מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 לא הגיעה בחלל ריק. הימים היו ימי שנאה ופילוג בישראל, ובחודשים שקדמו לטבח צפו שוב ושוב התרעות עד כמה ההרתעה נשחקת אל מול התמונות שמגיעות מישראל. ואולם, בעוד המיקוד היה בזירה הצפונית, ממנה הצליח חיזבאללה להוציא לפועל פיגועים לאורך 2023 - שלא זכו לתגובה - הרעה נפתחה דווקא מעזה. באופן לא-מפתיע, אצל השכנה השברירית מצפון מיהרו לקפוץ על המציאה, לתפוס את ישראל בחולשתה ולנסות להכות בה. כמעט שנה אחרי, הכפפות הוסרו, חסן נסראללה חוסל, ולבנון שוב מרגישה את כוחה הצבאי הקטלני של ישראל.
אבל, לא תמיד זה היה כך. למעשה, לאורך עשרות השנים האחרונות היחסים עם לבנון היו מורכבים ורצופי עליות ומורדות. ארץ הארזים נחשבה בעבר לקולוניה צרפתית, וזכתה לאורך השנים לכינויים כמו "הריביירה/הפנינה/השווייץ של המזרח התיכון". השסע העדתי העמוק בלבנון, בשילוב צבא חלש, שלטון רופף ורצף אירועים טרגי במיוחד בתוכה ומחוצה לה, הפך אותה לאחד מכאבי הראש הגדולים ביותר של ישראל - שמצידה הכתה בה קשות שוב ושוב, אבל לא הצליחה לבטל את האיום.
תור הזהב לפני קום המדינה
בשנים שקדמו להקמת המדינה, בלבנון - כמו בשאר מדינות ערב - חיו יהודים, והמדינה הייתה גם יעד לתיירות וללימודים עבור פלסטינים ויהודים. הגבול היה פתוח, ופלסטינים ויהודים ביקרו בלבנון ובסוריה. בביירות ובצידון אפילו היו בתי ספר יהודיים של "כל ישראל חברים", וגם בית ספר אחד עברי-ציוני. במקביל, בישראל חיו קהילות של נוצרים מרונים.
לדברי המומחה ללבנון אלוף-משנה במיל' ד"ר ז'ק נריה, "בשנות ה-30 התפתחה תפישה בקרב הקהילות הנוצריות ששלטו בלבנון שהיהודים הם עם של סוחרים. התנועה הזו רצתה להתנתק מהזרם הערבי-לאומני שהתפתח באותה תקופה, וחיפשה גם קשר לפלסטינים היהודים". החיבור הזה בין התנועה הציונית בישראל לנוצרים המרונים הלך והתרחב על בסיס התפיסה שישראל היא הבית הלאומי היהודי, ולבנון היא הבית הלאומי המרוני, והשתיים צריכות לשתף פעולה אל מול העולם הערבי-מוסלמי שמסביב. האמונה הזו, כנראה, היא השורש להתערבות הישראלית בסכסוכים הפנימיים בלבנון בעתיד לבוא.
נשיא לבנון, אמיל אדה, אפילו נפגש בשנת 1937 בפריז עם מנהיג התנועה הציונית דאז חיים ויצמן. בפגישה, שהתקיימה בצל החלטת ועדת פיל על חלוקת הארץ - כך שהיהודים יזכו למדינה קטנה משלהם - דנו השניים בצורך בכינון יחסי ברית בין הציונים בארץ ישראל לנוצרים המרונים בלבנון. ב-1946, אדה גם נסה לשכנע את ויצמן לשלב את הנוצרים והמוסלמים של דרום לבנון בבית הלאומי היהודי, ואחרי הקמת המדינה ב-1948 התקיימו בפריז מגעים בינו לבין נציגים ישראלים.
"הגבול היה פתוח למבקרים", מוסיף נריה. "אבא שלי היה מבקר בין ביירות לחיפה עד שנת 1939, כשמנעו את זה ממנו בעקבות פרסום הספר הלבן". לדבריו, אדה בירך את חיים ויצמן כנשיא הבא של מדינת העם היהודי, ואמר לו שיש לו שטח "בין ביירות לגבולות פלסטינה" לתת לו במתנה. "ויצמן ענה שאותו לימדו לא לקבל מתנות מורעלות", מסכם ד"ר נריה.
