צאת כיפור, והמראה בסלון בית משפחת פוריאן בחולון, מבלבל. בצד אחד של החדר מונחים זה בתוך זה כיסאות לבנים של שבעה שהסתיימה. מולם, בקצה השני, מונחים ילקוטי ילדים עליזים, עם ציורים של כוכבי כדורגל וחד קרן ורוד. ככה נראית עכשיו המציאות של משה ורויה, ההורים של יפית פוריאן, אם לארבעה מרחובות, שנרצחה ביום השני של ראש השנה על ידי בעלה, שי סלמי. מיד עם היוודע הרצח נלקחו הילדים - בני שבע, שש וחצי, ארבע ועשרה חודשים - לבית סבם וסבתם. מאז הם כאן.
יפית בת ה-31 הייתה בת יחידה אחרי שלושה אחים: יניב, ליאור ולירון. כולם סמוכים מאוד בגיל, ממש כמו ילדיה שלה. היא נולדה וגדלה בחולון, סיימה את תיכון טומשין, ושירתה בצבא בתחום הלוגיסטיקה. מיד עם שחרורה התקבלה לעבודה במרכז הגריאטרי נאות המושבה שבנס ציונה, בתחילה כמזכירת מנכ"ל, ואחר כך עברה לתחום התפעול.
באותן שנים הכירה את מי שעתיד להיות בעלה: שי סלמי, המבוגר ממנה בשמונה שנים, שעבד כטבח במערכת ההסעדה הפנימית של תנובה. הם יצאו שנתיים ולאחר החתונה עברו להתגורר בבית הוריו ברחובות. בקומת המרתף גרה אחותו ומשפחתה, בקומת הקרקע הוריו, ובשתי הקומות העליונות גרו שי ויפית, עם ארבעת ילדיהם. באותו בית, על פי החשד, ירצח שי את אשתו, יעלה את הדירה באש וינסה להתאבד.
משפחה מאוחדת היא משפחת פוריאן. כולם נישאו בערך באותו הזמן וילדיהם נמצאים פחות או יותר באותם גילים. "זה אומר הרבה טיולים יחד", מעיד האח ליאור, "נסיעות כל סוף שבוע ובכל הזדמנות, או סתם פה, לימית 2000. ואם לא מסתדר עם כולנו, גם זוג אחד נוסע עם זוג אחר וכמובן עם ההורים". ולכן כל כך קשה להם לעכל את הסיוט שעובר עליהם מאותו ראש שנה מקולל.
"אכלנו, שתינו, צחקנו, איחלנו שנה טובה"
"את ערב החג", משחזר האח יניב, "עשינו עם ההורים רק אני ויפית, כי השאר הלכו למשפחות של בנות הזוג. היה כיף", הוא נזכר ולא מאמין. "צחוקים, אווירה טובה, יפית הראתה לי טריקים איך לדגדג את הילד שלה, התינוק. היה לה מצב רוח טוב, היא הריצה בדיחות עם אמא שלי והן קבעו לנסוע לטורקיה בסוכות או בשמחת תורה, מה שיסתדר. שתיהן אהבו טלנובלות והיו מעבירות ביקורת על הבחורים, גיבורי הסדרות הטורקיות, מי נראה טוב ומי פחות. שי התנהג רגיל. היה קצת גאוותן, אוהב להראות שיש לו. הוא התייעץ איתי לגבי טיפול לאוטו, איפה לקחת, מה צריך לעשות. שום נורת אזהרה לגבי העתיד לבוא".
"יפית", מספרת אמה רויה, "הייתה אחראית על הקינוח. לארוחת החג היא הביאה עוגת תפוחים ודבש. כשטעמתי והערתי לה שהעוגה קצת חונקת היא ענתה: "אמא, למה את אומרת ככה, עשיתי כזו הביתה וכבר חיסלנו חצי".
"אכלנו, שתינו, צחקנו", מתערב בדבריה האב, משה. "איחלנו אחד לשני: 'שנה טובה', 'חג שמח', התנשקנו".
