. רוב הזמן ישבתי פה, על הספה בסלון, יכולתי לדבר איתם אבל לא לקבל אחריות על הילדים שלי".
הקושי גבר והלך: לשירה ולאמציה, שתפסו פיקוד על הבית בלית ברירה, יש שני ילדים משלהם שאחד מהם מוגדר עם פיגור שכלי. הם הפכו ברגע להיות הורים לשבעה.
שיקום גופה של חוה שזור בשיקום הנפשי שלה. לצד ההתמודדות עם האובדן על מות בעלה מיכי, היא התקדמה מניתוח לניתוח. היא איבדה את ראייתה בעין ימין לחלוטין וחלק מהזיכרון שלה נפגע. "אני יודעת שקיבלתי כדור בראש", היא אומרת, "איבדתי את עין ימין ונפגע לי חלק מהמוח, באונה הקדמית הימנית. בהתחלה היה חשש גם שלא אראה בעין שמאל אבל זה הוסר, ברוך השם. אני לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה אם הייתי עיוורת. אני רואה פחות טוב היום, לא רואה תלת ממד. למשל, הזהירו אותי מראש - כשאני מוזגת מים לכוס אני יכולה בטעות לשפוך על היד, לכן אני מצמידה את הפייה לכוס ואז מוזגת.
"לפני כמה חודשים ניסיתי לשחק פינג פונג עם הילדים והנכדים, אבל לא יכולתי כי אין לי תפיסת מרחב; גם להשחיל חוט במחט אני לא יכולה. מבחינה קוגניטיבית נפגע אצלי הזיכרון. לטווח ממש קצר שמור וגם לטווח ממש ארוך שמור, אבל דברים שקרו לפני שבוע או חודש מאוד קשה לי לזכור".
במהלך השיקום המורכב היו גם רגעים קשים שאותם צלחה חוה עם הרבה אמונה. "אני זוכרת ששחררו אותי לשבת אחת מבית החולים הביתה, לעתניאל. במוצאי שבת לא רציתי לחזור, לא אהבתי להיות בבית החולים, תמיד שאפתי להיות בבית, ביקשתי עוד יום והם אישרו, רק אמרו לי להגיע חזרה מיד למחרת בבוקר. שלומי עזר לי מולם. במהלך השבת שמתי לב שהיד שלי לא מגיבה. כמו נרדמת, ממש חצי משותקת. רציתי למזוג משהו ולא הצלחתי. לא עדכנתי אף אחד כדי להישאר בבית. בבית החולים נורא נבהלו ועשו סדרת בדיקות כי חששו לגורל היד. ובאמת, במהלך הבדיקות ראו בועת אוויר ליד המוח והוחלט שצריך לנתח ולטפל בזה. הם הסבירו שהשיתוק ביד נבע מכך שהיה משהו במוח. כך ממש הצילו לי את היד".
בזמן שהייתה עסוקה בשיקום העדין, צעד אחר צעד, נחתה עליה המכה הנוספת – מותו של הבן שלומי, שהיה רק בן 29, במרץ 2019. "זה קרה בליל שישי. גרתי אז בירושלים עם שרה בתי ואמציה בעלה", היא מספרת. "היו גם שלוש הבנות הקטנות שלי, רינת, אסתר ותהילה. אכלנו סעודת שבת. מצבי הפיזי החל להשתפר. פתאום שירה קוראת לי, 'אמא, בואי מהר, יש לי הרבה שיחות שלא נענו מיסכה (רעייתו של בנה, שלומי), משהו לא בסדר'. בזמן ששירה מתלבטת אם לענות, יסכה מתקשרת שוב ושירה עונה. יסכה מתחילה לבכות ואומרת לה, 'בואו לסורוקה, שלומי במצב קשה מאוד. בואו כולם', והיא אומרת לי, 'חוי תתפללי שיהיה נס, המצב ממש לא טוב. בואו כולם’. אמרתי לה ‘מה זאת אומרת כולם? גם הקטנות?’ ואז היא אמרה לי את המשפט שאני לא אשכח בחיים: 'אם את רוצה שהן יראו את אח שלהן בפעם האחרונה, אז כן'".
