כאלף איש הגיעו לבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ללווייתו של רס"ן (במיל') יצהר הופמן, מפקד פלגה בשלדג, בן 36 מאשחר שבמועצה האזורית משגב בגליל, שנהרג אתמול (רביעי) בהיתקלות ליד שאטי שבצפון רצועת עזה. חבריו ליחידה ומשפחתו בכו מעל קברו. אביו ואחיו קראו קדיש.
הלווייתו של רס"ן במיל' יצהר הופמן
יצהר הותיר אחריו הורים, אח ואחיות. הוא היה נשוי לזוהר ולהם שני ילדים קטנים, בארי והראל. אחותו אושרת וגיסו מולי, פועלים שניהם כקציני נפגעים, המודיעים למשפחות שכולות על מות יקיריהן, וגרים לצידם ביישוב הדתי-חילוני שבמשגב. יצהר היה הבוגר התשיעי של הישיבה התיכונית "אור תורה נווה שמואל" שנהרג במלחמה. הוא היה מגיבורי הקרב בבארי, וממובילי הפעולה בבית החולים שיפא. הוא אף נפצע לפני כחודשיים בקרבות - וחזר להילחם עוד לפני שהשתקם לגמרי.
"יצהר שלי, אני כותבת ולא מאמינה. לא רוצה להאמין. כשבאו להודיע לי לא האמנתי", נפרדה ממנו רעייתו זוהר. "בארבעת החודשים האחרונים לא דאגתי, סמכתי עליך. היית הכי טוב, מטובי בנינו. כל מה שעשית, עשית הכי טוב. ראיתי אותך כל כך מסופק מהתפקיד ולא הייתי יכולה להגיד אחרת. חזרת עם ניצוץ בעיניים ואני הייתי מחוברת למשימה בעקבותיך. בשבת האחרונה שיתפתי שקשה לי לשמוח ומי יכול לשמוח אחרי 7 באוקטובר. ואמרת לי 'זוהר, אני רוצה שתהיי מאושרת ושמחה'. איך אני יכולה לשמוח אהוב שלי? אתה הרוח החיה בבית. היו לנו כל כך הרבה חלומות יחד. רצינו לגדל את הילדים בנחת, שמחה ואהבה. אני מבטיחה שאשתדל. אגדל את היקרים לנו מכל, אספר להם מה אבא אהב ומה אבא היה עושה עכשיו. יצהרי, זו הייתה זכות גדולה להיות לצידך. הלב מתפוצץ מגאווה על כל מה שאתה".
"ארבעה חודשים יש לי קיר, בטון יצוק, שאני לא נותן לו להישבר. אתמול זה נשבר. חייל שלי נהרג. בשר מבשרי. דם מדמי הוקז. עצם מעצמותיי", ספד לו מפקדו, רס"ן א'. "ההיכרות שלנו החלה לפני 18 שנה. איך בזמן כה קצר אספר מי אתה. אנשים יקרים, יש לכם את הזכות לעמוד פה ולהיפרד מבר כוכבא של ארצנו. ממרדכי אנילביץ' של ימינו. מנהיג, לוחם, מפקד, עז נפש, חכם, רגיש ודואג לפרט. בני משפחת הופמן היקרה, תודה רבה על הערכים והחינוך, צדקת הדרך והזכות שנתתם לנו להכיר את יצהר. הראל ובארי המתוקים, כמה שהוא אהב אתכם. כמה הוא דיבר עליכם. יצהר אחי היקר, תודה על שלימדת אותנו דרך חיים. נוח בשלום על משכבך. אוהב אותך".
אימו לאה אמרה: "יצהרי שלי, כמה אני אוהבת אותך, כמה אהבתי אותך. איזה קשר היה בינינו. אני רוצה להגיד לך תודה על 36 שנים שהקב"ה זיכה אותנו. היית מדהים. בזכותך הגיעו אלינו הביתה כל כך הרבה ילדים, הרבה חיילים, כולם היו בנים שלנו. כולם ידעו איפה להכין קפה, איפה יש עוגה, מיטה לישון. תודה על מה שהיית. אתה גיבור של אמא. אמרו לי 'יש לך בן גיבור', ואני אמרתי 'אני רוצה בן גיבור בחיים, שיחזור מעזה חי'. אהוב שלי, אני אמשיך את כל מה שלימדת אותי, אהיה זקופה. מי ירקוד איתי עכשיו בשמחות? החמאס רצה לשבור אותנו ואנחנו לא נישבר".
"אחי הקטן והגיבור, כל כך רצית אחדות בעם שלנו", ספד האח אילון. "אתה לא יודע כמה אני מעריך אותך. כשעוד היית חייל, היית בדילמה אם לצאת לקורס קצינים. לא ייתכן שאחד כמוך לא יהיה קצין. מה ששכנע אותך היה צוק איתן והבנת שמקומך הוא בהובלת הלוחמים, היית משימתי באופן מוחלט".
אילון פנה לאלמנתו של הופמן ואמר: "זוהר יקרה שלנו, אנחנו איתך. אוהבים אותך ומתקשים לקבל את אובדנך ואובדננו. כולנו נהיה חזקים בשביל עם ישראל. אח שלי, תמיד הערצתי אותך. באתי היום על מדים רק כדי להצדיע לך".
אחותו עינב נפרדה גם היא: "יצהר, אח שלי המתוק. הכי מקצועי, הכי רציני, הכי חד, הכי טוב שיש. לא הגיוני שזה קרה ולא נתפס - לכתוב הספד לאח שלי הקטן. עכשיו זה נגמר וכולם מספרים על מי שהיית וזה כבר קלישאתי לספר על הנופלים שהם גיבורים. היית אומר גם 'זו פלגה שלמה של גיבורים'. כמה אהבת את החברים שלך והצוות. בזכות זה זכינו לקבל לאורך השנים בני משפחה חדשים. בשנת 2006, כשעשית גיבוש סיירות, התקבלת לסיירת מטכ"ל, אבל עניין הסיירות לא כל כך עניין אותך. רצית להתגייס לאיפה שצריך ויש ערך מוסף. אחת הסיבות שהתגייסת לשלדג זה כי אמרתי לך שאין הרבה דתיים ביחידה - וזה היה ערך מוסף".
עוד אמרה אחותו: "סיפרת לי על מה שעברת בבארי ועל מציאות הזויה ודילמות שהתמודדת איתן. אמרת שאולי היית יכול להיות טוב יותר. סיפרת ובכית כמו שאף פעם לא שמעתי אותך. פתאום שינית את הטון ואמרת 'טוב, נגמר הזמן, אני צריך לחזור להיות קצין. ביי'. זכית להיות מבוני הספרייה הלאומית בירושלים. במלחמה הארורה החלטת לשנות כיוון ולחזור לשירות קבע, רצית להיות משמעותי. ידעת שיש לזה מחירים. אח יקר שלנו, איש של משפחה. כמה דאגת למפגשים המשפחתיים. אתגעגע לכל רגע איתך. איך ממשיכים בלעדיך?".