איך זה יכול להיות שלמחרת קרה מה שקרה?
"כולם שואלים. גם אני אוכל את הלב".
חגיגות השנה החדשה המשיכו גם למחרת, כשההורים רויה ומשה נסעו עם יפית, שי והילדים, ליום כיף בים המלח. "כולנו נסענו באותה מכונית", מספרת רויה. "ליפית היה חשוב לפתוח כל נסיעה לטיול בשיר מהסרט 'טיטאניק'. אחר כך היא שמה לנו שירים מ'אשה יפה', וויטני יוסטון, מריה קארי, זה מה שהיא אהבה".
"בסוף הטיול", משחזר משה, "בדרך הביתה, פתאום שי אומר שהוא מזמין אותנו למסעדה. אמרתי מה פתאום, והוא התעקש. אמר: כבר הזמנתי לנו מקום בנאפיס בצומת ביל"ו. הלכנו, היה כיף, בסוף הנסיעה נפרדנו רגיל 'שלום, שלום' והוחלט שהילדה הגדולה, מ', תישאר לישון אצלנו. מ' תמיד דואגת לזה שבסוף היא תגיד: 'אני הולכת לישון אצל סבתא'. וככה היה גם הפעם".
בני משפחתה של יפית מדברים
(צילום: אסף חן)
על מה שאירע בשעות הגורליות שאחר כך, המשפחה של יפית לומדת בעיקר מהתקשורת. שום גוף משטרתי, הם מדגישים, לא בא לספר להם, או לעדכן. עד היום הם לא יודעים מה בדיוק קרה שם. "עד עכשיו אף אחד לא מבין", אומר האח ליאור. "אין לנו את כל הקצוות ולכן אנחנו מתקשים לחבר את החוטים. אנחנו ניזונים מהתקשורת, למשל על מכתב ההתאבדות. אם יש כזה, אנחנו לא יודעים מה יש בו, כמה עמודים. או ממה בדיוק היא מתה, אם נחנקה או מתה מהדקירות. הייתה נתיחה ועוד לא קיבלנו את התוצאות".
"העו"סית שאלה - איך היו היחסים ביניהם. לא הבנתי"
מה שבטוח שהוא שבבוקר יום שני התעוררה האם רויה, כהרגלה בשעה מוקדמת מאוד. "ראיתי כותרת שיש שריפה וחשד לרצח ברחובות, אבל העברתי הלאה. ואז אחרי שעה, בשבע בבוקר, באו לפה שוטר ועובדת סוציאלית והודיעו מה שהודיעו, 'שהיא ללא רוח חיים במיטה'. המחשבה המיידית שלי הייתה: 'למה שי לא מצלצל?'. ישר שאלתי: מה עם הילדים? אמרו לי: אחד בתחנת המשטרה, אחד אצל הדודה ואחת בבית חולים, אחרי ששאפה עשן. למה הילדה שאפה עשן? אני שואלת, והם לא אומרים מה קרה, אלא העו"סית שואלת: 'איך היו היחסים ביניהם?' ואני לא מבינה: מה קשורים היחסים בין שי ליפית אם היא ללא רוח חיים במיטה? ופתאום קישרתי בין הכותרת שקראתי בנייד למקרה שלנו".
"היה שבע בבוקר", משחזר יניב, האח הבכור. "צלצלו לאשתי, ואני שומע את אמא שלי צועקת ברקע, 'למה אני צריכה לספר לו על זה?'. ניתקתי, פתחתי את הטלפון שלי ואני רואה 'חשד לרצח ברחובות ושריפה. יש הרוגה אחת, אחד פצוע קשה ושניים פצועים קל', והתמונה של הבית. חזרתי לאמא שלי, והשוטר אומר לי: תבוא לפה, אני צריך לספר לך משהו".
הלווייתה של יפית פוריאן
(צילום: ניצן דרור, אדם קוטב)
כששמעתם שלפחות הילדים בסדר, זו הייתה הקלה?
