תתעלמו מרעשי הרקע. הקואליציה תקום. ראש הממשלה המיועד הוא הפוליטיקאי המיומן ביותר בישראל, ואחד המיומנים במערב. הוא גם אחד הנסחטים שבהם. איך בנימין נתניהו הגיע למצב שבו מניצחון גדול בבחירות הוא עובר לנהל מו"מ עם שתי שותפות, האחת קטנה (סמוטריץ') והשנייה בינונית (ש"ס) על תיקים בכירים - זו תעלומה. לאף אחד בליכוד אין מושג ירוק מדוע ביבי לא הודיע מיד שהתיקים הבכירים לא על השולחן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
יש הטוענים שהתרכך; אחרים אומרים שהטעות היסודית הייתה הניסיון להשפיל את סמוטריץ' באמצעות מסירת תיק האוצר לדרעי - מה שחולל את פעולת התגמול של הראשון, עם הודעה שהוא "שר הביטחון הבא". לפני יומיים יצאה ההוראה מלשכת נתניהו לשחרר את כלבי התקיפה. שלוחי הליכוד, מ"פרשן" בתקשורת ועד חברי הכנסת של הסיעה, החלו מציגים את סמוטריץ' – שמנע הקמת ממשלת ליכוד עם רע"מ, צריך להזכיר – כמחבל (יהודי) בהקמת הממשלה. לא שסמוטריץ' נהנה בחוגים האלה מפופולריות קודם לכן. "מדובר במגלומן משיחי", הירהר באוזניי בכיר בליכוד, "וזו הבעיה. גם מגלומן, וגם משיחי".
המו"מ הקואליציוני ממוקד בעיקר בתיקים ולא בנושאים; בין השותפות לממשלה מסתמנת הסכמה על המהפכות השונות. יהיו להן מחירים. אחת מהן, נניח, קשורה לחוק השבות. בטור זה
מופיע סקר שהוזמן בידי "לובי המיליון", שמייצג את דוברי הרוסית בישראל. הוא ממחיש את ההתנגדות הנחרצת בקרב קהילה המונה 1.2 מיליון בני אדם לביטול סעיף הנכד בחוק השבות, עניין שיצמצם משמעותית את זכות העלייה לישראל - עניין שהחרדים וסמוטריץ' עומדים עליו. למעלה מ־60% מהנשאלים אמרו שמפלגה שתצמצם את הזכות לעלות – תיפגע. חצי ממצביעי הליכוד דוברי הרוסית אומרים שלא יצביעו לו, או יתמכו בו פחות, אם תתקדם עם השינוי.
בראש ובראשונה, יש את המהפכה המשפטית. "נתניהו נותן תחושה שזה לא דחוף, אבל זה הכי דחוף. לו. הוא לא מתכוון למסמס את זה", אומר בכיר (אחר) בליכוד. לעומתו, אני מעט מסויג יותר; נתניהו של הקמת קואליציה שונה לחלוטין מנתניהו של אחרי השבעת ממשלה. אם נתחיל לשמוע זמירות על "ועדה", ו"עד סוף המושב", נדע שלמרות ההבטחות - ביבי ממסמס את המהפכה.
אך מהי?
לכאורה - ואני כותב לכאורה, כי נתניהו יכול בהינף יד לנטוש את הפרויקט כולו - הקואליציה מתכוונת לשנות את מערכת המשפט בשתי דרכים. הדרך הראשונה, האפקטיבית ביותר, היא בשיטת המינויים. מהליכוד ועד ליהדות התורה, כולם רוצים לשנות את הדרך שבה נבחרים שופטים, להפוך אותה לפוליטית מאוד, סטייל אמריקה. הדרך השנייה היא צמצום תחולתם של חוקי היסוד - אלה שמגינים על האזרחים מפני פעולה דורסנית של הממשלה, ולעיתים של הכנסת.
בקנדה יש פסקת התגברות - אך שם יש חוקה, ופסקת ההתגברות לא יכולה "להתגבר" על זכויות מוגנות. גם בגרמניה יש עקרונות נצחיים שלמחוקק אסור לשנות - אלה הקשורים בזכויות אדם. זו מסקנה מהמשטר הנאצי
לכאורה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם הכנסת חוקקה את חוקי היסוד, הרי שהיא זכאית להגבילם, לתקנם, לרמוס אותם. הממשלה שתיכנס לתפקידה רוצה לצמצם עד כמעט אפס את יכולתו של בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים. אולי גם על מעשיה המנהליים. באיזו דרך - האם קודם בג"ץ יפסול ואז הכנסת תחוקק, או שהכנסת כבר מלכתחילה תחוקק חוקים "חסינים" לביקורת שיפוטית? ובאיזה רוב? מומחי משפט לא שוללים פסקת התגברות (שגם מופיעה בחוק יסוד חופש העיסוק). הם מבהירים שנדרש רוב מיוחד, ושהחוק צריך להיות בר תפוגה.