מכה קשה ספגו היחסים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והשתלטות גרמניה הנאצית על צרפת - ששלטה אז בלבנון. כך, נפגע משמעותית כוחם של תומכי הציונות בלבנון, והכיבוש הבריטי שהגיע לאחר מכן פגע גם הוא במחנה של אמיל אדה - והוביל לעליית המחנה הפרו-ערבי בהובלת בשארה אל-חורי. ב-1943 לבנון קיבלה עצמאות, ואל-חורי נבחר לנשיא לבנון. הוא התאים את עמדותיו באשר לציונות לעמדת מדינות ערב שסבבו אותו, גם מתוך רצון לא להתעמת איתן. למרות זאת, גם בשנים אלה המשיכה הקהילה היהודית לשגשג בלבנון, וב-1944 אף ביקרו נבחרות ספורט מישראל במדינה.
אבל, אל-חורי לא הסכים לתוכנית להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לימים, הוא קרא בעצרת האו"ם לבטל את הצעת החלוקה של ארץ ישראל, כדי שיהודים וערבים יוכלו לחיות בה יחד בשלום "כמו שהם חיים בלבנון". חששותיו של אל-חורי מהמדינה החדשה שצפויה לקום היו מגוונים, ובהם גם החשש לעימות עם המרונים - שיתמכו במדינה היהודית.
וכך, בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות, נפסקו יחסי ישראל-לבנון הרשמיים, וביירות אף הכריזה מלחמה יחד עם מדינות ערב הנוספות. למעשה, ישראל אפילו כבשה זמנית שטחים מדרום לבנון עד הליטני, במסגרת מבצע חירם, וצבא לבנון כבש את ראש הנקרה. הסכם שביתת הנשק שהגיע בהמשך לא קבע גבול מסודר בין שתי המדינות, ופליטים פלסטינים מהמלחמה התבססו במחנות פליטים בלבנון. במקביל, כ-10 אלף יהודים נותרו לחיות בלבנון - רובם בביירות. גם אחרי המלחמה, אזרחים לבנונים הורשו להיכנס לישראל דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות, נופש או צליינות.
המגעים לא-רשמיים בין שתי המדינות נמשכו, בין היתר גם עם סוחרם שיעים לאורך הגבול. כן, דווקא עם השיעים, העדה שמתוכה תצמח לימים חיזבאללה. בטורו ב-ynet באוגוסט 2020, ציין ד"ר משה אלעד כי בלבנון של שנות ה-40 עד ה-60 נמצאו יהודים ושיעים בקשרים טובים; "אחוות הדפוקים" קראו לזה. תושבי מטולה, ברעם, יראון, דובב ואביבים בקשרי עבודה, מסחר וחברה עם תושבי הכפרים הלבנוניים הסמוכים. סונים, שיעים ונוצרים שמחו, חגגו והתאבלו יחד עם היהודים שמעבר לגבול. על אובדן היחסים האלה יצטערו לימים בשני הצדדים.
1958 - מלחמת האזרחים הראשונה
המלחמה הפנימית בלבנון השסועה פורצת בעקבות המאבק הפוליטי לשינוי החוקה - שנועד לאפשר לנשיא המרוני, כמיל שמעון, לזכות בכהונה נוספת. "החזית הלאומית", מובילת המחנה הפן-ערבי, עמדה בראש המורדים - אל מול מחנה הפרו-מערביים. הנשיא שמעון פנה אמנם לישראל בבקשה לסיוע צבאי, ומשלוחי נשק אכן הגיעו לכוחותיו מהמוסד - אך אז ישראל עוד לא הייתה מעורבת בלבנון בצורה משמעותית.
הצבא הלבנוני, מורכב מהעדות השונות בעצמו, נמנע מלנקוט יד קשה נגד המורדים; את מקומו במלחמת האזרחים תפסו ארגונים סמי-צבאיים שנלחמו זה בזה. המלחמה הסתיימה אחרי כארבעה חודשים בהסדר פשרה שבמסגרתו מפקד הצבא פואד שאהב הפך לנשיא, והמתח נשאר.
