החילוץ מאפגניסטן והתהייה של קאווסר: "למה שישראלים יעזרו לי?"
היה זה לפני מעט יותר משנה, באחד האירועים הנוצצים של עצרת האו"ם כאן בניו יורק, כששגריר אפגניסטן דאז לאו"ם, גולאם איסקזאי, התפרץ לבמה והתחנן בבכי תמרורים שמישהו יעזור לבני משפחתו. הדיפלומטים נעו באי נוחות באולם כשאיסקזאי סיפר שבעוד הם ממשיכים ללגום אולד פאשן, הטליבאן משתלט על הבירה קאבול ומוציא להורג המונים. האיום הפעם היה קרוב לבית: אחייניתו של איסקזאי, בעלה וילדיהם, היו בסכנה ממשית כי השלטון רודף במיוחד אחר משפחתו של השגריר, מהקולות החזקים נגד הטליבאן בעולם. בזמן שהוא מייצג את השלטון הישן בניו יורק, כל שאר בני משפחתו באפגניסטן נאסרו או "נעלמו" - והאחיינית קאווסר הייתה עלולה להיות הבאה בתור.
באותה ארוחת ערב פגש השגריר את אחת התורמות הגדולות של ארגון ההצלה הבינלאומי "ישראייד", ושמע שמתארגנת משלחת חילוץ לאפגניסטן. הוא התחנן שיוסיפו לרשימה גם את קאווסר, שהייתה אז בהיריון מתקדם. "כששמענו על המקרה של קאווסר הבנו שאנחנו חייבים לפעול מהר", אומר ל-ynet יותר פוליצר, מנכ״ל ארגון ישראייד שניהל את מבצע החילוץ יחד עם דנה הרמן ורוני אבולעפיה שעובדות עם הארגון. "בגלל הייחוס המשפחתי שלה קאווסר הייתה ברמת הסיכון הכי גבוהה".
שנה לאחר מכן, עצרת חדשה, עוד אירוע מעונב בפני ראשי ממשלות ובכירים. הפעם על הבמה עולה קאווסר בעצמה, לבושה רעלה, ומחבקת בהתרגשות את יותם, שאותו לא ראתה מאז החילוץ. "כבר הזמנתי אותו אליי הביתה לראש השנה", היא מחייכת בקריצה ויותם מופתע מהבקיאות בלוח השנה העברי. "עד הרגע האחרון לא ידעתי שמי שעוזר לי הם ישראלים", היא מספרת. "הייתי בשוק מוחלט. בחיים לא דמיינתי שאעמוד בארצות הברית על אותה במה שדוד שלי קרא ממנה לעזרה, ואחלוק אותה עם ישראלים".
נאום השגריר איסקזאי באו"ם לפני שנה: "נשים וילדות הולכות לאבד את החירות שלהן"
מאז החילוץ למדה קאווסר בשקדנות על ההיסטוריה של העם היהודי והקשר האפגני. "שמעתי על ישראל ועל יהודים לפני זה, אבל תמיד בהקשר של הסכסוך ופלסטין. לא הייתה לי שום דעה מוצקה לגבי ישראל כי אני לא מתעניינת בפוליטיקה, אבל הכול השתנה מאז החילוץ. עכשיו החלום שלי זה לבוא לבקר בישראל. שמעתי שהאנשים שם חכמים ויפים מאוד". יותם מנסה להנמיך ציפיות. "אני לא בטוח לגבי ההצהרה השניה", הוא אומר - אבל היא מתעקשת: "כך אומרים! תן לי לראות בעצמי".
כיום מתגוררת קאווסר עם בעלה ושלושת ילדיהם בווירג'יניה ועובדת כמתורגמנית לאנגלית משפת הדארי, אחת משתי השפות הרשמיות באפגניסטן: "אני מרגישה עכשיו מאוד בטוחה ומאושרת שהילדים שלי גדלים כאן ולומדים בבית ספר. הילדה שלי נולדה כאן ויש לה דרכון, אבל עדיין קשה לנו להשיג עבודה בלי מעמד מוסדר כי אין לנו גרין קארד. בעלי לומד ואני עובדת במשרה מלאה. אני עובדת קשה וזה בקושי מספיק כדי להתקיים. ובכל זאת, אני יכולה לחיות פה בשלווה - לעשות מה שבא לי, להתלבש איך שבא לי. לחופש הזה אין מחיר".
