רומן גופמן, בן 45, נשוי לרינה ואב לשלוש בנות. עד לאחרונה מפקד עוצבת ׳הבשן׳ ובקרוב נכנס לתפקידו כמפקד המרכז לאימוני יבשה. נולד בבלארוס, עלה עם הוריו לארץ בגיל 13 ונקבע ביתם באשדוד. התגייס לחיל השריון ועשה שם את כלל תפקידי הפיקוד, עד לשירותו כמפקד חטיבת עציון ומפקד חטיבה 7.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שורשי הגישה הלוחמנית וההתקפית, שכל כך מאפיינת את תא"ל רומן גופמן, נטועים אי שם בשנת 1990, כשרומן בן ה־13 וחצי עלה עם הוריו ואחותו הקטנה מבלארוס, לאחת משכונות העיר אשדוד. "הייתה שכונה מסוימת שתמיד כשהייתי עובר בה, בדרך לבית הספר, הייתי חוטף מכות", נזכר גופמן. "בכל בוקר מחדש ניצבתי בפני ההתלבטות הזו: להקיף את השכונה, או לעבור דרכה. ופעם אחרי פעם הייתי עובר דרכה – ונלחם".
ממש בימים אלו סיים תא"ל גופמן שנתיים של פיקוד על אוגדת הבשן בפיקוד הצפון. מדובר באחת האוגדות הרגישות ביותר בצה"ל בשנים האחרונות, האחראית, בין היתר, על גזרת גבול סוריה ברמת הגולן, ובשטחה בוצעו עשרות רבות של מבצעים שנעשו במטרה למנוע את ההתבססות הצבאית של איראן וחיזבאללה באזור.
רגע לפני שייכנס לתפקידו החדש כמפקד מל"י, המרכז לאימוני יבשה בצאלים, חושף תא"ל גופמן לראשונה את סיפורו האישי המורכב: ההשתלבות הקשה כילד עולה בחברה הישראלית, ההסתבכויות עם החוק, אימוני האגרוף שהצילו אותו וההחלטה – כקצין צעיר וחילוני – לפנות ללימודים במכינה בעלי, כדי להכיר מקרוב את היהדות.
הוא נשוי לרינה, מורה, "ילידת הארץ", הוא מדגיש בגאווה, ויחד הם הורים לשלוש בנות, כנרת (16), הדר (13) ויעל (10).
"אם בבלארוס נחשבנו ל'יהודים', פה הפכנו ל'רוסים'. המערכת סגרה אותנו בכוכים, באקלים רוסי לחלוטין. בשכונות, בכיתות. מהר מאוד הבנתי שאני במלחמת הישרדות על הכבוד שלי"
את הילדות בבלארוס הוא זוכר לטובה. "היו לי שם חברים, הייתי מקובל מאוד. אבא היה רופא, אמא מורה. אבל ההורים כבר הרגישו את ההעדפה בין יהודים לבלארוסים. אבא לא קודם, לא קיבל תפקידים. אני, כילד, לא הבנתי את זה".
את בוקר העלייה לישראל, במאי 1990, הוא מגדיר כ"נקודת ההתחלה של הציונות שלי". הוא גם יודע לתאר בפרוטרוט כל רגע מאותו יום. "בוקר סגרירי, עיירה קטנה בבלארוס. ישבנו ברכב. לפני שהתחלנו לנסוע, אבא הוציא את אחותי ואותי והבטיח לנו: 'לכם יהיה הכל. לי ולאמא כנראה שיהיה הרבה פחות מעכשיו. אבל זה הדבר הנכון לעשות'. אז לא נכנסתי לעומק הדברים, אבל שנים מאוחר יותר הם הידהדו בי, עד היום".
