בימים אלה מציינים בישראל 19 שנה לתוכנית ההתנתקות, ובזמן שצה״ל נלחם ברצועת עזה כבר כמעט שנה, בין השאר באותם אזורים שפונו - הדברים מקבלים משמעות אחרת אבל אלו שהתגוררו שם. שלושה לוחמי מילואים, שפונו מגוש קטיף, סיפרו ל-ynet על התחושות לחזור למקום שבו גדלו כדי להילחם - ועל "תחושת הבית" שהם חווים שם למרות השנים הרבות שחלפו.
(צילום: ליאור שרון)
"התחושה האישית היא שחוזרים הביתה, וכך אני חש שם בכל שעה", אמר סרן (במיל') הרב איציק אמיתי, חובש בגבעתי וממפוני גוש קטיף, בן 68. "אומנם אנחנו עסוקים מאוד, אני חובש אז כשיש קריאה מוקפצים ורק חושבים על הפצועים, אבל כשפתאום יש רגע שמתפנים - אז אתה רואה את המקומות. כשהגעתי לעזה בפעם הראשונה, נישקתי את אדמת הקודש - כך אנחנו מרגישים ביחס לנחלתנו בגוש קטיף".
איציק סיפר על פגישתו עם הרמטכ״ל רב-אלוף הרצי הלוי ברפיח. "הרמטכ"ל הגיע לביקור אצלנו ברפיח, הייתה לו ישיבה עם המפקדים הבכירים, ואנחנו נפגשנו", סיפר. "אז הוא שאל אותי בן כמה אני, מה תפקידי. כמובן שהוא גם שאל אותי מהיכן אני, ואמרתי לו שאני ומשפחתי זכינו לגור 14 שנה בעצמונה, 11 שנה במורג והיום אנחנו בבקעת הירדן".
לדבריו, "מה שמחבר אותי לגוש קטיף שהיה, ושבעזרת השם ייבנה במהרה, זה הביחד. כמו שבגוש קטיף היו ימין והיו גם שמאל, היו דתיים והיו לא דתיים, היו חקלאים והיו אנשי תורה - כך אני רואה כשאנחנו נמצאים ביחד בנמ"ר. כשנמצאים במלחמה כולם ביחד. אין ימין, אין שמאל, אין דתיים, אין פחות דתיים, כולם ביחד - ונמצאים ביחד בנמ"ר או באכזרית או בהאמר או בטנק. וזה מה שמשמח לראות, לפחות באזור הלחימה זה כך.
"לא פחות ממה שאנחנו שמחים לשוב לשם, צריך להקשיב ולשמוע כמה שהאדמה שם שמחה לשובנו. כמו ש-19 שנה לא היינו בעיר העתיקה ושבנו, וכך בגוש עציון, ברוך השם, 'ותחזירנו לביתנו לשלום'. כך אנחנו מתפללים".
3 צפייה בגלריה
פגישתו של איציק אמיתי עם הרמטכ"ל ברפיח. "הוא שאל בן כמה אני ואיפה בנכד שלי משרת"
( צילום: דובר צה"ל )
סרן (במיל') אורי כהן (34), מפקד צוות גדס"ר 5, שהיה נער בתקופת ההתנתקות כשפונה מגוש קטיף, סיפר: "פיזית אולי דברים לא נראים שם אותו דבר, אבל את הריחות והאדמה מרגישים בצורה מטורפת. אין שום הבדל בין מה שהיה למה שקיים היום, זה ממש תחושה של בית. זה פשוט פשוט כיף גדול. לא מרגישים את זה בלב, מרגישים את זה באוויר שנושמים, בחול ששוכבים עליו ובריח המקום - של החקלאות, של האוויר שמגיע מהים. אי אפשר להתבלבל. בסוף הלחימה היא מקצוע, אבל יש ערך מוסף, זה לא כמו להילחם בכל מקום אחר בארץ".
נתנאל רייש (41), מ"פ צמ"ה בגבעתי וממפוני גוש קטיף, סיפר על הלחימה ברפיח - סמוך לאזור שממנו פונה. "אנחנו נלחמים ליד ומסביב לעצמונה, וכמעט הגענו הביתה. בסוף חוזרים לאותם מקומות. האמת היא שגם באותם מקומות יצא לי להילחם בסדיר, אז יש נוסטלגיה כזאת או אחרת", אמר.
לדבריו, "האמת היא שעוד כשהיינו במסלול בפעם שעברה, כשהייתי באזור של מה שנקרא שדה התעופה דהנייה, אז עשינו שם פטרולים כשהיינו חיילי מסלול, עוד לפני שסיימנו מסלול. היום כשמגיעים לשם מגיעים עם חטיבות משוריינות, אז בוודאי שיש שינוי מבחינת המציאות בשטח. אבל האזור הוא אותו אזור, החול אותו חול. האמת היא שגם יצא לנו הפעם לחפור ולהגיע לבתים שיצא לנו להרוס בחיפוש אחרי מנהרות לפני 20 שנה, כך שיש פה סוג של סגירת מעגל".
על המלחמה עצמה אמר נתנאל כי "עד לפני שנה הייתה לי איזה אשליה שבסופו של דבר מישהו שם בצד השני יתעלה על הרגשות הבסיסיים של מלחמה וירצה שלום. כנראה שכל הניסיונות שעשינו לחיות בשלום בצורה הזאת לא כל כך הצליחו. מבחינתנו המלחמה זה לא אידיאל, אבל אם צריך ללכת לחזור להילחם - אז חוזרים להילחם".
על הרצון לחזור לגוש קטיף אמר: "במלחמה אנחנו לא מסתכנים בשביל אף אחד מאיתנו אישית, או בשביל איזה רעיון כזה או אחר לחזור לגוש קטיף. בסוף המלחמה שלנו היא על מדינת ישראל, על ארץ ישראל. המדינה שלנו מורכבת מכולם, ואם אנחנו עכשיו הולכים להילחם, זה לא מעניין אותי מה הדעה או מה המקור של החייל שנלחם לצידי. כולנו פה ביחד, כתף אל כתף".
(צילום: מיקי שמידט)
לילך מגידיש נעמן, שפונתה מהתנחלות נצר חזני לפני 19 שנה, סיפרה ל-ynet על בעלה שמשרת היום במילואים באותו אזור. "בעלי 300 ימים במילואים, ברגע שהוא נכנס לעזה זה היה קשה יותר מהצפון כי זה לא מעגל שנסגר, אלא פצע שנפתח", אמרה. "המקומות שהוא נמצא בהם עכשיו אני נסעתי בהם, הייתי שם. חאן יונס, רפיח - מקומות שהסתובבנו שם כילדים. אמא שלי למדה נהיגה עם מורה מרפיח. אלו היו חיים אחרים".
אביאל טוקר, חבר ארגון "שווים ומנצחים" שפונה גם כן מנצר חזני, הוסיף: "אנחנו מאוד מתגעגעים הביתה, מאוד מתגעגעים לחולות שגדלנו בהם. מגיל ילדות הייתי שם כמעט כל חיי עד הגירוש. הבן שלי באופן אישי זכה לעמוד שם כחייל מגולני, ואני קצת מקנא בו. הוא היה ילד קטן בזמן הגירוש, ועכשיו הוא נלחם שם ואמר שכשהגיע ועמד שם הוא הבין שהגיע הביתה. היישוב עצמו והבתים נהרסו על ידי צה"ל, אבל החממות שלנו עדיין עומדות שם, או עמדו שם עד לא מזמן. את הילדים שלנו חינכנו שזה הבית שלהם ושיום אחד נחזור".