המשפחה שומרת השבת עלתה מיד לרכב ונסעה במהירות לסורוקה. מרק, שעוד לא אספה את השברים מהפיגוע שטלטל את המשפחה, לא האמינה שהם שוב עומדים להתנפץ.
"בשלב מסוים בדרך דיברתי עם ריבונו של עולם ואמרתי לו, ‘אתה לא עושה לנו את זה שוב. אתה לא לוקח לנו אותו. שרק יחיה’. נכנסתי לשלומי לחדר, הוא היה יפה ושקט, נראה ישן. היינו שם כמה שעות. גם יוסי כהן, ראש המוסד (כהן הוא בן דודו של מיכי מרק ז"ל – אב"ק), הגיע ונכנס לראות אותו. אחרי כמה שעות חזרנו הביתה לנוח. הגענו שוב ביום ראשון בבוקר. מיד כשהתקרבנו לדלתות של המחלקה לטיפול נמרץ רץ אלינו רב מקומי ואמר לאמציה, שהוא כהן, שלא ייכנס; אז הבנתי ששלומי מת. זו הייתה טלטלה אדירה. כעסתי על ריבונו של עולם בטירוף, אמרתי לו, ‘אתה פשוט הגזמת! מה אתה רוצה מאיתנו?’ אמרתי לו, 'הרי היית יכול להציל אותו כמו שהצלת אותי'".
אורית, שאיבדה את אביה והייתה עסוקה בסיוע מתמיד לאמה, זוכרת היטב את אותו לילה שבו איבדה גם את אחיה. "יסכה אשתו הבינה שמשהו לא טוב קרה, כי התקשרו מהעבודה של שלומי ושאלו איפה הוא ולמה הוא לא הגיע", היא מספרת.
"יסכה גם עובדת במיון בסורוקה והיא שאלה אם הגיע אליהם רוכב אופנוע, ואז נסעה לשם. אליי הביתה נכנס השכן ולקח את בעלי דניאל החוצה, הם דיברו בחוץ ואז הוא חוזר ותוך חמש שניות הבית מתרוקן. הסתכלתי לדניאל בעיניים והבנתי שמשהו רע קרה, אמרתי לו 'דניאל אל תגיד לי, אל תגיד לי, אני לא רוצה לשמוע', ואז הוא אמר לי, ‘הייתה תאונת דרכים קשה ושלומי נפצע קשה’ וישר התחלתי לבכות. אחרי הרצח של אבא שלי ואחרי כל מה שהמשפחה עברה, אתה פתאום מבין באופן יותר ברור שהמוות יכול להגיע. זו באמת סכנה".
חוה הייתה שם בבית החולים עם ילדיה. עוברת מחדש את רגעי האימה והפחד. "בהתחלה לא הבנו למה לא מכניסים אותו לניתוח. למה שלומי לא מטופל", אומרת חוה, "הרופא הסביר לנו שאין טעם להכניס לניתוח, הלך לו כל גזע המוח. מוות מוחי וביום ראשון יעשו בדיקה מקיפה. נכנסנו אליו יחד עם הרופא ואמרו לו שאנחנו מאמינים בנס והרופא עשה פרצוף של חוסר אונים כזה ואני אמרתי, 'גם אני הייתי ככה'. אמרתי לרופא שגם עליי אמרו שאין סיכוי וברוך השם אני חיה. ממש האמנתי שיכול להיות נס והוא ייצא מזה. לא ידעתי בדיוק מה המצב שלו".
נפרדת ממנו?