"במלחמת האזרחים הזו, הסדר הפוליטי עורער על-ידי המוסלמים", אומר ד"ר נריה. "אחרי שהמלחמה הסתיימה, לבנון המשיכה בדרך של הקצה לאומנית, וישראל בחרה לנתק מגע - כי חשבה שאין לקשר הזה כל תכלית".
שנות השישים: לבנון לא מצטרפת לצבאות ערב
אחרי מלחמת האזרחים הלכה וגברה ההגירה של יהודים מלבנון, בעיקר לקנדה, ארצות הברית וברזיל. אם בתחילת שנות השישים עוד חיו בלבנון כ-9,000 יהודים, ב-1968 עמד המספר לפי הערכות על כ-3,000 בלבד, והמשיך לרדת עד שהגיע למאות בודדים בשנות ה-70.
בינתיים, ב-1967 נשבו רוחות מלחמה במזרח התיכון, ובישראל חששו מפלישת מדינות ערב המתקרבת. לבנון, מצידה, פעלה למנוע את מלחמת ששת הימים, בתיווך צרפת, ואף נמנעה מכניסה לברית הגנה עם מצרים, בניגוד לירדן. אחרי המלחמה, כשישראל הזהירה את לבנון מפני האפשרות שיפגעו בקהילה היהודית בביירות, נשלחו כוחות משטרה להגן על הרובע היהודי. לימים התברר כי רמטכ"ל צבא לבנון סירב לתקוף את ישראל חרף פקודה שקיבל מראש הממשלה המוסלמי רשיד כראמי, בין היתר על רקע העובדה שהמנהיגים המרונים קיבלו ערבויות לכך שישראל לא תפגע בלבנון.
ואולם, דווקא אחרי מלחמת ששת הימים התרחש רצף אירועים שהוביל בסופו של דבר למלחמת לבנון הראשונה.
שנות השבעים: ספטמבר השחור
בספטמבר 1970 פרצה מלחמת האזרחים הירדנית (אירועי ספטמבר השחור), והמלך חוסיין החל לסלק את ארגוני הטרור הפלסטיניים שקראו תיגר על הממלכה. הארגונים הללו, תחת המטריה של אש"ף, עברו ברובם ללבנון - שם התבססו לצד הפליטים הפלסטינים באזור ערקוב הסמוך לחרמון, במה שלימים כונה בישראל "פתחלנד". שנה קודם לכן, הצליח אש"ף - בתיווך נשיא מצרים נאצר - לקבל חופש פעולה נרחב בדרום לבנון, בתמורה לאי-התערבות בסכסוכים הפנימיים בה. כך, ובהיעדר צבא לבנוני חזק ומסודר, הפכה רצועת השטח הזו למקום שממנו יורים ארגוני הטרור קטיושות לעבר צפון ישראל, ושולחים מחבלים לבצע פיגועים רצחניים בשטחה.
לדברי ד"ר נריה, "אחרי שהמלך חוסיין סילק את הארגונים הפלסטיניים בספטמבר השחור, הפגיז את המחנות שלהם וטבח בהם, הם נדדו ללבנון - שם לא הייתה מדינה עם עמוד שדרה שהיתה יכולה להתנגד להם. לאט-לאט, הארגונים הללו השתלטו על האזור, אש"ף התיישב בלבנון מהדאחייה ודרומה - ופעל לכך שכל הזמן יהיו תקריות בגבול עם ישראל".
למרות המתיחות, לבנון נמנעת מלהצטרף למצרים וסוריה במלחמת יום כיפור. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, הקטלנית מקודמתה, שנמשכה לסירוגין עד 1990. ישראל, מצידה, אימנה כוחות מקומיים בדרום המדינה, במה שהפך לימים צבא דרום לבנון (צד"ל) - שהורכב ברובו מנוצרים, ומעט משיעים, דרוזים וסונים. הטרור נמשך, ובשנת 1978 יצאה ישראל למבצע ליטני - שבו פלשה אל תוך שטח לבנון.
