חמש פעמים נערכו בחירות לכנסת בישראל בארבע השנים האחרונות. מערכת הבחירות האחרונה הביאה לא רק לעלייתו של הימין (על מלא) אלא גם גרמה לחיסולו של השמאל ולהתפרקות סופית של הרשימה המשותפת. כתוצאה מכך, הימין שולט באופן מוחלט בכל התפקידים הממשלתיים ובמוסדות השלטון וכופה את האג'נדה הקיצונית שלו – המבוססת על עליונות יהודית - על אזרחי המדינה ועל חיי הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה.
שיטה פוליטית זו פועלת בהתאם למדיניות מובהקת וגלויה שמחלקת את החברה בישראל לקבוצות. בהיררכיה השלטונית עומדת הציונות הדתית בראש הפירמידה, והיא חותרת לבסס את האידאולוגיה של התנחלות דתית. באותה עת, היא תוקפת כל מי שאינו מאמין באידאולוגיה שלה ושאינו תומך בה.
ממשלת הימין החלה מייד להוציא לפועל את תוכניתה להגבלת הסמכויות של מערכת המשפט, תוך שהיא מודיעה על כמה שינויים. הבולט שבהם הוא פסקת ההתגברות, ולפיה הכנסת תוכל לחוקק מחדש ברוב של 61 קולות בלבד כל חוק שנפסל בבית המשפט העליון. פירוש הדבר שהתפקיד של בית המשפט העליון כרשות משפטית בלתי-תלויה המגינה על זכויותיו של האזרח יבוא אל קיצו באופן רשמי. במצב זה, בתי המשפט בישראל יהפכו דומים לבתי המשפט במשטרים דיקטטוריים. אנו למדים מלקחי ההיסטוריה שאלה הם צעדים ראשונים להפיכת המדינה למדינה פשיסטית.
בד בבד החלו מחאות בערים המרכזיות בארץ. ההפגנה הראשונה התקיימה בתל אביב תחת הסיסמה "צעדת הזעם: זה הבית של כולנו". יש קהילות שלמות שהממשלה מתייחסת אליהן באופן גזעני כאל כאויבים: הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, הפלסטינים בגדה וברצועה, הנשים, הקהילה הגאה, תושבי הפריפריה וכל אלה שלא מיישרים קו עם גישת העליונות היהודית המקדשת את האינטרס של מגזר הציונות הדתית.
הפגנה זו הצליחה להביא לרחבת מוזיאון תל אביב רבות מהקהילות המאוימות כדי להשמיע קול משותף נגד הממשלה ולדרוש שוויון, דמוקרטיה, צדק חברתי, סיום הכיבוש ושלום. במקביל לכך, התחילו להישמע קולות שהביעו אי-שביעות רצון מההפגנה ומסיסמאותיה וכלפי האישים שעלו לבמה לדבר. הקולות הלא-מרוצים ביקשו לאמץ סיסמה אחת בלבד: להרתיע את הממשלה מלפגוע בבית המשפט העליון ו"לשמור על הדמוקרטיה הישראלית".
המופע הגזעני של אלמוג כהן במליאה
(מתוך הפייסבוק)
ההתגייסות תחת סיסמה זו הוציאה עשרות אלפים מבתיהם. היה ברור שהרוב המכריע של האנשים שיצאו לרחובות הם אזרחים יהודים מהמעמד הגבוה וממעמד הביניים המשתייכים למחנה המרכז-שמאל הציוני. שאר השכבות המוחלשות: הערבים הפלסטינים, המזרחים, הפריפריה ואחרים, לא ראו באיום זה דבר חדש. לכן הפגנות ודרישות אלה לא עניינו אותם, והם לא השתתפו בהן.
האזרחים הפלסטינים בישראל לא זכו לדמוקרטיה במדינה המתיימרת להכריז על עצמה כדמוקרטית. החברה הפלסטינית סובלת מהתפשטות האלימות והפשיעה, מנשק בלתי-חוקי, מתקציבים דלים, מאפליה ומאי-שוויון משוועים. לכן סיסמאות כלליות בדבר "דמוקרטיה" אינן מעניינות אותה. במקביל לכך, השכבות המוחלשות בחברה - גם יהודים וגם פלסטינים בישראל - סובלות מיוקר המחיה, ממחסור בשירותים חברתיים, ממשבר דיור ומשאר בעיות של חיי היום-יום שממשלות הימין הקודמות לא הצליחו לטפל בהן.
כיום, חלק גדול מהשמאל בישראל נוטה להתמקם במרכז. רובו בעל אידאולוגיה ציונית ליברלית, ונמנים עם שורותיו אנשים שהם בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה. זהו אותו זרם שמבקש בשבועות האחרונים "לאחד" את החברה הישראלית סביב מאבק נגד פסקת ההתגברות. הוא מקפיד על כך שלא יועלו סיסמאות אחרות - פוליטיות, חברתיות או כלכליות. לכן, רבים ממארגני המחאות מהססים להזמין אישים ערבים לבמה, מחשש שיבטאו עמדות בעד סיום הכיבוש, שוויון לכולם, או שישמיעו דרישות שמארגני ההפגנות אדישים לגביהן או מסתייגים מהן, כמו העלאת שכר המינימום, שיפור השירותים הציבוריים וחיזוק מערכת הבריאות.
רולא דאודלעומת זרם זה, ישנם כוחות אחרים החותרים לעצב שמאל עממי - שמאל ערבי-יהודי השואף לכלול קהילות מגוונות מהחברה בישראל. שמאל שלמרות הקשיים בנסיבות הקיימות, מאמין ביכולת להתוות דרך חדשה. שמאל שאינו חושש ממאבק משותף נגד מדיניות הממשלה הנוכחית, מדיניות שנחשפה במערומיה כשהממשלה הצהירה על כוונתה לשלול זכויות - זכויות נשים וזכויות של החברה הלהט"בית, להעמיק את האפרטהייד נגד הפלסטינים, לקצץ בתקציבים, להצית הסלמה בגדה המערבית וברצועת עזה ולהביא לשפיכות דמים של פלסטינים וישראלים כאחד. ממשלה זו פועלת נגד הרוב ולטובת המיעוט.
החברה הפלסטינית בישראל היא הראשונה שתסבול ממדיניות ממשלה זו. על כן, ועל אף שאין לנו אמון במוסדות מדינה זו, אל לנו להיכנע ולשבת על הגדר. במקום זאת – עלינו לצאת לרחובות ולהיות חלק פעיל במחאות. אל לנו לשכוח שאנו נמצאים בכל המוסדות הפוליטיים, החינוכיים והציבוריים חרף האפליה והדיכוי. עלינו לעצב התנגדות ערבית-פלסטינית כחלק ממאבק משותף עם היהודים. כך נוכל להשפיע על המרחב של ההפגנות ושל הסיסמאות: נגד ייהוד הנגב, נגד הרחבת ההתנחלויות, נגד האפרטהייד, נגד הקיצוץ בתקציבי המועצות של ערינו וכפרינו ושאר הבעיות שאנו סובלים מהן.
- רולא דאוד היא פעילה חברתית פלסטינית ומנכ"לית שותפה של תנועת עומדים ביחד. המאמר המלא פורסם באתר התקשורת העצמאי פראאה מעאי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