את ההתאקלמות בישראל הוא מגדיר כ"מאתגרת, מעצבת, שורטת. אם שם נחשבנו ל'יהודים', פה הפכנו ל'רוסים'. המערכת סגרה אותנו בכוכים, באקלים רוסי לחלוטין. בשכונות, בכיתות. תוך זמן קצר הבנתי שאני במזרח התיכון. בסביבה לעומתית, אלימה. במלחמת הישרדות קטנה, על כבודך. על אורח חייך".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בבית הספר לא הייתי. מה שעברתי שם, הניכור, תחושת הזרות, האלימות, זה משך אותי לרחוב. הייתי רשום, אבל לא למדתי. גם סיימתי בלי בגרות. התחברתי עם חברים עולים, כמוני, שמאז ועד היום אנחנו כמו אחים. כל זה הביא גם לכמה הסתבכויות עם המשטרה, כנער. הייתי אפילו עצור. אבל כשראיתי את הכאב והאכזבה של ההורים שלי, הבנתי שאחרי כל מה שהם עשו בשבילנו, אסור לי לאכזב אותם. הם עשו כאן הכל כדי לקיים אותנו. אבא, במשך כמה שנים, עד שהוא הצליח כאן בארץ לקבל את רישיון הרופא שלו, עבד כשומר באתרי בנייה. היום הוא מנהל יחידה בבית החולים אסף הרופא".
מה שהוציא את רומן מהרחובות ונתן לו מסגרת ושגרה היה הספורט. או ליתר דיוק, האגרוף. "היה לי מאמן אגרוף, רוסי ותיק, מהעלייה של שנות ה-70, שהיה מאוד ציוני. הוא כל הזמן עבד איתי על המשפט שהפך למוטו שלי בחיים – 'כשבא איום או אתגר, אתה לא עוצם עיניים'. היה מקפיד בקרבות שלא נעצום עיניים כשהיריב מכה. הוא היה גם משורר. כתב שירים ברוסית על ירושלים. אחרי אימון, כשהיינו יושבים ומנגבים את הדם מהאף, הוא היה קורא לנו שיר על ירושלים ברוסית. מאז אני מאוד אוהב את ירושלים. עשיתי אפילו קורס מדריכי טיולים בעיר והדרכתי שם טיולים. לימים, כשהייתי מפקד חטיבת עציון, זה גם היה מאוד סמלי בעיניי שאני בעצם מגן על העיר".
רומן הנער עשה חיל באגרוף, ובמסגרת מועדון "מכבי רחובות", אף דורג במקום השני בארץ במשקל מעורב, עד 67 וחצי קילוגרמים. "פרדוקסלית", הוא אומר, "האגרוף דווקא לקח אותי למקום של פחות אלימות".
ואז הגיע הגיוס לצה"ל. אוגוסט 1995. "אז, כנער מבולבל, לא הבנתי מה זה טנקים", אומר הקצין שנחשב כיום בצה"ל לאחד מסמלי חיל השריון. "הייתי שבוי בקסמי היחידות המיוחדות. רציתי לשרת בהן. אבל נפסלתי בגלל משקפיים. לשריון לא רציתי. אפילו נשלחתי למעצר בבקו"ם כי סירבתי להתפנות לשריון. אבל שוב, בגלל שלא רציתי לאכזב את ההורים, החלטתי לא לעשות בעיות. די מהר התחברתי לטנקים. ברגע שבפעם הראשונה נסעתי בטנק, עם הראש בחוץ, והרגשתי את העוצמה האדירה הזו של הכלי, שמגיע לכל מקום – התאהבתי".
גופמן התגייס לחטיבה 188 של השריון ועשה בה את כל מסלול הפיקוד, כמפקד מחלקה ברצועת הביטחון בדרום לבנון טרם הנסיגה, וכמפקד פלוגה ברצועת עזה, על ציר נצרים. אבל למרות הסיפוק המקצועי, והאהבה הגדולה, משהו הציק לו. "כשהתחלתי להתקדם לתפקידי פיקוד, בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים, התחלתי להרגיש שבנושא הציוני, הישראלי, אין לי עומק. שיש הרבה דברים שהחיילים יכולים לשאול אותי ואני לא יודע להסביר. הרגשתי שאין לי בסיס. כמו צמח מים. השיא היה בקורס קצינים, בבה"ד 1, כשהבנתי שאני בעצם לא יודע בעל פה את ההמנון של מדינת ישראל. את התקווה. זה טילטל אותי. אני עומד להפוך לקצין בצה"ל ויש לי פערים כאלה גדולים. זה היה הוואקום שסחבתי מאז העלייה".
