חתירתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן להגיע להסדר עם ישראל דרך משא ומתן אינה מוטלת בספק. בהיותו שייך לדור המייסדים של המהפכה הפלסטינית, שחוו את הנכבה והתנסו בתהפוכות שעברו על התנועה הלאומית, הוא לא יתפשר בנוגע לתוכנית המקובלת על רוב עמו, ושבלעדיה לא יהיה הסכם שלום עם ישראל: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה כולל ירושלים כפשרה טריטוריאלית לסכסוך המתמשך. חרף הביקורת החריפה שנמתחת עליו, והספקנות הגוברת מצדו באשר להיתכנות המו"מ בתנאים הקיימים, הוא מתעקש להמשיך.
אבל תוצאות הבחירות האחרונות בישראל מראות כי אין אופק למשא ומתן רציני שיוביל להסכם שלום צודק ובר-קיימא. מאז מלחמת 1967 ועד ימינו תמכו כל הממשלות שקמו בישראל במפעל ההתנחלויות, מי מטעמים אידאולוגיים ומי מטעמים פוליטיים. בחלוף השנים התעצמה השפעת המתנחלים והיום אפילו הקיצוניים שבהם חוגגים את העובדה שהגיעו לקדמת הבמה ושהם שותפים מלאים להתוויית מדיניות הממשלה.
כלומר, גישתה של ההנהגה הפלסטינית הייתה מלכתחילה מבוססת על קריאה לקויה של המציאות הפוליטית בישראל ושל המגמות האידאולוגיות הרווחות במפלגות הציוניות. היא לא השכילה להבין שגבולות הנכונות הישראלית לוויתורים לא יגיעו לכדי הסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אפשרות שנראית כיום מעבר להרי החושך. יאסר ערפאת ניסה לשנות את הכללים על ידי תמיכה באינתיפאדה השנייה, ואבו מאזן חתר להשיג מטרה זו באמצעות משא ומתן. המאמצים של שניהם ירדו לטמיון.
החלום הפלסטיני עומד בסתירה מוחלטת לאמונתו של רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל, המתייחס לפלסטין ההיסטורית כנחלת אבות. כל משא ומתן עם ישראל בתנאים הקיימים, אם יתאפשר בכלל, לא יביא לתוצאות של ממש. לכן על הפלסטינים לחדול מלהשתעשע ברעיון של חידוש המשא ומתן. בטווח הנראה לעין תמשיך ישראל לנהל את הסכסוך תוך כדי העצמת מאמציה לקבוע עובדות מוגמרות בכל שטחי הגדה המערבית כדי לשים סוף לחלום המדינה הפלסטינית. אבו מאזן לא מסוגל להוביל לשינוי כזה, ולכן עליו להכיר בכישלון דרכו הפוליטית ולפנות את מקומו.
וזו לא הסיבה היחידה שבעטיה הוא נדרש להתפטר. נושאים נוספים וכבדי משקל הנוגעים לזירה הפנים-פלסטינית מצדיקים דרישה זו. הטרגדיה הפלסטינית מקורה לא רק בעוולותיו של הכיבוש הישראלי. היא כרוכה במהותה גם באופן שבו הפלסטינים מטפלים בבעיותיהם הפנימיות, בהסדרת יחסיהם ובניהול מוסדותיהם בהתאם לנורמות של חברה בריאה ויצירתית. בחולשתו תרם אבו מאזן משמעותית ליצירת סיטואציה מעוותת זו.
הוא ביסס את אחיזתו בשלושת גופי השלטון - הוא היו"ר של הרשות, של אש"ף ושל ארגון פתח. הוא שיתק, עיוות וריסק את שלושתם, ביודעין או שלא ביודעין. הוא ריכז בידיו את כל סמכויות הרשות וביטל את הבחירות שתוכננו להיערך אשתקד בתירוץ לא-משכנע. הוא מעניק לעצמו סמכויות, מפרסם הנחיות משפטיות ומערכת המשפט אינה מעזה להמרות את פיו.
הוא מקרב לצמרת השלטונית ברשות דמויות מפוקפקות הגורמות נזק בל יתואר לדמותה ולדמותו של פתח. הוא סירס את מרבית מנהיגיו של הארגון והפך אותם לפקידים שנסמכים על שולחנה של הרשות. מי שאינו סר למרותו מורחק או מוענש. הוא פירק הלכה למעשה את פתח והפך אותו לספח משועבד לרשות.
על אש"ף אין טעם להכביר מילים. אף שארגון זה הוא שהביא את אבו מאזן לכס הנשיאות, הקים עבורו את הרשות ובשמו נחתמו הסכמי אוסלו, כל מוסדותיו – הוועד הפועל, המועצה המרכזית והמועצה הלאומית – הפכו לתפאורה.
אבו מאזן לא הציג חזון מעורר השראה ורק חוזר על קלישאות נבובות שלעיתים מעלות את חמתו של הציבור שלו. שמועות רבות מתלוות להתנהלותו ולמניעיו, במיוחד בכל הקשור לבני משפחתו ולמקורביו. השחיתות השתרשה וגילוייה אינם נעלמים מעיני הציבור. נראה גם שאין ברצונו להגיע לפיוס עם חמאס, ושהוא מעדיף את האינטרס הצר שלו על פני האינטרס הלאומי.
עאזי אבו ג'יאבכבודו האישי של אבו מאזן והאינטרס הלאומי הפלסטיני העליון מחייבים אותו לקבל החלטה אמיצה ולעזוב את תפקידו. כדי שלא לגרום לטלטלה, הוא יוכל להיות שותף בהסדרת תהליך החילופין. כצעד ראשון יש להחליט על הפרדה ברורה בין שלושת הגופים – אש"ף, הרשות וארגון פתח, כך שתהיה טרויקה שלטונית מאוזנת.
מעבר לכך, ההנהגה הפלסטינית החדשה חייבת לדעת כי הדרך להשגת מטרותיו של המאבק הפלסטיני עודנה ארוכה. הסכמי אוסלו הכניסו את הפלסטינים למלכוד שהיציאה ממנו תהיה קשה. מאבק מזוין לבדו, משא ומתן בלבד, שילוב בין השניים או מאבק עממי, לא יובילו לשום מקום אם הפלסטינים לא ישימו בראש מעייניהם משימה אחת חשובה וקריטית מכול: שמירה על המרקם של החברה וביסוס שלטון דמוקרטי תקין ונקי מגילויי שחיתות.
- ע'אזי אבו ג'יאב הוא פעיל פוליטי פלסטיני, ומתרגם וכותב בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
