20 שנים עברו מאז יצאתי למסע הראשון שלי בפולין כמדריך. מעולם לא חשבתי שאכתוב את הדברים הבאים, אבל בחסות מגפת הקורונה תם מפעל מסעות הנוער לפולין. נגמר - לא יהיו יותר מסעות. זו האמת. מדינת ישראל כבר החליטה. אף אחד לא יגיד את זה במפורש, רק במסדרונות. תוסיפו לכך את השתיקה בנושא של שלושת שרי החינוך האחרונים, והתמונה מתבהרת: המסעות לפולין נגמרו.
במשך שנים מתקיים דיון ציבורי סביב עצם קיומם של המסעות. אפשר וצריך להתמודד עם כל טיעוני הנגד ברצינות ובפתיחות, אלא שעכשיו זה לא משנה דבר. במובנים מסוימים מביך לקרוא את התגובות של כל מי שחוגגים את המצב. זה בזבוז זמן.
לכאורה, מתנגדי המסעות אמורים להיות מרוצים. זה הרי הזמן להוציא את כל האלטרנטיבות מהמגירות - מסע בארץ, פרויקטים עם ניצולי שואה, אימוץ קהילות שנכחדו, סיורים במוזיאונים ובמכוני שואה - אבל בפועל, כלום. מה שיש כיום הן כמה יוזמות פרטיות ללא שום מימון, וזאת למרות שנחסכו סכומי כסף אדירים בכמעט שנתיים ללא נסיעות לפולין, ואף על פי שקיימים מקורות כספיים רבים, המיועדים לחינוך להנצחת השואה בגופים שאמונים על כך. בתהליך הזה, בתי הספר הופקרו ללא מסגרת, ללא סיוע ובלי תשובות או אופק.
הצעירים כבר לא יזכרו את הניצולים. לא באותה צורה, בכל אופן. הנוער של תקופת פוסט-המסעות לא יידע או יחקור מאין הגיעה משפחתו לארץ. בהמשך עוד תגיע העת לחשבונות. עכשיו אני בעיקר מיואש
התהליך הזה יחמיר ויילך בשנים הקרובות כשאחרוני הניצולים שעדיין חיים בינינו ילכו לעולמם. המסע לפולין היה סוכן הזיכרון המשמעותי ביותר בישראל של זכר השואה. בהיעדרו, נזנחו גם הניצולים.
כמה חודשים אחרי פרוץ המגפה התבטאתי בנושא בכמה כלי תקשורת. בכירים במשרד החינוך פנו וביקשו "להרגיע את השיח", כי "עוד מעט יהיו המון פרויקטים, ובתי ספר יעשו דברים מופלאים במימון המדינה". שתקתי. במקום זאת העברתי הרצאות בזום, יזמתי פרויקט של הנצחת קהילות יהודיות בשיתוף בני נוער, פרסמתי ברשתות החברתיות טלפונים של אנשי עֵדוּת שיושבים בבית ומחכים לטלפון כדי לספר את סיפורם מול תלמידים, גם אם זה מול מחשב.
המשכתי להאמין שאיפשהו, מישהו נערך למשימה של חידוש המסעות. משימה קשה ומורכבת, אך אפשרית גם בתקופה של מגפה עולמית, בטח כחלק מהניסיון לחיות לצידה. נסעתי - על חשבוני - לאושוויץ, לקרקוב ולוורשה, על מנת להיפגש עם אנשים כדי לכתוב מסמך שיסייע לחידוש המסעות. ואז גם התחלואה באירופה ירדה, השמיים האוויריים נפתחו, החיסונים הגיעו, אחר כך הבוסטר. ואף אחד מאנשי משרד החינוך לא פצה פה. ההבטחות לא קוימו.
אורי מייזלמן צילום: לי-שי הרצוג20 החודשים שחלפו ללא מסעות מחזקים את שאמרנו כל השנים: אין תחליף למסע לפולין. זה תהליך ארוך ומשמעותי ובשיאו שבעה ימי ביקור פיזי באתרים ועיסוק משמעותי בהיבטים השונים והמורכבים של השואה. זאת תוך העלאת שאלות מהותיות וקיום דיונים מורכבים על מה ניתן ללמוד כבני אדם וכישראלים מהשואה.
הצעירים כבר לא יזכרו את הניצולים. לא באותה צורה, בכל אופן. השואה הופכת כיום לרצף של כמה שיעורים בתיכון, הנוער של תקופת פוסט-המסעות לא יידע או יחקור מאין הגיעה משפחתו לארץ. זה מצער, מתסכל ומביש כיצד הנושא לא מעניין אף אחד ממקבלי ההחלטות. בהמשך עוד תגיע העת לחשבונות וסיכומים. עכשיו אני בעיקר עצוב ומיואש.
- אורי מייזלמן הוא מדריך משלחות נוער לפולין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