איך הצלחת להתגבר על זה?
"החלטתי שאני צריך לעשות משהו", מספר גופמן. "הייתי כבר אחרי שני תפקידי מ"פ כשיצאתי ללימודי תואר ראשון. שלוש שנות לימודים. בראשונה השלמתי בגרות שלא הייתה לי מבית הספר, ואחר כך עוד שנתיים במכללת אשקלון. את הזמן הזה ניצלתי גם כדי להגיע למכינה בעלי. באתי לשם, והם קיבלו אותי כמו שאני. בלי כיפה. בניתי לי שם תוכנית לימודים, ויום בשבוע הגעתי לשם ללמוד. ציונות, ישראליות, היסטוריה. מסביר, קודם כל לעצמי, מי אני ומה אני. זו הייתה גם התקופה שעשיתי בה את קורס מדריכי הטיולים בירושלים. רק אז הרגשתי פתאום שאני עם שתי רגליים על הקרקע, אבל ראשי בשמיים - אני יודע להסביר את הרעיון הציוני. פיזית אמנם נחתתי בישראל במאי 1990, אבל בפועל רק כמפקד בצבא קיבלתי את הזהות הישראלית והציונית".
במהלך תקופת לימודיו, בשנת 2005, התרחש גם אחד האירועים המשמעותיים במדינת ישראל – ההתנתקות. "הייתי אז רב סרן, בלימודים. אבל הבנתי שמקומי לא בבית. שישראל וצה"ל בצרות. שמשהו גדול קורה ואני חייב להיות שם. לבשתי מדים, נכנסתי למכונית ונסעתי ללשכת אלוף פיקוד דרום. ראש המטה שלו, גיא צור (לימים אלוף, מפקד זרוע היבשה - י.י, ר.ו) שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שבאתי בעקבות הקול הפנימי. הוא אמר לי: 'אותך אני צריך'".
באותה תקופה פינוי התושבים מיישובי גוש קטיף הושלם, וצור מינה את גופמן לנהל את מבצע הוצאת התשתיות שנותרו בגוש. "היו לי חיילים ומתנדבים אזרחיים, נוער בני עקיבא ותנועת הקיבוצים, ויחד נכנסנו במשך כמה שבועות עם מאות משאיות ובאופן חפוז פירקנו חממות, ארזנו בתים, ציוד, תשתיות ציבוריות, בתי כנסת, ארכיונים, ספריות. אישרתי לחלק מהמפונים להיכנס בחזרה, גם כדי להיפרד וגם כדי לארוז ולקחת רכוש. אנחנו עבדנו איתם. עובדים יחד ובוכים יחד. באחד הימים פגשתי חקלאי שעמד שם ונטע עצים. ניסיתי לשכנע אותו להפסיק, אבל הוא התעקש, 'אל תפריע לי'. ניהלנו שיחה מלאת רגש. התחבקנו ועזרתי לו לפרק את החממות.
"במקרה אחר, באזור התעשייה בנווה דקלים, ראיתי מכונית ובה שלושה חבר'ה, שמעמיסה ציוד מאיזה מוסך שננטש. גונבים. כשראו אותי מגיע במכונית הצבאית, הם רצו לברוח. אמרתי להם: 'תעמיסו. כי בעוד יומיים זה יישאר לפלסטינים'. המון דברים שרפנו כדי לא להשאיר מאחור. בשלב מסוים סגן מפקד האוגדה שם התקשר אליי. 'מה קורה ברצועה?', הוא שאל. 'הכל בוער'. אמרתי לו שזה בשליטה".
בסיום לימודיו האקדמיים המשיך גופמן להתקדם בצה"ל. הוא מונה למפקד גדוד 75 בחטיבה 7 של השריון, המשיך לתפקיד קצין אגף המבצעים של אוגדה 36 בצפון, ולאחריו מונה למה שהוא מגדיר "אחד התפקידים המשמעותיים שעשיתי", מפקד חטיבת עציון, שהתמודדה באותה עת עם אירועי "גודל השעה" – תקופת המפגע הבודד, פיגועי סכינאות בסופרמרקטים, בטרמפיאדות.