אך הקואליציה רוצה רוב של 61 בלבד. האם לתקופת זמן מוגבלת, כמו בחוק יסוד חופש העיסוק? לא ברור. האם כל חוק יוכל לעקוף את חוקי היסוד שלנו – נניח, חוקים דכאניים במיוחד, כאלה הנוטלים את זכות הבחירה? גם בעניין זה כוונות הקואליציה אינן ברורות. לאף אחד אין טיוטה אמיתית, לבד אולי מיריב לוין.
אם כל קואליציה של רוב חברי כנסת, גם ברוב דחוק ביותר, תוכל לעקוף את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא למעשה מתבטל. זו גרוטסקה. למה לא לכנס את הכנסת ופשוט לבטל אותו, אם כך? כנראה כי זה ייראה רע. וחוץ מחוקים, יש פעולות ממשלתיות. אם כל קואליציה תוכל לאיין את סמכות בית המשפט למנוע פעולה בלתי חוקית, נטולת סמכות של הממשלה, אפשר לסגור את האורות בדמוקרטיה הישראלית. זה השלב, בדיוק עכשיו, לומר כמה דברים חשובים. הראשון שבהם הוא לדחות את ערימת הכזבים המתוחכמים שהציבור הישראלי הופצץ בהם. מי שצורך אותם, נניח, לא יודע בכלל מתי בג"ץ הודיע שהוא יכול וחייב לעיתים לפסול סעיפי חוק. זה קרה בשנת 1969 בפסק דין המכונה הלכת ברגמן. השופט לנדוי - שמועלה על נס בידי שמרנים משפטיים בישראל - הוא שקבע כי ניתן לבטל חוק או מקצת מסעיפיו, וכך גם עשה. בניגוד למניפולציות המושמעות בימים אלה, בקנדה יש פסקת התגברות - אך שם יש חוקה, ופסקת ההתגברות לא יכולה "להתגבר" על זכויות מוגנות, לדוגמה.
זה לא הכל. מערכות משפטיות במדינות דמוקרטיות פועלות לפי חוקה, אך גם לפי מה שמכונה "עקרונות היסוד של השיטה". פרופ' יניב רוזנאי מדגים בעבודתו כיצד שוב ושוב הוכרו עקרונות שכאלה בצרפת - גם אם אלה לא נכתבו בחוקה. בגרמניה מובהר כי יש עקרונות חוקתיים נצחיים שלמחוקק אסור לשנות - אלה הקשורים בזכויות אדם; הפה שאסר לא יכול להתיר פגיעה כזו. זו מסקנה מהמשטר הנאצי. יש דוגמאות רבות. לדוגמה, ב-2019 בסלובקיה פסל ביהמ"ש החוקתי תיקון לחוקה שלדעתו פגע בעצמאות הרשות השופטת - ולכן פגע לשיטתו ב"ליבה הדמוקרטית".
במילים אחרות: נניח שהכנסת תחוקק חוק שפוגע עמוקות בדמוקרטיה הישראלית, אחרי שתעביר את פסקת ההתגברות. האם, בעיניכם, חוק של הכנסת שיגזול את החירות או את חופש הקניין מחלק מאזרחי המדינה הוא חוקי - עם התגברות, או בלעדיה?
כל עוד מדינת ישראל היא דמוקרטית, יש עקרונות יסוד של השיטה שלא ניתן לשנות. חוק מפלה במובהק, גזעני או כזה שמפרק את הדמוקרטיה איננו חוקי - גם אם התקבל ברוב ותחת האצטלה המפוקפקת של פסקת התגברות. מי יקבע האם הקו נחצה? בית המשפט.
הדברים שאני כותב כאן יכעיסו כמה אנשים. הם יקפצו וידברו על הדיקטטורה של בג"ץ. המציאות היא שבג"ץ פסל מעט מאוד סעיפי חוק מראשית שנות ה-90, אז חוקקו חוקי יסוד חשובים. ובכלל, אין מדינות בעולם שעליהן השתלטה חונטה של שופטות ושופטים. אין דיקטטורות שהובלו בידי בית המשפט העליון. יש מדינות שהפכו לדיקטטורות בשל ממשלה שלא ידעה גבול.