"כשנכנסתי אליו פשוט התפללתי לריבונו של עולם. ביקשתי משלומי סליחה על כל מיני דברים ואמרתי לו, 'אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך. תהיה חזק'. אני זוכרת שראיתי את פדיה, בני הצעיר, מגיע, וכשראיתי אותו בוכה התפילות שלי קיבלו תפנית. פתאום קלטתי שפדיה לא יכול לאבד אותו. אמרתי, 'ריבונו של עולם, רק בשביל הילד הזה, אין מצב שאתה לוקח אותו' כי שלומי באמת היה בשבילו סוג של אבא. פדיה ממש העריץ את שלומי, היה מאוד דומה לו באישיות והוא היה כתובת בשבילו לכל דבר. ביום ראשון בבוקר הבנו את גזר הדין, אמרתי לריבונו של עולם, 'מה אתה רוצה מאיתנו? מה? מה נראה לך?' ממש כעסתי עליו".
משבר באמונה?
"אין לי משבר באמונה ברמה שאני מאמינה בו ואני עובדת מאוד-מאוד קשה להמשיך להאמין שהוא טוב ושהוא רק רוצה להיטיב איתנו. ברור לי שהוא נמצא והוא משגיח והוא אחראי על הכל, אבל קשה לי עם הנקודה של הטוב. שם יש לי משבר. אני זוכרת שבהספדים על שלומי הבן שלי נתנאל אמר לריבונו של עולם 'אתה לא תשבור אותנו', ואני בלב שלי אמרתי, 'אותי כבר הצלחת לשבור’. זו הייתה ממש-ממש מכה. לגמרי מכה מרסקת. זה היה נורא. אמרתי ‘כמה אפשר לשאת? כמה?’ ואני ממש זוכרת תחושות של כעס גדול וחוסר אונים".
אורית: "אני יודעת שגדלנו בבית עם המון אמונה. אמא שלי תמיד אמרה לי ‘הכל לטובה’ ותמיד לחשוב טוב. אני זוכרת שאני רואה את אמא שלי במחלקת טיפול נמרץ ואני אומרת לעצמי ‘אלוהים, אם אתה גרמת לאמא שלי לכעוס עליך ולהיות ככה, מה אתה עושה? עשית פה טעות’. לא הבנו איך אנחנו שוב חוזרים על הקונספט הזה של הלוויה ושבעה".
חוה: "אני אמרתי בהתחלה שאני לא רוצה ללכת להלוויה של שלומי. אמרתי שאי-אפשר כבר. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה".
אורית: "אמרתי לה, 'כבר היינו בהלוויה של אבא. את תהיי גם הפעם חזקה'. אבל אז קלטתי שהיא לא הייתה בהלוויה של אבא".
חוה: "ואחד הילדים אמר לי, 'אמא את תלכי, כי אם את לא תלכי את לא תסלחי לעצמך כל החיים'. בסוף כן הלכתי. ההתמודדות בהלוויה הייתה קשה מאוד. השבעה של שלומי הייתה קשה מאוד. לא חוסן".
כלומר?
אורית: "בשבעה על אבא, למרות כל הכאב העצום זו הייתה שבעה של חוסן. אצל שלומי זה היה פשוט עצבות גדולה. כאב בלתי נתפס".
באותה נקודת שבר, החלה להתעצם אצל חוה התחושה שהיא בעצם לא התאבלה כמו שצריך על בעלה מיכי ז"ל: "למרות הזמן הרב שחלף אני לא זוכרת להגיד במדויק מתי הבנתי לגמרי שמיכי איננו", היא אומרת, "זה לא קרה ברגע אחד. זו תחושה שמלווה אותי. כאילו, מה הולך פה? מה קורה? איפה מיכי, למה הוא לא בא? זה עשה לי מין סדק אצלי בלב והסדק הזה הלך והתרחב, כל הזמן ישב לי בראש שלא ישבתי שבעה על מיכי. התגלגלתי עם המחשבה הזו כמה זמן".
איזו מחשבה, שתשבי עליו שבעה מחדש?
