כשנחתם הסכם אוסלו, היום (רביעי) לפני 30 שנה, נחלקו אזרחי ישראל לשני מחנות. גוש השמאל תמך בהתלהבות כי ראה בו מפנה דרמטי שיאפשר לסיים את הכיבוש בשטחים ואולי להוביל להתפייסות היסטורית עם הפלסטינים. גוש הימין, לעומת זאת, התנגד בתוקף כי ראה בהסכם סכנה מוחשית להמשך השליטה היהודית בין הירדן לים, העלולה להביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בלב ארץ ישראל. אף שעברו מאז 30 שנים, לא חל שום שינוי בהתייחסות שני הגושים להסכם - זה ממשיך לתמוך בו וזה ממשיך להתנגד לו. אולם ניתוח לוגי של המצב צריך להוביל להתהפכות היוצרות: הימין צריך כיום לתמוך בהסכם, והשמאל להתנגד לו.
30 שנה להסכמי אוסלו - טורים נוספים:
• ייסורי ההיסטוריון החוקר את הסכם אוסלו
• שתי הנהגות במשבר הולידו הסכם גרוע. לשמחת הימין
• 4 הסיבות שגרמו ליצחק רבין לחתום על הסכם שממנו הסתייג
• כשאוסלו יצא לדרך, המודיעין נשאר בחוץ
בניגוד לרצונם של יוזמי אוסלו - שכולם השתייכו לשמאל הישראלי - המציאות שהתעצבה בשטח בהיעדר הסכם קבע הגשימה למעשה את שאיפותיו המקוריות של הימין. כשמנחם בגין הגה את רעיון האוטונומיה אחרי ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל ב-1977, הוא גיבש את העקרונות הבאים: (1) לישראל יש תביעה וזכות לריבונות ביהודה, שומרון ועזה, אך בהכירה בכך שיש תביעות נוספות לשטחים, היא מוכנה להשאיר את עניין הריבונות פתוח. (2) פתרון הקבע לשטחים הוא אוטונומיה מנהלית לתושבים תחת שליטה עליונה ישראלית. (3) כל ההתיישבות תישאר במקומה וישראל אף תורשה להמשיך ליישב את השטחים ביהודים. (4) האחריות לביטחון תישאר בידינו אך תוקם משטרה פלסטינית חזקה שתפעל בתיאום עם ישראל. (5) ירושלים אינה חלק מהאוטונומיה.
בהסכם קמפ דיוויד מ-1978 קיבלו מצרים וארה"ב, פחות או יותר, את העקרונות שהציע בגין בשינוי חשוב אחד: משטר האוטונומיה יהיה רק פתרון ביניים לחמש שנים שבסופו יחליטו הצדדים על פתרון הקבע. בגין הסכים לבלוע את הצפרדע כי הניח שהצדדים ממילא לא יוכלו להגיע להסכם בתום חמש שנות האוטונומיה, ולכן, כברירת מחדל, הוא יונצח כפתרון הקבע (כותב שורות אלה היה חבר מרכזי, כנציג צה"ל, בצוות המצומצם שחיבר את המודל הישראלי של האוטונומיה הפלסטינית וניסח את הטיוטה הישראלית של הסכם האוטונומיה תחת ממשלת בגין, ולאחר מכן ניסח את הסכמי אוסלו תחת יצחק רבין ושמעון פרס).
אף שהסכם אוסלו אימץ את מתכונת הסכם קמפ דיוויד לפתרון הבעיה הפלסטינית, חזונם של רבין ופרס היה שונה מזה של בגין. באשר לפתרון הקבע הם שאפו לכונן ישות פלסטינית במתכונת מדינה-מינוס, שתחיה בשלום לצד ישראל עם גבולות קבועים שישורטטו מחדש על בסיס צורכי הביטחון ובמטרה להשאיר כמה שיותר התנחלויות בצידו הישראלי של הגבול.
