"אני יותר דואג כיהודי לישראל מאשר כשר חוץ לארה"ב. אמריקה היא מדינה גדולה ויכולה לשאת הרבה, אבל מדינת ישראל נתונה בסכנה וכל שגיאה יכולה לעלות בקיומכם. אני לא אעשה ביודעין דבר המסכן את האינטרס של ישראל. אם יש בינינו חילוקי דעות, אין זאת מפני שאני רוצה לעשות טובה לערבים או לרוסים אלא מפני שאני באמת ובתמים מאמין שזה לטובת האינטרס של ישראל. לעולם לא ארשה לעצמי להיכנס להיסטוריה כמי שהביא חלילה חורבן או נזק לישראל. מה טעם ותכלית תהיה לי בשארית חיי וכיצד אוכל לחיות עם עצמי".
את הדברים הללו אמר באפריל 1974 שר החוץ האמריקני דאז הנרי קיסינג'ר בשיחה עם שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ. תמליל השיחה מופיע במברק סודי ביותר שנשלח על ידי דיניץ למרדכי גזית, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של גולדה מאיר. השיחה הקשה בין השניים התקיימה לאחר שב-11 באפריל חדרה חולייה של החזית העממית לשחרור פלסטין לקריית שמונה ורצחה 16 אזרחים ושני חיילים. ישראל הגיבה בתקיפות אוויריות בשטח לבנון, וארה"ב דחתה את בקשתה להטיל וטו על גינויה במועצת הביטחון של האו"ם. ארה"ב אף הצטרפה לגינוי, וקיסינג'ר נימק זאת בלחץ ערבי וברצונו להבטיח את השגתו של הסכם מול סוריה, חודשים בודדים לאחר סיום מלחמת יום כיפור.
המברק הזה הוא אחד מ-40 תעודות סודיות וסטנוגרמות של ישיבות ממשלה שארכיון המדינה מפרסם היום (שישי) במלאות 50 שנה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, לחילופי שבויים ולהפסקת אש רשמית בחזית הצפונית. באותו זמן התמודדה ישראל עם תוצאות המלחמה - נוכחות צה"ל בתוך שטחי מצרים וסוריה וסכנת מלחמת התשה. גם משבר כלכלי עמד בפתח בשל הצורך לממן את המשך גיוס המילואים והחימוש מחדש של צה"ל.
בסוף אוקטובר 1973, ימים אחרי סיומה הרשמי של המלחמה, נפתחו שיחות עם המצרים וחילופי שבויים מחזית הדרום בוצעו כבר במהלך נובמבר. קיסינג'ר היה מעוניין לקחת את החסות על השלב הבא של השיחות - הפרדת כוחות - שכן הוא ביקש לנצל את המצב לקידום צעדים דיפלומטיים רחבים יותר ולדחוק את הסובייטים מעמדתם כתומכים העיקריים במדינות ערב. בהסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, שנחתם בינואר 74, הסכימה ישראל לראשונה לסגת משטחים שכבשה ב-1967.
המו"מ עם סוריה היה קשה הרבה יותר. השליט חאפז אל-אסד היה מעונין בנסיגת ישראל משטחים שכבשה במהלך המלחמה, אך סירב למסור לה את רשימת השבויים שבידיו ולאפשר ביקורים של הצלב האדום (תנאי שהציבה ישראל לפתיחה במו"מ). ב-20 בינואר טס קיסינג'ר לדמשק ונפגש עם אסד. לאחר מכן נחת בישראל ונפגש בשדה התעופה עם סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שר החוץ אבא אבן, גזית ודיניץ. לדבריו, אסד אמר דברים קשים על אנואר סאדאת, אך הסכים לדון במתווה להפרדת הכוחות. הוא הוסיף שאסד טען באוזניו שמצב השבויים הישראלים טוב ודרש נסיגה ישראלית משמעותית ברמת הגולן. קיסינג'ר ידע שישראל לא תסכים לכך, אבל רצה להציג את ההצעה כצעד ראשון במשא ומתן.