"כן. אין ספק שזה היה מעט מוזר. מה אני, פתאום אשב שבעה? אבל מצד שני, צריך לעשות את זה. לא שאלתי רב אבל היה לי ברור שאם בעלי נהרג, נפטר, נרצח, לא משנה מה - אני צריכה לשבת שבעה וזה משהו שאני צריכה לעבור אותו. גם מבחינת התורה וגם נפשית, צריך לעבור תהליך. זה ישב לי בראש המון זמן, עד ששקע והבנתי שלא עוזר לחשוב על זה אלא צריך לעשות. לא התייעצתי יותר מדי עם אנשים. זה באמת היה משהו נורא אמיץ וממש לא פשוט".
אז מה עשית?
"אחרי שהחלטתי לעשות את זה היה עליי לקבל שתי החלטות: מתי, ולמי להודיע ולספר על זה. לא רציתי שהיו פה המון אנשים שלא בא לי לראות. אז לגבי המתי, החלטתי לעשות את זה בכסלו שזה החודש של יום הנישואים שלי ושל מיכי; לגבי את מי להזמין, זה דווקא היה לי קל. הודעתי ממש למשפחה הקרובה ולאנשים שרציתי שיבואו. קצת חששתי מהתגובה של הילדים, אבל לא הייתה תגובה קשה. בגדול ממש פירגנו על זה. שלחנו הודעה, "אמא יושבת שבעה בתאריך זה וזה בעתניאל" ועשינו טבלת אקסל של מבקרים, כדי שלא יהיו יותר מדי אנשים בבית".
אורית: "דאגנו פה לכל. הוצאנו אלבומים. לא ישבנו שבעה יחד עם אמא, אבל היינו פה מסביב".
איך מתכוננים לשבעה חמש שנים אחרי שהנפטר עזב את העולם?
חוה: "אני זוכרת שהרגשתי שאני צריכה להיכנס לאווירה, וכדי לעשות את זה לקחתי את הקלסר של כל הכתבות שעשו עלינו מאז הפיגוע וקראתי אותן. זה היה נורא קשה. זה באמת היה לי מאוד-מאוד קשה. גם פחדתי מזה, פחדתי להתרסק, שלא אצליח לקום אחר כך, שאכנס לדיכאון ולא אצא מזה, שלא אצליח לחזור לתפקד אחר כך, אבל בכל זאת הלכתי על זה. וברוך השם, הצלחתי לעמוד בזה. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שזה בסדר לעשות, אבל צריך להתכונן לזה ולהבין איך אני יוצאת מזה. התכוננתי עם הרבה מחשבות, לדמיין סיטואציות, לדמיין על מה אני רוצה לדבר ועל מה לא, מי אני רוצה שיבוא ומי לא".
אורית: "אני ניהלתי כל יום את השבעה הזו. הגענו בבוקר והיינו עד הלילה. זו הייתה עצירה עבורי. היינו כל האחים יחד ופתאום אנשים באים ומספרים סיפורים על אבא. זה היה קשה מאוד, ככה באמצע השגרה, חד-משמעית. אבל ידענו שזה משהו שאמא רוצה וחשוב לה לעבור והיה לנו ברור שאנחנו איתה בזה".
לדברי חוה, הסיבה המרכזית לכך שהיא החליטה לדבר אחרי שש שנים, היא הכרת התודה שלה עבור מי שמלווה אותה. “אני יודעת שעם ישראל התפלל עבורי בכל הרגעים הקשים. החל מהפיגוע דרך השיקום וכמובן עם האירוע של שלומי ז”ל”, היא אומרת, “אני יודעת שהרבה אנשים שואלים למצבי ובעיקר מנסים לברר שהכול בסדר. חשוב לי להגיד שאני בסדר ואני משתקמת. אני ממש מודה לכל אחד ואחד שהתפלל או עשה משהו עבור משפחתנו על מנת שנרגיש טוב יותר”.
הילדים מסתכלים עליי ומחפשים את אמא
לאחרונה חוה כבר חזרה לבית שלה ושל מיכי בעתניאל. היא גרה בינתיים עם העובדת הזרה שלה מיירה, כאשר שתי בנותיה הקטנות עדיין מתגוררות אצל בתה הגדולה בצפון. היא בנתה לעצמה סדר יום כמעט רגיל, ממשיכה את השיקום ונאבקת כל יום לקום מחדש.