בתפקידו הבא, כמפקד חטיבה 7 של השריון, הדהים גופמן את צמרת צה"ל, כשבכנס בנוכחות מאות קציני צה"ל בכירים, עלה על הבמה ונשא נאום חוצב להבות מול הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. זה היה בסוף שנת 2018. גופמן, אז בדרגת אלוף משנה, גרם בתחילה לפרצי צחוק, גם בקרב אלופי המטכ"ל שישבו בשורה הראשונה בכנס, כשפתח את דבריו ואמר: "הרמטכ"ל, רציתי ראשית להגיד לך שאנחנו מוכנים להילחם".
אבל כשהמשיך גופמן את דבריו השתררה דממה מוחלטת באולם. "יש בעיה אחת", אמר. "אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש. פעם אחר פעם למעשה אנחנו מספרים לאנשים שלנו שיש כלים יותר רלוונטיים. הם פחות יהיו איתנו, וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני".
הרמטכ"ל דאז, איזנקוט, שעלה להשיב לו, התרשם עמוקות מהדברים. "אני מתחבר לכל מילה שאמר פה מח"ט 7 על הרוח", אמר הרמטכ"ל. "הדרג הזה, של המג"דים והמח"טים, צריך להיות מוכן ל'היום מלחמה'. הוא צריך לרקוע ברגליים כדי שיפעילו אותו. אני מבין את המשמעות שיש למפקדים שלא מתנסים בהפעלה לאורך זמן".
לא היססת למתוח כזו ביקורת בפורום הזה?
"הייתי כבר מח"ט, אלוף־משנה. מפקד בכיר בצה"ל, גנרל. כבר לא במקום של מישהו ששואל שאלות, אלא במקום שצריך לתת תשובות. ללוחמים שלי. לאזרחים שאני אחראי להגנתם".
אבל יש הרבה קצינים, שגם אם אולי חושבים כמוך, לא היו קמים כמוך ואומרים את זה.
"אחת היכולות של צה"ל היא לאפשר לקצינים להתבטא ומאידך לא לסמן אותם. זה מעודד איכות, רענון. ועובדה שאחרי שאמרתי את הדברים האלה, בתפקיד הבא קיבלתי את אחת האוגדות הרגישות. ואגב, יש עוד הרבה מפקדים שאומרים את זה בקול רם, בלי מבטא רוסי, שצריך להיות התקפיים".
אחד האירועים הזכורים במיוחד במהלך כהונתו של גופמן כמפקד חטיבה 7, הוא המכתב החריף ויוצא הדופן ששיגר למפקדיו ולחייליו, ושבו התייחס לאירוע היתקלות של כוח מסיירת גולני ברמת־הגולן שבו נהרגו שני מחבלים. במכתב הביע גופמן את חוסר שביעות רצונו מתפקוד צוות הטנק של החטיבה, שהשתתף באותו אירוע. "לאחרונה התרחש באחת מיחידות צה"ל אירוע מבצעי שבו כוח נתקל מטווח קצר ולא הסתער (בחילופי אש הושמדו שני מחבלים)", כתב גופמן. "כוחות המעטפת, בין היתר טנקים של החטיבה, לא נעו לעבר ההיתקלות. מפקדי חטיבה 7, הציפייה הבסיסית מכל לוחם ומפקד הינה לחתור למגע, לנוע קדימה ולהסתער באומץ לב עד כדי חירוף הנפש. להסתער בחוכמה, בתחבולה. תוך ניצול התנאים המבצעיים, אבל להסתער. אין מקום וחצי מקום בחטיבה ללוחמים לא יוזמים, לא נועזים. אין מקום בקרבנו לפחדנות ולהסתתרות מאחורי הפקודות שקיבלנו או לא קיבלנו לנוכח פני אויב".
ואכן, באוגדת הבשן יישם תא"ל גופמן היטב את גישתו. מרבית הדיווחים בתקשורת הם על תקיפות אוויריות בסוריה, שעל פי פרסומים זרים מיוחסות לחיל האוויר הישראלי. אבל בשנתיים האחרונות, תחת תא"ל גופמן כמפקד האוגדה, ביצעו כוחות צה"ל עשרות מבצעים, כולל בתוך שטח סוריה, כדי לפגוע בהתבססות איראן וחיזבאללה בגבול ישראל, בדרום סוריה.