בסופו של דבר, בעקבות לחץ על סוריה מצד ארה"ב ומדינות ערב, בעיקר סעודיה ומצרים, אישר אסד לקיסינג'ר למסור את רשימת השמות השבויים. קבלת הרשימה בת 65 השמות גרמה להקלה רבה בישראל, והממשלה קבעה שעסקת חילופים תהיה הסעיף הראשון בכל הסכם הפרדה. ב-1 במרץ 1974, בדיוק לפני 50 שנה, ביקרו נציגי הצלב האדום את השבויים הישראלים.
בישיבת הממשלה יומיים לאחר מכן ציין השר אבן שיש ציפיות לא מציאותיות בציבור שהפרדת הכוחות עם סוריה תהיה דומה להסכם עם מצרים. הוא ציטט את קיסינג'ר שאמר שההבדל הוא שסאדאת רוצה למנוע מלחמה, ואילו אסד רוצה בהשמדת ישראל. על אף תלונות שרים בדבר הבמה שנתנו כלי התקשורת להורי השבויים וטענותיהם נגד הממשלה, קבע יגאל אלון שקבלת השמות היא הישג גדול, המאפשר כושר עמידה במאבק מול סוריה.
מחאת הימין נגד קיסינג'ר
הסטנוגרמות של דיוני הממשלה באותם ימים נותנות ביטוי למחלוקת בדבר נסיגה מרמת הגולן אל מעבר לקו הסגול - קו שביתת הנשק שלאחר מלחמת ששת הימים. הממשלה דנה גם במשמעויות הביטחוניות של נסיגה מהמובלעת הסורית ובחשש לביטחונם של יישובי הגולן. שר הביטחון משה דיין ביטא את חששו מהתלקחות מחודשת של המלחמה אם ישראל תמשיך להחזיק בקו הנוכחי. גולדה התנגדה תחילה לכל נסיגה מעבר לקו הסגול, אך לבסוף נאלצה להסכים לוויתור על העיירה קוניטרה (לימים אמרה: "מה לעשות? אלוהים עד, לא רציתי לתת את קוניטרה, לא מפני שקוניטרה היא כמו ירושלים. אבל... לא רציתי שנזוז מהקו הסגול").
עם הפצת הידיעות על התקדמות בשיחות, גברה תנועת ההתנגדות בציבור לכל נסיגה ברמת הגולן. כבר בתחילת מאי פתחה קבוצת מפגינים בשביתת רעב בסמוך לבית ראש הממשלה. הם הגישו לה עצומה נגד הסחף בעמדות הממשלה, "מול מלחמת התשה של המרצחים הסורים ולמול מדיניות הזיוף וההטעיה של שר החוץ האמריקני שמפתה אותנו להיכנס למלכודת מוות".
בישיבה משותפת שנערכה ב-6 במאי בלשכת מפלגת העבודה עם סיעת המערך בכנסת, הופיעה משלחת אנשי התיישבות. הראשה עמד יהודה הראל מקיבוץ מרום גולן, שקרא למנוע פגיעה בערך ההתיישבות. שר החוץ אבן הציג לנוכחים את קווי המשא ומתן הכלליים. הוא ציין שהתהליך מבוסס על ניסיון חיובי מההסכם עם מצרים ואמר שמי שמתרשם מן האווירה הציבורית ("הברקים והקולות... התקהלויות... חרדות ודאגות"), צריך לזכור שדברים אלו היו גם לפני ההסכם עם מצרים. בינתיים, הוסיף, הצדיק הסכם זה את עצמו, ואפילו אם לא ניתן להגיע להסכם סביר עם סוריה, יש לעשות מאמץ כדי לשמר את היחסים עם ארה"ב, אחרת נסתכן במלחמה אזורית שעלולה להוביל למשבר בין המעצמות. גולדה הוסיפה שלא תהיה הפרדת כוחות בכל מחיר, ואם ההצעה תסכן את ביטחון היישובים - הממשלה לא תאשר אותה.