רק לפני שנה היא הייתה קרובה לאבד כל תקווה. הטליבאן היה אז בעיצומו של מסע כיבושים בניסיון להחזיר לעצמו את השליטה על אפגניסטן, במקביל לנסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה - 20 שנה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. השתלטות ארגון הטרור האיסלאמיסטי הושלמה עם נפילת הבירה קאבול בחודש אוגוסט. "אף אחד לא ציפה שהטליבאן ישתלט כל כך מהר", נזכרה קאווסר. "עבדתי אז בארגוני התנדבות בינלאומיים ואמריקנים. מבחינת הטליבאן מדובר בחטא כפול - הם לא מסכימים שאישה תצא מהבית ותעבוד, בטח לא עם זרים. וכשדוד שלי נהיה השגריר באו"ם ודיבר נגד הטליבאן הפכנו למטרה גדולה פי כמה".
מחכים לחילוץ בנמל התעופה בקאבול, באוגוסט אשתקד
(צילום: רויטרס)
"אחרי כל נאום שלו היינו מקבלים איומים על חיינו ונאלצים להסתתר שבועות בבית", היא סיפרה. "השמדנו את כל המסמכים המשפחתיים שהיו לנו, חיינו בחרדה תמידית. כשהבנו שאין ברירה אחרת השארנו הכול מאחור, ארזנו תיק קטן עם בגדים וביסקוויטים, ויצאנו לנמל התעופה. בעלי לקח את הילד על הכתף ואני החזקתי ביד את הגדול. כשהגענו לשדה התעופה ראינו אלפים שעומדים שם בשיא החום. צפיפות, מכות, בעיטות. הייתי כבר בחודש השביעי להריון ואחרי שבעטו לי בבטן כמה פעמים החלטתי שאני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה, וחזרנו הביתה".
למחרת אותו סיפור. ושוב בימים שאחר כך. "בפעם הרביעית שהגענו, הטליבאן בדיוק השתלט על השער למטוס והתחיל לפתוח באש. ברחנו משם מהר וכשחזרנו הביתה שמענו על הפיצוץ שהיה שם, שבו נהרגו כמעט 200 בני אדם. מאז החלטתי שאני לא חוזרת לשם שוב".
אם לא לברוח דרך האוויר, אולי דרך היבשה, חשבה - "אבל גם כשהגענו לגבול עם פקיסטן, השלטונות שם לא אישרו לנו לעבור. והיה כל כך חם, נהיינו חולים. ואז קיבלתי מהדוד שלי השגריר הודעה שאהיה מוכנה לתזוזה. הכול היה סודי ומהיר, לא ידעתי מה מתוכנן". כבר למחרת היא קיבלה את ההוראה להגיע לגבול עם טג'יקיסטן: "הגענו לגבול 125 אנשים, ולא ידענו מה לעשות. הטליבאן אמר לנו שאנחנו חייבים לעוף משם תוך שעתיים - 'אם עדיין תהיו פה, אנחנו לא אחראים למה שיקרה לכם'. זה מה שהם אמרו לנו, אז ברחנו משם. הדרכים היו נורא קשות. אין כבישים, הכול עפר, טלטולים. הייתי חייבת לבדוק את מצב העובר. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שאני מסכנת את החיים של העובר ואני חייבת להישאר שם ולהתאשפז".