במסגרת המבצע, צה"ל חדר לאזור הדרומי של לבנון עד נהר הליטני, והחזיק בשטח במשך כשלושה חודשים, עד שהעביר את השליטה בו לצד"ל. מפקד המיליציה, סעד חדאד, הכריז על הקמת "מדינת לבנון החופשית" בשטח, שלא זכתה להכרה, ואת רוב השירותים לאזרחיה סיפקה מדינת ישראל. במקביל הוקם כוח יוניפיל של האו"ם, שהוצב בגבול ישראל-לבנון עד הנהר והיה אמור לשמור על השלום - אך רצף התקריות נמשך.
ב-1979 התרחשה המהפכה האיסלאמית-שיעית באיראן, שאנשיה ראו בישראל כאויב שיש לעקור מהמזרח התיכון. ההזדהות של ישראל עם הנוצרים בלבנון מובילה לאיבה הולכת וגדלה אליה מצד האוכלוסייה המוסלמית הלא-פלסטינית במדינה, ובפרט העדה השיעית, ששואבת כוח, עידוד וסיוע מהמהפכה באיראן. לימים יתהו בישראל האם ניתן היה לפעול נגד הטרור הפלסטיני בלבד, מבלי לתפוס צד בסכסוך הפנימי בלבנון - ואולי למנוע את האיבה הגדולה שהתפתחה בשנים אלו. ואולם, בזמנים שבהם ישראל הייתה למודת קרבות עם שכנותיה המוסלמיות, החיבור לנוצרים היה נראה למקבלי ההחלטות מתבקש.
שנות השמונים: מלחמת לבנון הראשונה
בתחילת שנות השמונים עוד מתמודדת ישראל עם מטחים כבדים במיוחד מצד ארגוני הטרור שהתבססו בלבנון השסועה והחבולה. בשנת 1981, ראש הממשלה מנחם בגין נאלץ למנות את אריאל שרון לשר הביטחון. לשרון הייתה שאיפה ברורה: להתנקש בחייו של יאסר ערפאת, ולשים קץ לפתחלנד בגבול הצפוני של ישראל.
כך, ישראל ניצלה את הכאוס בלבנון והחלה להפעיל בה ארגון טרור סודי - החזית לשחרור לבנון מזרים - כדי לפגוע באנשי אש"ף במדינה. הפעילות הזו נחשפה רק 35 שנים אחרי, בספר של עיתונאי ynet ו-"ידיעות אחרונות" רונן ברגמן. הארגון הצליח להרוג מאות פעילים פלסטינים, אך לא לחסל את אש"ף. לפי ברגמן, המטרה של שר הביטחון אריאל שרון הייתה לעודד את ערפאת לתקוף את ישראל - ובכך ליצור לגיטימציה לפלישה קרקעית ללבנון.
הפלסטינים, מצידם, הוציאו לפועל פיגועי טרור נגד ישראלים בחו"ל, רצחו בפריז את עובד השגרירות יעקב בר סימן טוב ופצעו אנושות את שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. ישראל הגיבה לכך בתקיפת יעדים של אש"ף, שמצידו ירה מטחים של מאות רקטות ופגזים על הצפון.
בינתיים, במקביל להתעצמות אש"ף בדרום לבנון, המשיך לבעבע בלבנון הקונפליקט העדתי. ישראל ציפתה שבמקרה של מלחמה, הנוצרים יסייעו לה, וב-1982 אכן מחליטה לשים סוף לאש"ף ולצאת למבצע שלום הגליל. מטרת המבצע המוצהרת הייתה לחסל את אש"ף בלבנון, ולהדיח את יאסר ערפאת. ואולם, מה שהתחיל כמבצע נמשך בסופו של דבר כ-18 שנים, ונודע לימים כמלחמת לבנון הראשונה.
ישראל, שציפתה לעזרה משמעותית מהכוחות הנוצריים וקיוותה שאלה יתפסו את השלטון בלבנון, גילתה בסופו של דבר כמדובר בחרב פיפיות. כך למשל, על אף שצה"ל הצליח להגיע עד ביירות, הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבמערב הבירה הלבנונית אילצו את ישראל לסגת ממנה. מנגד, עם הנסיגה הוסכם גם על יציאת הכוחות הסוריים מלבנון, ועל גירושו של ערפאת לתוניס.