"לוחמים פוגשים את האויב באופן בלתי אמצעי. כל היתר חשובים כשלעצמם, מודיעין, תקשוב, אני מאוד מעריך אותם, אבל הלוחמים הם אלה שחוצצים בגופם בין מחבלים לאזרחים"
"בעקבות רצף הפעולות שעשינו, נכון לעכשיו הם לא מצליחים לבנות 'חיזבאללה 2' בדרום סוריה ולהפוך אותה לדרום לבנון", אומר גופמן. "בשנים האחרונות, לא רק בתקופה שלי, הרחקנו אותם מהתבססות צבאית בגבול. במבצעים קטנים שבהם פעלו כוחות היבשה, כולל בסוריה, ביצעו ירי מבצעי, פשיטות, חרצו במגפיים ובזחל את השטח כדי לייצר חופש פעולה. במבצעים האלה תמיד העדפנו את יחידות היבשה, את הגדודים. גם כי זה היה נכון לתכלית המבצעית, וגם כדי לאפשר לפיקוד הזוטר של צה"ל לגדול באופן נכון. במגע שלי לאורך התקופה הזו עם המ"מים והמ"פים חשתי נחת ביחס לאיכות האנשים ולרצון שלהם להיות בחזית, ללכת קדימה. כוחות היבשה של צה"ל הם חיוניים, והם מופעלים כיום בכל עת, בהתאם לצורך, כולל בפעולות משמעותיות בקרבות קטנים שאנחנו ניהלנו בשנתיים האחרונות בגולן. קיבלנו חופש פעולה גדול מאוד באישורי המבצעים".
לאחרונה גם אנשי מילואים השתתפו בפעולות חוצות גדר.
"כשהייתי מח"ט עציון הביאו לי אנשי מילואים לצומת הגוש", נזכר תא"ל גופמן. "מילואמניקים. בתקופת שיא הפיגועים. האירועים הטובים ביותר, מבחינת תגובות, היא של אנשי המילואים. יש עוצמות במילואים של צה"ל. בגרות, ניסיון, יכולת ללמוד. הם מענה לא פחות טוב, ולפעמים גם יותר טוב, מהסדירים. כוחות היבשה וצבא המילואים הם תעודת הביטוח של החברה הישראלית, ובתפקיד החדש שאני מיועד אליו, במל"י, אני זוכה לתת להם שם דאגה ישירה".
אלוף (מיל') יצחק בריק לא מפסיק להזהיר לגבי מצב הצבא ואי-המוכנות שלו למלחמה.
"הקשבתי לבריק בעבר. הוא הביא קול ביקורתי וחשוב. היום הוא קיבל גוון פחות ענייני, בתוכן ובסגנון. האמירות הנוכחיות שלו לא משקפות את המצב".
צה"ל מוכן?
"אני לא רוצה להגיד שאין לנו פערים, לטפוח על השכם ולהתגאות. נמשיך בקדחתנות ובביקורת עצמית, לחפש פערים ולטפל בהם. אבל אני יכול להגיד שאנחנו מוכנים ונכונים לכל אתגר, ובמלחמה עם חיזבאללה נלך קדימה ונהרוג אותם, עד האחרון שבהם".
אתה יודע שבצה"ל מכנים אותך "סוס דוהר".
צוחק. "יש לי חיבה לסוסים דוהרים. רק הם מנצחים במלחמות".
למרות הפעילות המבצעית הרבה בגזרה שעזב, תא"ל גופמן לא צופה שם רגיעה. איך מתמודדים עם המציאות המתוחה?
"סוריה נולדה מחדש", הוא מנתח את המצב. "אסד ניצח, ומבסס את הריבונות שלו בשטח מסוים של סוריה. שתי המגמות המטרידות ביותר הן השינוי הדמוגרפי – אם פעם היה אחוז שיעי אחד בכל סוריה, היום יש שליש סונים, שליש עלאווים ושליש אחרים. הבעיה היא שמתוך האחרים עשרה אחוז הם שיעים, והעדה השיעית בסוריה ממשיכה לגדול. צריך להיות מוטרדים מזה.