אנשי ההתיישבות לא הרפו והמשיכו במאבקם באמצעות מסע גיוס תמיכה בשיתוף תנועת "גוש אמונים" שאך הוקמה, נציגי גוש עציון, הבקעה וההתנחלויות. מפלגת הליכוד ארגנה הפגנות בירושלים ובחיפה. בישיבת הממשלה ב-7 במאי אמרה גולדה כי יש "הרבה דמגוגיה" בהפגנות, אך הודתה שיש גם חרדה אמיתית לגורל היישובים. היא גם הביעה כעס גדול בגין ההתקפות האישיות שהופנו לקיסינג'ר.
באותו היום התקיים דיון בכנסת שבו תקף מנחם בגין את קיסינג'ר, וטען כי על אף עברו כיהודי נרדף בגרמניה, הוא אדיש למצוקת יהודי סוריה ומסכן את ביטחון ישראל באמצעות קידום הסדרי ביניים ונסיגות ללא שלום. אלון, שהשיב בשם הממשלה, הכחיש שהופעל לחץ מצד ארה"ב והבטיח כי ההסכם יובא לאישור הכנסת.
הקבוצות המרכזיות שהשתתפו במחאה היו פעילי ליכוד, מתיישבי הגולן, פעילי גוש אמונים ותלמידי מרכז הרב. רבים, בעיקר אנשי גוש אמונים ומרכז הרב, חששו מהאפשרות שההסכם יגרור אחריו דרישה אמריקנית להסכם הפרדת כוחות עם ירדן ולנסיגה ביהודה ושומרון. ראשי הליכוד הדגישו את הסכנה הביטחונית שבנסיגה, ובנאום שנשא בגין בפני מרכז מפלגת חרות, התריע כי הוויתור שעשתה הממשלה רק הביא לדרישות לוויתורים נוספים.
עד לאן לסגת מסוריה?
במסמך אחר שנחשף מתוארת פגישה של קיסינג'ר עם צוות המשא ומתן שכלל את גולדה, אבן, אלון, דיין, דיניץ, הרמטכ"ל דוד אלעזר ואחרים. קיסינג'ר אמר שאינו מצדיק את ההסכם עם סוריה בנימוקים צבאיים ולתוכנו אין כל חשיבות. לדעתו, עצם החתימה על הסכם עם מדינה ערבית רדיקלית חשובה, כמו גם עידוד מדינות ערב המתונות, כולל מצרים, והרחקת הסובייטים מהזירה.
השרים שהתנגדו לנסיגה מעבר לקו הסגול התייחסו בנימוקיהם בעיקר לפגיעה באדמות היישובים. גולדה ציינה שכיוון שישראל לא הפסידה שטח במלחמה, בניגוד לחזית המצרית, אין בסיס לתביעה הסורית לוויתור על שטחים מעבר לקו 6 באוקטובר. היא התרעמה על כך שאסד לא כיבד את הפסקת האש והמשיך לתקוף את היישובים.
קיסינג'ר התנער מהקו המוצע בטענה שאינו רציני. הוא אמר שאין בכוונתו להציגו לסורים והציע לדחות את תחילת המו"מ בעשרה ימים ולשלוח נציג ישראלי לוושינגטון לפגישה עם נציג סורי. הוא הציע את שר הביטחון דיין, או מי שיחליף אותו אם לא יצטרף לממשלה העתידה לקום אחרי הבחירות באביב. קיסינג'ר קיבל את העיקרון שאין לפרק יישובים במסגרת הסכם הפרדה, ולשיטתו עדיף היה להרחיב את השטח שבידי האו"ם. לשאלתו של אבן, אם אין חשש ממסירת כל הנכסים של ישראל בגולן בשלב זה, השיב קיסינג'ר שניתן לדחות את המו"מ על נסיגה נוספת למועד לא ידוע בעתיד.