לדברי ד"ר נריה, "האכזבה הגדולה ביותר ממלחמת לבנון הראשונה היא שישראל רואה שבמקום שהנוצרים יעזרו לה, זה 'לא מעניין אותם'. הכוחות הלבנוניים שערכו את הטבח בסברה ושתילה הובילו בסופו של דבר לנסיגה מביירות, ולניתוק מגע מהנוצרים - למעט יחסים מודיעיניים".
ואולם, מבצע שלום הגליל הצליח בכל זאת לפגוע אנושות בכוחו של אש"ף בדרום לבנון, שאיבד גם את מנהיגו, וכוחות צה"ל נשארו בשטח שמחוץ לבירה. אבל, בהיעדר צבא מסודר ובסיוע המשטר האיראני החדש, אל הוואקום שהותירו ארגוני הטרור הפלסטיניים נכנס ביתר שאת כוח חדש: השיעים, שנתמכו על-ידי איראן. זה התחיל ברצף פיגועים בין 1981 ל-1984 נגד חיילי צה"ל בלבנון, והמשיך בהכרזה הרשמית על הקמת חיזבאללה ב-1985. בשנה הזו, ישראל נסוגה מרוב השטח הכבוש בלבנון, והקימה את רצועת הביטחון הידועה בדרום המדינה, כדי להרחיק את ארגוני הטרור מהגבול.
בסיוע איראן, חיזבאללה הפך לארגון הטרור הראשון שמוציא לפועל פיגועי התאבדות, בין היתר בשגרירות האמריקנית ונגד מפקדות צה"ל - כשזכור במיוחד אסון צור שבו נהרגו 91 בני אדם, ורק השנה הוכרז רשמית שהיה פיגוע. "לאט-לאט, חיזבאללה תופס פיקוד על ההתנגדות לישראל ברצועת הביטחון, מתגבר על תנועת אמל השיעית ומתפקד ככוח צבאי", אומר ד"ר נריה.
ישראל, מצידה, מצאה עצמה עמוק בבוץ הלבנוני, וללא תוכנית אסטרטגית ברורה. ב-16 באוקטובר 1986 התרסק המטוס של ישי אבירם ורון ארד, והאחרון נלקח בשבי של ארגון אמל. המאמצים לחלץ את ארד בעסקה לא צלחו, ובשנת 1988 אמל העביר אותו כנראה לחיזבאללה או לאיראן - ומאז גורלו לא נודע.
שנות התשעים: עלייתו של נסראללה
בשנת 1992, ישראל הצליחה לחסל את מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי. את מקומו תפס חסן נסראללה, שבתגובה לחיסול הצליח - יחד עם איראן - להוציא אל הפועל שני פיגועים קטלניים במיוחד בשגרירות ישראל בארגנטינה, ובבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס.
בתקופה הזו, ישראל עוד חיפשה דרכים להחזיר את ארד. "אחת הדרכים שנבחנו הייתה חטיפה של אנשי דת שיעים או מנהיגים שיעים של חיזבאללה", אומר ד"ר נריה. לצורך כך תכננה ישראל לחטוף את מוסאווי, אך ביום הפקודה התברר כי הוא מוקף בקהל גדול מדי ולא ניתן יהיה לחטוף אותו. במקום זאת, החליטו ראש אמ"ן והרמטכ"ל לחסלו בתקיפת מסוקים.
ואולם, מאז אותו חיסול הצליח חיזבאללה לירות קטיושות לעבר שטחיה הריבוניים של מדינת ישראל, חרף רצועת הביטחון בדרום לבנון, וגם להוציא אל הפועל פיגועי נקמה. נסראללה הידק את הקשר עם איראן, והגדיל משמעותית את כוחו של חיזבאללה. "האירוע הזה לימד את כל מי שהתעסק בחיסולים, שבתי הקברות מלאים באנשים שיש להם מחליפים", מסכם ד"ר נריה.