"המגמה המטרידה השנייה היא שאיראן רואה זאת כהזדמנות. האיראנים מייצרים נוכחות צבאית מול מדינת ישראל, בדרום סוריה. הם רוצים לבנות שם חזית נוספת, לכתר את צפון המדינה. למרות שבינתיים הם נכשלים, הם אויב נחוש שילמד וימשיך לאתגר. אבל גם אותנו לא עשו באצבע. לא ניתן לזה לקרות. לא ניתן לדרום סוריה להפוך לדרום לבנון".
איך האתגרים האלה מתיישבים עם הירידה במוטיבציה לשירות קרבי אצל בני הנוער?
"כשנכנסתי לתפקיד מח"ט 7, חיפשתי דרך לגשת לדור הצעיר. למתגייסים החדשים לחטיבה. אחרי כל השיטות המתקדמות למיניהן, כשנותר קצת זמן, חזרנו לבסיס - ל'מסביב למדורה'. בערב, עם פינג'אן, בלי דרגות, מדברים. מאז ועד היום, במגע שלי עם הנוער מכל גווני החברה הישראלית, אני פוגש קול מלא בתשוקה לערכים שלא חל בהם שינוי. המודעות העצמית של הנוער העכשווי גבוהה יותר. לכן יש יותר שיקולים של לוחמה או טכנולוגיה. שואלים יותר 'מה ייצא לי מזה?'.
"אבל התחושה שלי היא שאנחנו בנקודה טובה. לא הכל בסדר. צה"ל צריך להשקיע מאמץ כדי שהטובים יעשו שירות משמעותי. זה אתגר. צריך לייצר להם, ללוחמים, את התנאים. ומהפגישות והשיחות שאני מקיים עם בני נוער לפני גיוס, אני יכול להגיד – אנשים רוצים. לוחמים הם אלה שפוגשים או שיפגשו את האויב באופן בלתי אמצעי. כל היתר חשובים כשלעצמם, מודיעין, תקשוב, אני מאוד מעריך אותם, אבל הלוחמים הם אלה שמסכלים בעצמם את האיומים. שבגופם חוצצים בין מחבלים לאזרחים".
חטיבת החרמון היא חלק מאוגדת הבשן שעליה פיקד גופמן. מפקד החטיבה, אל"מ אבינועם אמונה, שהיה בעבר מפקד מגלן ושתחת פיקודו קיבל גדוד 101 של הצנחנים צל"ש על תפקודו במבצע צוק איתן, החליט לאחרונה לפרוש מצה"ל לאחר שלא קודם.
למה הוא פרש?
"אבינועם הוא קצין נדיר ונחוץ. כצה"ל, חשתי מעזיבתו החמצה. אבל מרגע שהבנתי שזו הייתה החלטה אישית שלו, אין לי מה להתייחס לזה יותר מכך".
עכשיו נערך תא"ל גופמן לקראת הכניסה לתפקידו הבא, מפקד מל"י, שבו עושים כוחות היבשה בסדיר ובמילואים את אימוניהם. "זה תפקיד שהוא חיוני למוכנות צה"ל למלחמה", אומר גופמן, "ואני ניגש אליו בחדווה, ברצון ובחיוך רחב".
תא"ל גופמן אינו חלק מהקליקות של גולני והצנחנים, והחברים מקווים שהדבר לא ימנע ממנו להמשיך להתקדם משם גם לתפקידים הבכירים ביותר.
בצאלים תצטרך להתמודד לא רק עם הכנות ואימונים, אלא גם עם בעיית הגניבות החמורה, אתגר המשילות.
"אתגר המשילות לא פוסח על שום חלקה בישראל, ובנגב זה בא לידי ביטוי ביתר שאת. המפקדים בפיקוד דרום ובמל"י עוסקים בכך המון, ויש תוצאות. אני בהחלט ער לאתגר הזה ונכון לו, אבל אני מעדיף פחות לדבר ויותר לעשות", הוא אומר ומסנן בשקט, "ניפגש בהמשך".
פורסם לראשונה: 07:49, 04.10.22