יניב: "אמרתי לעצמי שזה מזל, שזה מה שנשאר מיפית. האוצרות של יפית. הדרך של יפית. החינוך של יפית. אני כל כך שמח שהילדה הגדולה, מ', הייתה אצל ההורים שלי, כי אם היא הייתה רואה משהו, היא הייתה מבינה וזה היה שורט אותה לכל החיים. ממה ששמענו מהכבאות ומהמשטרה התינוק הורד למטה בשלב כזה או אחר של הלילה ושני הילדים האחרים, ילדה בת ארבע וילד בן שש וחצי, ישנו בחדר שלהם, בקומה העליונה ביותר של הבית. כשקרה מה שקרה וחדר ההורים שנמצא בקומה מתחת התחיל לבעור, גלאי העשן העיר את הסבא מהשינה, והוא עלה לבית שלהם, מצא את הילד בקומה של ההורים והוריד אותו למטה, בעוד שילדה נשארה בחדר שלה ומי שחילץ אותה היו הכבאים. לפי מה שהיא מספרת, היא בכתה בחדר, ולא רצתה לרדת, כי היה חושך ולילה ומדרגות ועשן, והיא לא הבינה מה קרה ופחדה, בעיקר כשהיא חיפשה את אחיה וראתה שהוא לא במיטה. אחר כך אצלנו היא שאלה אותו בפירוש: 'למה עזבת אותי', 'למה השארתם אותי לבד בחושך'. היא אומרת שהייתה שריפה. הילד יודע שהייתה שריפה והוא גם ראה משהו שאסור לנו לספר כרגע".
מה מספרים לילדים על אבא? איך מתווכים להם את העובדה שאמא מתה?
ליאור: "אני חושב שאנחנו עוד לא מוכנים להגיד לעצמנו שיפית נרצחה. עוד לא עיכלנו את הדבר הזה, אז לבוא להגיד לילדים?".
יניב: "הגדולה שאלה אותי 'מתי אפשר ללכת לראות את אבא?' עניתי שכרגע הוא לא מרגיש טוב ואי אפשר וכשהוא ירגיש יותר טוב ניקח אותה".
"אומרים לילדים שאמא מתה, לא מדברים על רצח"
לירון: "אנחנו אומרים להם שהייתה שריפה ואמא מתה, אבל לא מדברים על רצח, או שאבא הרג את אמא. סיפרנו להם משהו כללי שקרה אסון גדול, הייתה שריפה בבית ואמא שומרת עלינו מלמעלה. מ', הגדולה, מבינה באופן מלא שאמא לא תחזור. היא אומרת: 'אמא מתה, אמא בשמיים, אמא שומרת עליי מלמעלה', ומציירת לה ציורים במחברת מיוחדת, ועשתה את השם יפית מפלסטלינה. ביום כיפור לקחתי אותה אלינו ליום וחצי, היא דיברה איתי על הכול חוץ מעל זה. יום וחצי אני שומע רק דברים טובים על אמא. איך היא הייתה מסדרת לה את הבגדים בארון ואיך היא מתגעגעת לזה ואיזה יפה היא הייתה בשמלת כלה בלבן".
רויה: "כשקילחתי אותה מ' שאלה: 'אמא מתה, נכון?', 'היא בשמיים עם אלוהים?', כשעניתי שכן היא שאלה - 'לקחתם אותה כבר לבית קברות?'. אמרתי לה: 'עכשיו אלוהים שומר על אמא והיא שמחה כשהיא רואה שאת מתקלחת ושומרת על ניקיון'. חיבקתי אותה ונישקתי ואמרתי לה: 'תדעי שאני אוהבת אותך מאוד מאוד ולא אשאיר אותך לבד'. ל', הילד בן השש וחצי, לא מדבר על אמא ולא שואל שאלות. רק שאל 'מתי אבא חוזר לקחת אותנו?'. עניתי שכרגע אבא לא יכול לבוא, שהוא בבית חולים בגלל האסון שקרה לו".
יניב: "אותי הוא שאל אם אבא עם עיניים סגורות או פתוחות".