בינתיים, אנשי ישראייד שמחכים למחולצים מצידו השני של הגבול נתקלים בדרמה משלהם. "המבצע להשגת דרכונים היה סיפור בפני עצמו", מספר פוליצר. "יצרנו קשר עם שגריר אפגניסטן במוסקבה שהכין לנו את הדרכונים ושלח אותם אלינו לטג'יקיסטן. משם ניסינו להבריח אותם לתוך אפגניסטן, אבל הטליבאן עצר אותם בגבול. היינו בטוחים שזהו, נכשלנו, אבל להפתעתנו הטליבאן החליט לאתר את האנשים שבמסמכים ולהחזיר להם את הדרכונים. הם ניסו לשדר תדמית של שלטון מתפקד ולא הניחו שאנשים ישתמשו בדרכונים כדי לברוח".
קאווסר קיבלה את הבשורה המשמחת על הדרכונים בעודה על המיטה בבית החולים. "פתאום קיבלתי טלפון שאני חייבת לחזור הביתה - יש אוטובוסים שייקחו אותנו לנמל התעופה. עמדתי בפני דילמה אם לצאת מבית החולים ולסכן את העובר, אבל ידעתי שלהישאר באפגניסטן זה עונש מוות גם לי וגם לעובר. החלטתי ללכת על זה".
היא עדיין דומעת כשנזכרת בשנייה שבה גלגלי המטוס נגעו באדמה. "הרגע שבו הודיעו במטוס שנחתנו בטג'יקיסטן היה הרגע המשמח ביותר בחיים שלי. בכיתי מאושר. ואז בגבול פגשתי את יותם, וראיתי את הלוגו של ישראייד. אמרתי לו - 'היי, אני יודעת מה זה אייד, סיוע, אבל מה זה השאר?' ואז הם הסבירו לי שזה ארגון ישראלי ופשוט לא הבנתי מה ולמה. הייתי בשוק, למה אתם עוזרים לאפגנים? לא הבנתי, הרי אין בכלל קשר בינינו״.
הסרטון שהמחיש את האיום: מעבירים תינוק מעל גדר תיל לכוחות האמריקניים
(צילום: רויטרס)
הפיגוע בקאבול ב-26 באוגוסט אשתקד: "כשחזרנו הביתה שמענו על הפיצוץ"
(צילום: רויטרס)
היא פונה ליותם: ״אני ממש רוצה להודות לכם, בלעדיכם לא היינו כאן עכשיו". הקהל באולם מוחא כפיים בהתרגשות לנוכח הסיפור של קאווסר, אבל היא מבקשת להזכיר שהסוף עוד לא כתוב. "אני חוששת למשפחה שלי שם. המשפחה הקרובה חולצה, אבל יש לנו הרבה קרובים שנשארו. בת דודתי, בת 13, גרה ממש בשכנות למעוז הטליבאן. היא יצאה יום אחד מהבית ולמרות שלבשה בורקה עקב אחריה אחד השכנים עד לבית המשפחה. הוא ביקש מההורים שלה להתחתן איתה. ההורים כמובן סירבו כי היא רק ילדה, אבל הוא התעקש והם נאלצו לברוח משם מיידית. הם לא לקחו איתם כלום והם מתחבאים עכשיו, כי קיבלו אזהרות שאם ימצאו אותם הם יוצאו להורג.
"זה רק הסיפור של המשפחה שלי, אבל יש עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה", היא מדגישה. "אני עדיין צריכה את התמיכה שלכם. של כולכם. אנשים מוכרים את הילדים שלהם ב-300 דולר כדי לשרוד. אני מתחננת מישראייד, מעיתונאים, מדיפלומטים - אפגניסטן התפתחה כל כך ב-20 שנים האחרונות, ובאו הטליבאן ובין לילה החזירו אותנו לימי הביניים. כולם בבורקה. לנו אין כוח כאינדיבידואלים, אנחנו צריכים את העזרה של העולם. זה לא רק חילוצים, כי הרי בסוף זאת רק קבוצה קטנה של אנשים שמחולצת בסופו של דבר. מה לגבי אלו שנשארו שם? אומה שלמה נכנעה לטרור? איך העולם הסכים לזה? מדינה פשוט ניתנה במתנה לטרוריסטים. אני לא מבינה איך העולם שותק?".