בשנת 1997, אסון המסוקים מוביל להקמת ארגון "ארבע אימהות", שקרא להוצאת כוחות צה"ל מלבנון. האבידות הרבות שספגה ישראל בארץ הארזים, פיגועי הטרור הקשים והיעדר היעד האסטרטגי הברור לנוכחות שם, הגבירו את הלחץ לסגת. בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראש ממשלה בישראל, והבטיח להוציא את צה"ל תוך שנה מלבנון.
שנות ה-2000: נסראללה והטעויות
וכך, במאי 2000 יוצא צה"ל מלבנון, ומלחמת הלבנון הראשונה מסתיימת עם 655 הרוגים (המספר נתון במחלוקת, וישנן הערכות גבוהות עוד יותר; נ"פ) וארבעה נעדרים. בצד הלבנוני נהרגו כ-18 אלף, מהם גם 1,200 חיילים סורים וכמה מאות או אלפי מחבלים פלסטינים.
17 צפייה בגלריה
הלילה האחרון בלבנון, שער "ידיעות אחרונות"
(צילום: אביהו שפירא, מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
אבל, הנסיגה הישראלית לא הביאה שקט לגבול, ואמירתו של הרמטכ"ל משה יעלון - שלפיה הרקטות של חיזבאללה יחלידו במחסנים - קרסה בשנת 2006, אז חיזבאללה הרג וחטף את חיילי צה"ל אודי גולדווסר ואלדד רגב, ומלחמת לבנון השנייה פרצה. לימים, נסראללה אמר כי אם היה מעריך שיש אפילו סיכוי קטן שהחטיפה תוביל למלחמה, הוא לא היה מוציא אותה אל הפועל.
״התגובה של ישראל על חטיפת שני חיילים הייתה חסרת כל פרופורציה", אומר ד"ר נריה, "ובסופו של דבר נתקענו במצב של חוסר הכרעה. בשבוע הראשון למלחמה היו הצלחות אדירות, עד שחיזבאללה היה מוכן להגיע להפסקת אש, אבל אנחנו המשכנו עם כניסה קרקעית חסרת תכלית".
מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה בעד החלטה 1701 המפורסמת, שלפיה דרום לבנון צריכה להיות נקייה מחיזבאללה, והפסקת אש הוכרזה. כך, המלחמה שנמשכה כחודש הסתיימה בהרס מוחלט בלבנון ובמיוחד בדאחייה בביירות, שם התבסס חיזבאללה, אך ללא החזרת החיילים החטופים, ועם 44 אזרחים ישראלים ו-119 חיילים שנהרגו, לצד מטחי רקטות כבדים. בצד הלבנוני נהרגו מאות מחבלים, לצד עשרות אנשי משמרות המהפכה וכמה עשרות חיילים של צבא לבנון.
ואולם, עם השנים החל חיזבאללה לכרסם בהסכמות, בעוד כוחות יוניפיל וצבא לבנון לא מצליחים לעשות דבר. כך למשל, בשנת 2013 הקים חיזבאללה את ארגון הסביבה "ירוק ללא גבולות", שבפועל שימש אותו כדי לשהות בדרום לבנון ובגבול ישראל חרף החלטת האו"ם. "לצערי, ממשלות ישראל לא כיבדו את החלטת האו"ם", אומר בעוקצנות ד"ר נריה. "הן ראו את הכניסה של חיזבאללה בחזרה לשטח - ולא פעלו".
מאז שנת 2006, מלאי הטילים שבידי חיזבאללה גדל והשתדרג, עד שנחשב לכוח הלא-מדינתי החמוש ביותר בעולם. ישראל, מצידה, ניהלה מדיניות של "קניית שקט" מול חיזבאללה, ותחילה פגעה בו נקודתית - בין היתר בחיסול עימאד מורנייה ב-2008 שיוחס לה ולארה"ב - ובהמשך נמנעת לחלוטין מלפעול נגדו, חרף תחינות של יישובי קו העימות. הסיבה הייתה שכל פעולה נקודתית מצד ישראל זכתה לתגובה מצד חיזבאללה, עקב "תורת המשוואות" של נסראללה. מאזן האימה הזה, שעד לאחרונה התקבל בהכנעה בירושלים, נחשב לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של מזכ"ל חיזבאללה שחוסל.