ליאור: "אנחנו לא יודעים לדובב ולא רוצים להגיד להם משהו שיפגע בהם. לשאול שאלות יכול לפגוע, כי זה מעורר את הטראומה".
יניב: "יום אחד, כשאמא שלי בכתה, מ' רצה אליה, חיבקה אותה, הביאה לה ממחטה וניגבה לה את הדמעות'. מ' מנחמת אותה".
כרגע הילדים ממשיכים ללמוד במוסדות החינוך הרגילים שלהם. אחרי החגים, אומרת המשפחה, יעבירו אותם למסגרות קרובות יותר בעיר מגוריה של הסבתא. בדיוק כשאני מגיעה לריאיון, הגיסה אביה יושבת עם מערכת השעות של כל ילד, מנסה להתאים ספרים לילקוט הנכון. את מ', שמסרבת ללכת לישון, כמו כל ילדה בגילה, מנסים לפתות בכריך טעים שסבתא תכין לה מחר לבית הספר.
"חבר של יפית", מספר יניב, "נכנס לדירה והביא לנו משם שקיות עם צעצועים לתינוק, בגדים לילדים וילקוטים. אבל רוב הדברים ספוגי עשן. חברים שלנו התאגדו, הביאו מיטת תינוק ולול ובימים הקרובים נקבל מיטת קומתיים עם מיטת חבר. אנשים טובים הביאו בגדים, נעלים, גרביים, תחתונים, מכנסיים. להתחיל חיים מאפס, כי הם הגיעו אלינו כמו שהם. אפילו האוכל שהביאו לתינוק היה לא מתאים. ילקוטים חדשים המורה הביאה עם הספרים שלהם מהתא בכיתה. בהמשך אנחנו מעוניינים כמובן בחפצים של יפית, אלבומי תמונות, אלבומים של הילדים. אם לא אנחנו והטלפונים אין לילדים זיכרונות מצולמים. עוד לא חשבנו מה לעשות עם תמונות שהרוצח מופיע בהן. אינסטינקטיבית אנחנו חושבים לקרוע, בפועל אני לא יודע".
אחותה של דיאנה: "רק רציתי להיות פה איתם"
לצדם של בני משפחת פוריאן יושבת מריאנה דיין, שמלווה אותם מאז האסון. לצערה של דיין בת ה-29, היא מכירה את הסיפור הזה מקרוב מאוד. לפני שנה ושמונה חודשים נרצחה אחותה דיאנה דדבייב בנסיבות דומות. גם דיאנה מהישוב נעלה הייתה אמא לארבעה ילדים בני שבע עד שנה, גם אותה רצח בביתם בעלה, השוטר אמיר רז. הזוועה נחרתה בזיכרון הציבורי אחרי שנודע כי הבעל קשר את הילדים על כיסאות ואילץ אותם לצפות בו רוצח את אימם ביריות. הבת הגדולה רצה להזעיק עזרה, אך הוא מנע את יציאתה מהבית.
"כששמענו על הרצח של יפית", מתרגשת מריאנה, "אני ואמא שלי היינו שלושה ימים באאוט רציני, והדבר היחיד שרציתי לעשות זה ליצור קשר עם המשפחה שלה. כשנכנסתי לבית שלהם הרגשתי כאילו אני נכנסת שוב לשבעה של אחותי. בעיקר בגלל ארבעת הילדים. הגילים, הסיפור, זה שאף אחד לא ידע שום דבר - כל זה נתן לי כאפה מצלצלת, ורציתי להיות פה איתם. כשנכנסתי רציתי להגיד שאני פה בשבילם אבל התבלבלו לי המילים. אני יודעת בדיוק מה הם הולכים לעבור וזו כאפה רצינית ברמה הנפשית והביורוקרטית. יש להם המון שיט לעבור: לשקם את הילדים, לבנות להם חיים חדשים במקום אחר. טיפולים נפשיים. ברמה הכלכלית הכול משתנה, מי יכול לעבוד בכלל. כולם פה יצטרכו לוותר על החיים שלהם כדי להציל את המצב. כל החיים שלהם ישתנו".
