לא הספקתי לקחת לגימת מים אחת אחרי אימון המשקולות בחדר כושר וכבר רוני מסתער עלי: "למה אתם שם בתקשורת...". רגע, מי זה אתם, אני מנסה להשחיל מילה. "למה אתם בתקשורת קוראים לטייסים המורדים 'מוחים'? אם הם היו מגולני או מגבעתי הייתם קוראים לזה מרד. אבל בגלל שזה עילית יעני, אז זו רק מחאה".
מה זה הקשקוש הזה, אני מתחילה להתרגז, אלרגית לפייק, שונאת את האתם מול אנחנו.
"כן, כן", הוא מתעקש, "כשהיו אירועים בגולני קראו לזה 'מרד' אבל אצל הטייסים קוראים לזה 'מחאה'".
כשהיו אירועים בגולני? עכשיו אני כבר ממש מחוממת. איזו מן השוואה זאת, אני שואלת אותו. האירועים בגולני כוונו נגד מפקדים שהתעללו בחיילי סדיר. ומי שעשו שם מה שעשו היו סדירניקים. הטייסים המילואימניקים התבטאו כאזרחים. לא שמעתי מילה או חצי מילה מאף טייס בסדיר.
"הצבא צריך להישאר מחוץ למשחק", רוני לא מוותר.
אוקיי, אז לפחות ירדת מהשטות הזו של יחס מפלה של התקשורת.
ההסתה הזו - העדתית והמעמדית – כאילו כל המוחים נגד ההפיכה המשפטית הם אשכנזים מרובי אמצעים, מוציאה אותי מדעתי. יש פוליטיקאים ואנשי תקשורת ימנים - רבים ולא טובים - שעובדים בליבוי החיץ הזה. תעמולה עלובה, שקרית.
רוני, בוא נדבר על הסוגייה האזרחית. זה כבר נושא ראוי.
"הם סרבנים", הוא פוסק בצרחה. "מה זה הסרבנות הזאת? למה הם הכניסו את הצבא לעסק?".
תשמע, בוא נתחיל בזה שלא הייתה בפועל שום סרבנות. הם אמרו שייעדרו מאימונים במחאה על ההפיכה המשפטית. בפועל איש לא נעדר מכלום. הכינוי "סרבנים" זה ספין שראש הממשלה וכמה משריו הדביקו להם. אני אגיד לך את דעתי, ואתה יכול לצרוח כמה שתרצה: לא רק שאני בעד המחאה של הטייסים, אלא אני בעד שתהיינה מחאות כאלה בכל חיל. אני שמחה מאוד שיש מחאת ענק של מילואימניקים מחיל השריון – אגב, הרבה יותר גדולה מזו של הטייסים – ואני שמחה על צעדת החי"רניקים והמחאות של אנשי מודיעין וחיל הים. כן ירבו.
"מה?!", רוני משתנק.
כן, אני חושבת שכל אמצעי הוא לגיטימי כדי לעצור את המדינה שלי מלהידרדר לדיקטטורה, כולל הפסקת ההתנדבות של המילואימניקים.
גלגול העיניים הצבוע הזה, "מה פתאום הם מכניסים את הצבא למחאה", מעצבן אותי. הם באמת חושבים שאפשר להפריד בין הצבא – שרובו מורכב מאנשי מילואים – לבין הציבור? למה אסור למי שנושאים שנים בעול ומסכנים את החיים שלהם לומר שנמאס להם להיות הפראיירים של מי שמנסים להפוך להם את המדינה לדיקטטורה? ואלה שמגנים אותם – הפוליטיקאים שיזמו את ההפיכה המשפטית והתומכים הקולניים שלה - מי הם בדיוק? איפה וכמה הם שירתו? רוב הח"כים החרדים כמובן שלא שירתו בכלל, והחרד"לים והימנים הקיצוניים - בקושי. איתמר בן גביר לא התגייס בכלל. סמוטריץ' תרם רק שנה וקצת.
במה כן מצטיינים גיבורי הימין הקיצוני? בלהעסיק את כוחות הביטחון בפרובוקציות בשטחים, בלהתגושש עם חיילים ושוטרים. בן גביר צבר 53 כתבי אישום ושמונה הרשעות פליליות כולל התפרעות, הסתה, הפרעה לשוטרים במילוי תפקיד ותמיכה בארגון טרור. איזה יופי של רקורד יש לאיש הזה, שדווקא אותו בחר בנימין נתניהו למנות לשר לביטחון לאומי.
ג'ודי ניר מוזס שלוםומה היה לדוברי הממשלה להגיד על טייסים שהקדישו את חייהם לביטחון של כולנו? שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן: "הם נפולת של נמושות"; שר התקשורת, שלמה קרעי (עוד אחד שבסדיר תרם שירות חלקי): "עם ישראל יסתדר בלעדיכם ואתם לכו לעזאזל".
אז בואו ונבהיר דבר בסיסי רבותיי: ההפיכה השיפוטית שאתם מנסים להעביר היא, מבחינת אנשי המילואים (ורבים במערכת הביטחון שלא רשאים להתבטא), ניסיון לבצע שינוי משטרי מהותי במדינה שעבורה הם ממשיכים שנה אחרי שנה לעשות מילואים. הם הלכו לתרום למדינה דמוקרטית ויהודית, ומוצאים את עצמם נדרשים עכשיו לשרת במדינה שהיא יהודית ולא-דמוקרטית. מי ששינו את כללי המשחק אלה הפוליטיקאים מהימין. אל תבואו בטענות אל המילואימניקים.