בקרוב, שופטי בג"ץ יעמדו בפני ההחלטות הקשות בהיסטוריה של בית המשפט. אם השופטים יאשרו שפסקת ההתגברות יכולה להיות פרועה ורחבה, הרי שייתנו חותם רשמי לערעור הדמוקרטיה כולה. הבחירה הסבירה ביותר שלהם, אומרים משקיפים משפטיים, היא שידחו עתירות לפסילת פסקת ההתגברות - אך יודיעו שישקלו כל דבר חקיקה בנפרד ויבחנו את חוקיותו. במילים אחרות: תהיה פסקת התגברות, אבל ביהמ"ש ישקול לפסול חוקים גם אחריה, ויחליט בכל מקרה לגופו. חוק שיהווה פגיעה קשה בזכויות ייפסל - עם התגברות או בלעדיה.
אם וכאשר שופטי בג"ץ יפעלו, המשמעות תהיה משבר חוקתי חמור. באקדמיה, יש המזלזלים בהרכב הנוכחי, וטוענים שהוא הססן ונרתע. נדמה לי שזה פסק דין מוקדם מדי. דווקא הריסון היחסי של הרכב ביהמ"ש העליון הנוכחי נותן לו כוח רב לפעול - כאשר הוא פועל.
החובה של בג"ץ נמסרה לו, וגם קמה וצמחה במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל. בראש ובראשונה, לשפוט על פי דין ולספק צדק. ניסוח או שימוש פרוע בפסקת ההתגברות יכול להוביל לעריצות הרוב. אם ישראל רוצה להחליף את הדמוקרטיה שלה במשטר אוטוריטרי, זו תהיה בחירתה. אך כל עוד בג"ץ לא הוחרב והמבצר לא נפל, יש שופטים בירושלים. אוי לכולנו אם לא יעשו את מלאכתם.
טראמפ לא גמור, אבל זקוק לקאמבק כבר בשבוע הראשון שלו
ה"ניו-יורק פוסט" הוא טבלואיד ניו-יורקי מחוספס ועסיסי, חלק מאימפריית התקשורת של רופרט מרדוק. השבוע הודפס בו דיווח על ההתמודדות לנשיאות של אחד, דונלד טראמפ. אני כותב "אחד, דונלד טראמפ", משום שהפוסט לא טרח לציין את שמו בכותרת. למעשה, בעמודו הראשון הופיעה רצועה דקה בצהוב שנכתב בה "גבר מפלורידה מכריז על מועמדות". "גבר מפלורידה" הוא מושג קומי ידוע ברשתות חברתיות. במילים אחרות: ה"פוסט" אמר שטראמפ הוא ביזאר. ביזאר בנכר. וזה מעניין, כי העיתון תמך בטראמפ פעמיים: ב־2016, וב־2020.
הרשו לי לצטט את ידיעת הפוסט. היא מדגימה בוז תהומי. "עם רק 720 ימים עד לבחירות הבאות, פנסיונר מפלורידה הודיע בהפתעה ביום שלישי בלילה שהוא רץ לנשיאות. במהלך שאף פרשן פוליטי לא צפה, שחקן הגולף המסור דונלד ג'יי. טראמפ התניע את העניינים במאר-א-לאגו, אתר הנופש שלו והספרייה למסמכים מסווגים. טראמפ, המפורסם בלוביז עטויי הזהב שלו ובכך שהיה מפטר אנשים בתוכנית ריאליטי, יהיה בן 78 ב־2024". מדובר בצרור עקיצות, ובפרט התיאור של ביתו כ"ספרייה למסמכים מסווגים" - התייחסות, כמובן, לחקירה הנמשכת בחשד שטראמפ הוציא מסמכים סודיים ביותר מהבית הלבן. הידיעה הקצרה, ללא כל תמונה, ממשיכה ומציינת שמצב בריאותו של טראמפ איננו ידוע, אבל שהוא אוהב "סטייק צרוב עם קטשופ". השורה האחרונה משפילה: "טראמפ גם שירת כנשיא ה-45 של ארצות־הברית".