הכרתם את המקרה של דיאנה ז"ל?
ליאור: "אני בטוח שיפית ראתה את התוכנית עליה ב"עובדה", כמוני וכמו אשתי. עכשיו צפיתי בתכנית שוב ואני חושב שגם בפעם הראשונה כשראינו, המוח לא עבד מספיק טוב כדי לקלוט את הכול. כשאתמול צפיתי, כבר נכנסתי לפרטים הקטנים, לסימנים, כי גם אצלנו אני רוצה לדעת את הפרטים הקטנים. כשראיתי, נהייתה לי צמרמורת וכעס. ועוד פעם צמרמורת".
כשאני שואלת אם אי פעם דובר על אלימות נגד נשים, מזדעק משה, אביה של יפית. "תספרו לה", הוא כמעט מתחנן, "תספרו על השיחה בגינה". מי שמספרת היא אביה, אשתו של ליאור. "לא מזמן ישבנו בחצר ושי העלה את הנושא של אורטל עמר ובן אל תבורי, על הסיטואציה הזוגית, ושי סיפר שיש לו חבר שאשתו רצתה להתגרש והוא חשב לעשות מעשה, ממה שהבנו רצה לרצוח אותה, ושי נבהל והלך לחבר שוטר וסיפר לו כדי שלא יקרה אסון. אבל אז הוא אמר: 'להגיד לכם את האמת, אם אשתי הייתה מתגרשת ממני ולוקחת את הילדים, יש מצב שגם אני הייתי עושה מעשה'. כולנו שמענו את זה, התכווצנו".
את חושבת שהיא רצתה להתגרש?
"אני לא חשבתי, לא עלתה לי המחשבה בראש. באמת, הכול הצטייר אצלם כוורוד, אבל החברות שבאו בשבעה, אמרו שהיא רצתה להתגרש כבר לפני הילד הרביעי, ואז היא מצאה את עצמה בהיריון ואמרה: 'טוב, אולי זה ישפר את היחסים', 'אולי יהיה טוב יותר'. לדברי החברה היא אמרה שזה לא אותו דבר ושהוא לא מתייחס אליה כמו פעם, למרות שבפייסבוק ובמפגשים איתנו העסקים היו כרגיל".
6 צפייה בגלריה
מיכל סלה ודיאנה דדבייב שנרצחו בידי בני זוגן. האחיות לילי ומריאנה מסייעות למשפחות
(צילום: פייסבוק,באדיבות המשפחה )
יניב: "לפי מה שהיא שידרה לנו הכול היה בסדר והיא אהבה אותו. הכול היה נראה לנו תקין. קצת קשה ארבעה ילדים, אבל נראה שזה היה קטן עליה. יפית הייתה אמא נהדרת, מצחיקה. אהבה להצחיק אותם. אמא חמה, שמנשקת ומחבקת. מקריאה סיפורים, שיעורי בית. לא מחסירה מהילדים שום דבר. הייתה מג'נגלת ביניהם. כשהיינו שואלים אם קשה, הייתה אומרת 'קשה יש רק בלחם'".
מריאנה: "גם אמיר היה במקום של 'אהובתי' ופרגן לה, ודיאנה הציגה מצג שהכול בסדר. עד היום אני אוכלת את עצמי כל יום, כי בדיעבד אני יודעת שהיא רצתה להתגרש מאמיר עוד לפני הילד האחרון. אחר כך יצא לי לדבר עם נשים שהיו במערכות אלימות והמשיכו להביא ילדים. אני חושבת שיש הרבה הסתרה ובושה, צורך להראות שהכול בסדר, בהגזמה".
מאז האסון מחזיקה משפחת פוריאן מחברת ובה היא רושמת את כל השאלות, והן רבות מאוד. "היום", מסביר ליאור, "אין מדיניות סדורה של המדינה איך לעזור לאנשים כמונו. אף אחד לא אומר לקראת מה אנחנו הולכים, או שואל: מה אתם צריכים". במקרים כאלו, מתברר, הידע שנצבר מועבר ממשפחה למשפחה. מי שעזרה למריאנה הייתה לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל.