ד״ר ז׳ק נריה"משנת 2006 ועד לאחרונה, ממשלת ישראל העדיפה לקנות שקט תמורת האכלת החיה", אומר ד"ר נריה. "ראינו את תהליך ההתעצמות. ב-2006 לחיזבאללה היו 10,000 טילים, והיום בין 150 אלף ל-200 אלף. כלומר, ישראל קנתה שקט ביוקר. נסראללה, מצידו, הפך לא רק לגיבור של לבנון, אלא גם של כל העולם הערבי. הוא הלך והתעצם, ורקם יחד עם איראן תוכנית להכחיד את המדינה היהודית".
חיסול נסראללה - שלב חדש
בתחילת שנת 2023, ההכרזה של שר המשפטים יריב לוין על מהפכה משפטית הוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות, הכניסה את המערכת הפוליטית לסחרור וגרמה לקרע חסר תקדים בחברה הישראלית. בכירי מערכת הביטחון הזהירו את ראש הממשלה בנימין נתניהו מכך שאויבי ישראל, ובראשם איראן וחיזבאללה, מזהים שעת כושר לפגוע בישראל.
כך, בזמן שהממשלה התעסקה במהפכה המשפטית, חיזבאללה הקים אוהלים בשטח הישראלי לצד הגבול, ובמרץ 2023 אף הוציא אל הפועל פיגוע טרור שבו נפצע אזרח בצומת מגידו. בספטמבר 2023 רף הביטחון של נסראללה עלה, עם ניסיון להתנקש במשה יעלון בפארק הירקון. יחד עם איראן, נקט ארגון הטרור פעולות נוספות, אך ישראל לא ניסתה לגבות עליהן מחיר.
"נסראללה הסתכל על החברה הישראלית המסוכסכת, והסיק שמול ישראל אפשר לעשות הכול", אומר ד"ר נריה. "הוא אמר, 'אם ישראל הייתה מה שהייתה לפני 30 שנה, ולבנון הייתה מה שהייתה לפני 30 שנה, זה לא היה מחזיק 2 דקות'. כלומר, הוא העריך את חולשתה של ישראל והרשה לעצמו לעשות פרובוקציות ולהראות שהוא מנהל את החזית".
המתיחות נמשכה לאורך השנה, אך באופן אבסורדי, דווקא האויב שישראל החשיבה כחלש ומובס - חמאס - הוא זה שתקף ראשון. ארגון הטרור הפלסטיני הוציא אל הפועל מתקפה רצחנית, והעיניים מיד פנו אל הגבול הצפוני - מחשש שמדובר במהלך מתואם עם חיזבאללה. נסראללה, שככל הנראה לא ידע מראש על מועד המתקפה, החליט בכל זאת להצטרף לחמאס וב-8 באוקטובר החל בירי רקטות ונ"ט לעבר ישראל.
שר הביטחון יואב גלנט האמין כבר אז כי יש לפעול קודם כל נגד חיזבאללה, אך בישיבת קבינט המלחמה הדרמטית כמה ימים לאחר מכן הצעתו נדחתה. נסראללה, שיכור כוח ממה שהחשיב לתגובה חלשה של ישראל, קבע בשליחות איראן כי ימשיך במתקפות כל עוד ישראל פועלת ברצועת עזה. רק בספטמבר 2024, אולי מתוך אילוץ מחשש שמבצע הביפרים שתוכנן זמן רב ייחשף, ישראל החליטה לשים לכך סוף.
אירועי הימים האחרונים, וחיסולו של נסראללה בפרט, מסמנים שלב חדש בסכסוך. עד כה, בכל פעולותיה הצבאיות לאורך השנים, לא הצליחה ישראל לשים קץ לאיום מלבנון - שהרים ראשו כל פעם מחדש. כעת, ישראל עומדת שוב בצומת שבו עליה להחליט אם לכבוש את השטח שעד נהר הליטני - ולהיקלע פעם נוספת אל תוך הבוץ הלבנוני. כפי שההיסטוריה מלמדת, זה תמיד מתחיל בהישגים צבאיים מרהיבים וניצחונות.