אשר לתקופת האוטונומיה, כמו בתוכנית בגין, שמר הסכם אוסלו את ירושלים, ביטחון החוץ וההתיישבות בידי ישראל ולא הוטל כל איסור על הרחבתה. אולם כדי לאפשר היפרדות הדרגתית מהפלסטינים, שאפו רבין ופרס לכונן אוטונומיה עם סמכויות נרחבות יותר לרשות בהשוואה לאוטונומיה הצרה שאליה חתר בגין, כולל בתחום ביטחון הפנים. אך כאמור, משנכשלו כל המאמצים להגיע לפתרון קבע, באופן פרדוקסלי הגשים הסכם אוסלו את חזונו של בגין, ומשטר האוטונומיה הונצח כברירת מחדל:
1. הסכם אוסלו נתן לישראל לגיטימציה להמשיך לשבת בשטחים ללא הגבלת זמן עד שיושג הסכם קבע, דבר שנראה כיום בלתי אפשרי.
2. אוסלו נתן לישראל לגיטימציה להמשיך ליישב את השטחים ביהודים ואף איפשר לה להאיץ את התהליך, וכך סוכלה האפשרות להקים מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי.
3. אוסלו אפשר לישראל להיפטר מרצועת עזה - שבה אף אחד לא באמת רצה להחזיק - מה שאיפשר לימין להצביע על מאזן דמוגרפי הרבה יותר נוח לישראל אם שליטתה תונצח רק ביהודה ושומרון.
4. אוסלו אפשר לישראל להאשים את הרשות הפלסטינית בעצירת ההתקדמות בתהליך השלום, שכן ההסכם הטיל על אש"ף אחריות לשמירה על הביטחון בשטח שנמסר לניהולו, משימה שבה נכשל. כתוצאה מכך, חמאס תפש את השלטון בעזה וישנה סכנה שגם חלקים מיהודה ושומרון יפלו לידיו. מציאות זו מאפשרת לישראל להימנע ממסירת שטחים נוספים לניהול הרשות ולעצור את המו"מ על הסכם הקבע בטענה - המוצדקת – שאם הפלסטינים אינם מצליחים לקיים את הביטחון בשטח המצומצם הזה, לא ניתן לצפות מישראל שתעביר להם שטחים נוספים.
5. אוסלו איפשר לירדן ולמדינות ערביות נוספות לכרות שלום עם ישראל, דבר שלא היה אפשרי מבחינתן קודם לכן. אם לפני אוסלו יכלו הפלסטינים להעמיד את ישראל בפני הדילמה – או שתיענו לדרישותינו או שלא יהיה לכם שלום עם אף מדינה ערבית מעבר למצרים – אוסלו אפשר למדינות ערב, בזו אחר זו, לעשות זאת בנפרד וכך נשחק והולך התמריץ לישראל לוויתורים נוספים.
6. אוסלו מאפשר לישראל לשלוט על 60% משטח יהודה ושומרון (אזור C). כך היא יכולה להגשים את החלום הרטוב של הימין - להיפטר מהתושבים הפלסטינים ולשמור בידיה את רוב השטח, הפנוי מתושבים, ולהשתמש בו לצורכי ביטחון והתיישבות.
7. במישור הפנימי, אוסלו איפשר לימין הישראלי למחוק את השמאל ולהנציח את שלטונו על ידי האשמת הצד השני, אחרי שזה הוציא עבורו את הערמונים מתוך האש, באחריות לכל התוצאות הרעות של ההסכם, אף כי, כמפורט לעיל, אוסלו הגשים למעשה את החלום הרטוב של הימין.
יואל זינגרלא ירחק היום והימין ינופף באוסלו (הסכם החתום לא רק על ידי אש"ף אלא גם על ידי ארה"ב, רוסיה, מצרים, ירדן, נורבגיה והאיחוד האירופי), לצד הצהרת בלפור וכתב המנדט על ארץ ישראל, כהסכם שנתן לו "קושאן" על רוב שטחי יהודה ושומרון.
לעומת זאת, אף שאוסלו נכשל בהשגת חזונם המקורי של רבין ופרס, ואף שבשל הסיבות שפורטו לעיל הסכם זה צפוי להוביל את ישראל למצב של מדינה דו-לאומית עם משטר בנטוסטנים ואפרטהייד, השמאל הישראלי - באופן אבסורדי - ממשיך לתמוך בו. הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יתעורר ויאמר: לא לילד הזה פיללנו.
- יואל זינגר היה היועץ המשפטי של משרד החוץ בממשלת רבין השנייה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