"זה מאבק, כל יום לרצות להמשיך לתפקד ולעשות מה שצריך. אין כל כך ברירה", היא אומרת בכנות. "אומרים לי שאני יכולה להחליט שאני נשארת במיטה ולא קמה, אבל מבחינתי זה לא אופציה. אני חושבת שאחד הדברים שמחזקים אותי הם הילדים שמסתכלים עליי ומחפשים את אמא. ויש בזה משהו, כי אני זוכרת שאחרי המוות של שלומי אמרתי לעצמי, 'זהו, אני לא גיבורה יותר. אין לי כוח להיות גיבורה יותר. אם אין כוח לעשות משהו אני לא עושה אותו'. אמרתי לעצמי שאם אני מתעוררת בבוקר ואין לי כוח להעיר את הבנות הקטנות שילכו לבית ספר, אז שלא ילכו, אבל זה לא קרה בפועל. הילדים זה מין מנוע כזה, כל הזמן יש התקדמות מאוד איטית, צעדים קטנים".
ואיפה בכל זאת המנוע מקרטע?
"מי שלא חווה אובדן לא יכול להבין את זה. אי-אפשר להבין את זה מבחוץ. איבדתי את הבן אדם שהיה הכי יקר לי, הכי קרוב אליי. מבחינתי אני חצי בן אדם עכשיו. הייתי אשתו, זה היה חלק מהמהות הפנימית שלי, היינו יחד כל כך הרבה שנים, מגיל ממש קטן והיה לנו קשר מאוד מיוחד. ולגבי שלומי, אני אפילו לא מצליחה עדיין להתמודד עם המוות שלו. אני לא שם. אני עוד לא מפנימה את זה. אני יודעת ששלומי מת, אנחנו עולים לבית העלמין ובכל פעם שעולים זה שני הקברים שלהם, אחד ליד השני, אבל אני לא מצליחה להתמודד עם זה. אני מתגעגעת לשניהם מאוד. אני שמחה שנשארתי בחיים בשביל הילדים. לפחות נשארה להם אמא".
"אמא אמנם לא בדיוק כמו שהייתה אבל זכיתי באמא חדשה שהיא מדהימה ומלאה באהבה כלפיי - וזה כל מה שילד צריך", מספרת אורית מרק-אטינגר, שבתוך שש שנים איבדה את אביה ואחיה ובמקביל התמודדה עם הפציעה הקשה של אמה.
מרק-אטינגר היא אשת תקשורת והמנכ"לית של עמותת "אור מיכאל", אותה הקימה לאחר הרצח של אביה מיכי ז"ל. במסגרת העמותה מבקרים מאות בני נוער בבתי החולים בארץ ומעודדים את החולים; בנוסף, העמותה מובילה פרויקטים עבור קשישים וחיילים. במקביל מרצה מרק-אטינגר על משמעות החיים בצל האובדן ועל הבחירה היומיומית לחיות, ולחיות בטוב. בקרוב תחל להרצות גם באירופה ובארה"ב. בחודשים הקרובים צפוי לצאת לאור ספרה הראשון, שיעסוק בחוויותיה מהשנים האחרונות.
"אני מרגישה שהחיים שלי הם תסריט בו בכל רגע יש תפנית בעלילה", סיפרה השבוע, "התחלתי את ההרצאות אחרי הרצח של אבא, חשבתי שאתמקד באובדן שלו ובדרך שלי למלא את החור שנפער - שבהתחלה היה נראה בלתי ניתן להכלה. עם הזמן חורים נוספים נפערו, איבדתי גם את שלומי אחי הבכור ועוד. הבנתי שבחיים אנחנו חווים הרבה כאב והרבה מורכבויות, כל אחד מאיתנו. אך מתוך הכאב - אנחנו גדלים ומתעצמים. אני לומדת להעריך כל רגע ולהבין שלחיות זה לא ברור מאליו. האור קיים, אנחנו רק צריכים לדעת להכיל אותו".