עכשיו מריאנה מעבירה את הלפיד הלאה. "אחרי המקרה שלנו", היא אומרת, "הבנתי שאני חייבת לעזור לאנשים במצבי. אנשים לא מודעים לזה, אבל בכל שנה יש בין 50 ל-70 ילדים שנותרים בלי אמא, או 'אחים של' קטינים שנותרים. זה מספר עצום ובלתי נתפס והמשפחות שלוקחות את הילדים שנותרו, חייבות סיוע. כשהרצח קרה, להורים שלי הייתה מספרה בחולון, ואמא הייתה המפרנסת העיקרית, היא עזבה ואבא שלי עבר לעבוד בשתי עבודות. כשפניתי לביטוח הלאומי עבור הוריי, וסיפרתי מה קרה, ענו לי: 'ההורים שלך יצטרכו לחשוב על הכנסה נוספת'. ההורים שלי למעלה מגיל 60, מה הם יעשו, ימלצרו? המדינה לא נותנת שום דבר עד שמתאפסים".
"גם החיים שלי תפסו תפנית", מספרת אחותה של דיאנה שנרצחה. "הייתי בת 28, גרתי בתל אביב, הייתי במערכת יחסים ארוכה. עבדתי בתחום החינוך הבלתי פורמלי. בעקבות הרצח של אחותי נפרדתי מהחבר, עברתי לבית מותאם ילדים. עזבתי את העבודה כי אני כל היום סביב הילדים, חוגים, טיפולים, חברים. וכשיש לי זמן אני מרצה על הסיפור שלנו. במשך הזמן הבנתי שאני רוצה להיות שם עבור משפחות אחרות שהדבר הזה דפק להם בדלת והקמתי את עמותת 'בדרכה של דיאנה דדבייב'. יש לנו הרבה מטפלים מתנדבים שמעניקים ייעוץ וסיוע בכל התחומים – משפטי, ביורוקרטי, כלכלי ובעיקר רגשי. אנחנו הצטיידנו בהרבה אנשי טיפול ומקצוע כדי להבין מה אומרים. לא באמת ידענו מה להגיד. הילדים האלו ראו דברים שגם למבוגר קשה להכיל".
לפני כמה ימים, בעצת מריאנה, הקימו בני משפחת פוריאן דף מימון המונים, "למען עתיד הילדים של יפית", שמו. בניגוד לילדי משפחת רז, שם הייתה בחירה להישאר בנעלה או לגור אצל הסבא והסבתא בתל אביב, כאן ברור שהילדים לא יכולים לחזור לגור בסמיכות למשפחתו של האב הרוצח. רויה ומשה מתגוררים בדירה קטנה לארבעה ילדים וברור שיצטרכו דיור מותאם, בלי קשר לשאר הוצאות שתינוק בן עשרה חודשם זקוק להן עד בגרות. "זה לא ילדים בני 16 ששנה שנתיים ותתקדמו", מסביר ליאור. "צריך לדאוג להם לבגדים, לאוכל לעשרים השנים הבאות. צריך לדאוג לבית גדול. הבית של ההורים שלי לא מותאם לילדים, בטח לא לארבעה ילדים. שלכל אחד תהיה פינה, שילמד, ינוח".
בעיניכם, העובדה שהרוצח נשאר בחיים - זה טוב או רע?
יניב: "אישית, מפריע לי שהוא נשאר בחיים. הייתי מעדיף שהוא ימות. שהילדים לא יצטרכו לפגוש אותו, לשמוע ממנו או לבוא אליו. שיימחק להם מהזיכרון. הרי הם ידעו בסוף מה הוא עשה. ובמצב הזה, אם הם ירצו ללכת אליו, לא אוכל למנוע את זה".
לירון: "אנחנו מתכוונים ללכת למשפט. אני רוצה להסתכל לו בעיניים ואגיד לו: אתה רוצח ואתה תשלם על זה ותחיה עם המחשבות שלך ועם כל מה שעשית".