המאמר של ה"ניו-יורק פוסט" היה רק אדווה זעירה בגל גדול של חדשות גרועות לנשיא לשעבר. בתו איוונקה הבהירה מיד שאין לה כוונה להצטרף לקמפיין, ושהיא מתרחקת מפוליטיקה. ראש הסגל שלו לשעבר, מייק מולווני, קבע ש"טראמפ הוא הרפובליקני היחיד שיכול להפסיד ב-2024". סטיבן שוורצמן, איל פיננסים אמריקאי שהיה תורם מרכזי של טראמפ, הודיע ש"צריך דור חדש של מנהיגים". סגנו של טראמפ, מייק פנס, המשיך במסע הנקמה הארוך שלו, ואמר ביובש שהמפלגה יכולה לבצע בחירה מוצלחת בהרבה.
להספיד את דונלד טראמפ זו פעולה אווילית. אין אדם מוספד יותר בפוליטיקה העולמית, ובכל זאת השפעתו ונוכחותו עצומות. הקמפיין לבחירות 2024 רק החל, וטראמפ המחיש בעבר את יכולתו לקאמבק. הבעיה היא שהוא זקוק לקאמבק כזה כבר בשבוע הראשון של ריצתו. זוהרו הועם, ועתידו הפוליטי בסכנת התחסלות. המהות היא כמובן בחירות האמצע בשבוע שעבר. המועמדים שקידם - הוא בחר בהם בפינצטת החנופה שלו - נכשלו ברובם. אם הרפובליקנים היו רצים עם הרעיונות הבסיסיים של מפלגתם - מאבק באינפלציה, צמצום הוצאות הממשלה, הורדות מסים וכיו"ב - סביר להניח שהיו מכים את הדמוקרטים שוק על ירך. אך המפלגה של רונלד רייגן לא קיימת עוד. היא איננה מפלגה משפחתית, שמרנית, פרו-עסקית. היא הושמדה בידי הטראמפיסטים המהפכנים, וכעת מנהלת קמפיינים על תיאוריית הקונספירציה שהבחירות הקודמות זויפו.
הקלף החזק כרגע - לפני שעבר את הטיפול הטראמפיסטי, צריך להדגיש - הוא רון דה סנטיס. מושל פלורידה, הצעיר יחסית, נקט בגישה סקפטית כלפי הקורונה (עניין מז'ורי עבור הרפובליקנים), הראה תוצאות כלכליות מצוינות בפלורידה, מחץ את הדמוקרטים, ואין לו את המטען הכבד והאפל שטראמפ נושא איתו.
דה סנטיס נולד למשפחה ממוצא קתולי שעברה לפלורידה; אביו התקין קופסאות למדידת רייטינג של "נילסן", ואמו הייתה אחות. זו הייתה משפחה קתולית אדוקה למדי. הוא למד באוניברסיטת ייל, לא עניין מובן מאליו למשפחה שהגיעה ממעמד בינוני, ולאחר מכן השלים תואר בבית הספר למשפטים בהרווארד. משם הוא המשיך לצבא האמריקאי, גם לעיראק. אתם יכולים להבין מהשורות הבודדות שנכתבו פה, שדה סנטיס, בניגוד לטראמפ, לא קיבל מאביו מיליונים רבים של דולרים. הוא עשה את הקריירה בעצמו, ובעבודה קשה.
במובן מסוים, המרוץ למועמדות הרפובליקנית לנשיאות הוא האירוע הפוליטי החשוב ביותר של השנתיים הקרובות. לא עצם הבחירות לנשיאות - אלא הקרב הפנימי המפלגתי, מי יהיה המועמד. רון דה סנטיס חושב בדיוק כמו טראמפ ברוב הנושאים, אך הוא איננו הנשיא לשעבר - לא בטמפרמנט, בתעוזה או בקיצוניות. רבים מקווים כי תבוסה של טראמפ תסמל את המהלומה האחרונה לטראמפיזם, ואת שיבת הימין האמריקאי למעגלים רציונליים יותר. מה זה יותר רציונלי? לפי סקר מאפריל 2022, מחצית מהבוחרים הרפובליקנים, לדוגמה, מאמינים שדמוקרטים בכירים מעורבים ברשת פדופילית בינלאומית. התפוגגות של השיח האפל הזה היא תקווה שחורגת מגבולות אמריקה.
את התקווה הזו צריך לגדר. הטראמפיזם משגשג באקולוגיה ענקית, ואיננו תופעה של אדם. בסביבה הזו יש בה אוונגליסטים קיצוניים, "פוקס ניוז" וקונספירציות לרוב. היעלמות טראמפ עצמו יכולה לבשר על חזרת השמרנות האמיתית, או על צמיחת חיקויים מוצלחים יותר. האם רון דה סנטיס הוא אחד מהם? יהיה לנו קמפיין שלם לגלות.