אין זה מקרה שאחד הדברים שעולים שוב ושוב בשנה ושלושה החודשים האחרונים הוא הדמיון המצמרר, הכואב והמדמם בין מראות מסוימים בשואה לאלו של 7 באוקטובר 2023. כמובן, לא מדובר באותם אירועים: השואה של יהודי אירופה וצפון אפריקה הייתה השמדה מתוכננת וקפדנית שנמשכה שנים בלי שאיש הצליח (ולעיתים – בלי שמישהו ניסה) לעצור. לעומת זאת, בטבח המתועב בשמחת תורה תשפ"ד, זו הייתה השמדה פראית, התפרצות רשע מזעזעת שהתלקחה באחת – ונעצרה כעבור שלושה ימים מתוך פעולת נגד צבאית אמיצה. האירועים באמת אינם זהים, אך בלתי אפשרי להתעלם מהדמיון הצורני של הזוועה המחליאה, שנאת האדם המבחילה והאלימות המכוערת.
עם קום המדינה קבעה הרבנות הראשית את י' בטבת, היום העשירי בחודש (שמסורתית הינו יום תענית על תחילת המצור על ירושלים בימי הבבלים) כיום זיכרון למאורעות הנוראיים של השואה
עם קום המדינה קבעה הרבנות הראשית את י' בטבת, היום העשירי בחודש (שמסורתית הינו יום תענית על תחילת המצור על ירושלים בימי הבבלים) כיום זיכרון למאורעות הנוראיים של השואה. מטרתם הייתה להפוך את יום הצום ליום שבו תתייחד החברה הישראלית עם זיכרונותיהם של מיליוני הנספים שמועד ומקום קבורתם לא נודע. יום שבו קרובי משפחה יוכלו לקיים מנהגי אבלות – לומר בו קדיש, לזכור את אהוביהם ולהזכיר אותם בתפילה.
רב העיר תל אביב ולימים הרב הראשי האשכנזי, איסר יהודה אונטרמן, אמר אז בשידורי קול ישראל: "עכשיו קבענו יום זיכרון תמידי לחורבן זה, הוא יום עשרה בטבת, יום שנקבע לתענית ציבור במשך הרבה דורות". הרב אונטרמן ניסה להסביר מדוע בחרה הרבנות הראשית ביום זה ליום אבל לאומי - החלטה שלא התקבלה בסוף באופן ממלכתי, שכן המדינה בחרה בכ"ז בניסן. מעניין כי בחרו אז ברבנות הראשית בחודש טבת – החודש החשוך ביותר של השנה, שבו הלילות הם הארוכים ביותר והימים הם הקצרים ביותר, ליום שבו תצוין התקופה החשוכה ביותר בתולדותינו.
נדמה כי אנחנו בתקופה שבה נגזר עלינו שוב להשתמש בחודש החשוך ביותר לזיכרון מתינו
אלא שנדמה כי אנחנו בתקופה שבה נגזר עלינו שוב להשתמש בחודש החשוך ביותר לזיכרון מתינו. הטבח הנורא וחטיפתם של 251 בני אדם מביתם, מבסיסיהם, ממסיבות, ממיטתם ומעריסתם שוב מפגישים את העם היהודי עם הצורך להגיד קדיש על מי שנרצחו ונהרגו מבלי שנדע מתי.
בדבריו בי' בטבת "הראשון", ב-11 בינואר 1949, הרב אונטרמן הוסיף: "מתאים הוא יום זה, שבו התחיל החורבן הראשון להיות יום זיכרון לחורבן האחרון של סוף הגלות האחרונה. ביום זה עלינו להתרומם מעל לענייני יום יום ושאלות השעה ולהתייחד עם זכרם של קדושינו". אלא שבימינו, נראה שלמרבה הצער אולי לא הייתה הגלות האחרונה; ניכר כי זה בהחלט לא היה החורבן האחרון; והנורא ביותר – ברור שאסון, חורבן, השמדה ונעדרים שמתו בידי צורר – כל אלו דברים שיכולים להתרחש לא רק בגלות, אלא גם במדינה משל עצמנו.
אך את תפילות היום הזה אין איננו יכולים להקדיש רק לעילוי נשמתם של המתים. בשבי חמאס עדיין ישנם 99 בני אדם, שחלקם, ככל שידוע לנו, עדיין חיים. מלבד אמירת הקדיש לאלו שנרצחו בדם קר וברוע, מוטב שנקדיש היום גם זמן לשיר גם את תפילת "אחינו", למען אחינו ואחיותנו הנתונים בצרה ובשבייה. אותם, עוד יש ביכולתנו להציל.
עופר צ'יזיק הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ותלמיד רבנות רפורמית בהיברו יוניון קולג'