9 צפייה בגלריה
מסיבת עיתונאים של משה דיין בנמל התעופה לפני ההמראה לארה"ב, מרץ 1974
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
בשיחה נוספת שהתקיימה ב-1 במרץ, לאחר שובו מביקור בקהיר, הסביר קיסינג'ר את עמדתו של סאדאת: אם ישראל תתעקש לסגת רק לקו הסגול ותפרוץ מלחמה, הוא יהיה חייב לתמוך בסוריה. אך נסיגה של עוד כמה קילומטרים, מקוניטרה למשל, תוכל לפתור את הבעיה. גולדה הבהירה ששיח על נסיגה מעבר לקו הסגול הוא בגדר "דינמיט בארץ", כלשונה, אך קיסינג'ר הדגיש שסאדאת מוכן לעזור בשכנוע אסד לקבל הצעה דומה להסכם ההפרדה עם מצרים.
סוף דבר: איחולים לממשלת רבין
בסופו של דבר נכנס דיין לממשלה שהקימה גולדה מאיר ב-10 במאי ונסע לוושינגטון כדי להמשיך במשא ומתן. באותו זמן הגיע קיסינג'ר למסע דילוגים בין ירושלים ודמשק כדי לנסח את פרטי ההסכם.
במהלך ישיבת הממשלה המכרעת על הסכם ההפרדה, ב-17 במאי, סיפר הרמטכ"ל החדש מוטה גור כי התגובה במטכ"ל לתוכנית הייתה חיובית ושהאלופים היו מוכנים לוויתור נרחב אף יותר: "חשיבות הנשק מארה"ב ותקופה להתארגנות הצבא ורגיעה למילואים, נראו כה חשובים עד שהקצינים אמרו לי – 'הפסיקו להתברבר על עוד קילומטר או פחות קילומטר. עשו הפרדה. נארגן את הצבא כמו שצריך ונקבל את הנשק הדרוש לנו'".
אבן הציג שוב את המחיר של ניתוק מהאמריקנים: "אינני יודע דרך אחרת להבטיח את ביטחון המדינה אלא באמצעות ארה"ב. אולי לאלה הצועקים 'ג'ו בוי' (לקיסינג'ר, א"א) יש דרך או עצה אחרת. לי אין דרך או עצה אחרת אלא שמירה על מינימום של הרמוניה אתם". לבסוף הצביעו 18 שרים בעד אישור העמדה שהציגו ראש הממשלה והשרים לקיסינג'ר, אם ישוב מדמשק עם הסכמת הסורים.
ואכן, למחרת הצליח שר החוץ האמריקני לקבל את הסכמתו של אסד להצעה. בישיבת הממשלה הבאה, ב-19 במאי, עסקו השרים ארוכות בהפגנת תלמידות תיכון דתי שהתקיימה מחוץ למשרד ראש הממשלה. גולדה התלוננה כי "בשעות הלימודים באים (לפה) מכל בתי הספר הדתיים ומכל הישיבות". שר המשטרה שלמה הלל הסביר לנוכחים כי אין עילה חוקית למניעת המחאות.
9 צפייה בגלריה
גולדה מאיר ויצחק רבין מקבלים את פני השבויים האחרונים ביוני 1974
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
אבן ציין שקיסינג'ר והסורים רצו לסיים את המשא ומתן במהירות כיוון שהיו משוכנעים שזה "עכשיו או לעולם לא". הסכם צבאי, הוסיף, ייחתם בז'נבה לפי דגם ההסכם עם מצרים, כולל סעיפים על הפסקת אש ומניעת טרור. בשלב זה גילתה ראש הממשלה מרחשי ליבה: "אני אישית הייתי מאושרת אילו היינו יכולים להעביר זאת לממשלה הבאה, אך האחריות מחייבת שהממשלה הזו תקבל זאת על עצמה".
ב-29 במאי אושר נוסח ההסכם בממשלה פה אחד. לאחר מכן אושר בכנסת, ברוב של 76 קולות מול 36 מתנגדים. כיוון שגולדה מאיר הודיעה על התפטרותה מראשות הממשלה עוד באפריל (הממשלה החדשה בראשות רבין החלה הושבעה ביוני אותה שנה), זו הייתה הופעתה האחרונה בכנסת. היא ציינה כי היא מאושרת לפרוש עם סיום הלחימה בחזית הצפונית, והביעה תקווה שהממשלה הבאה תחתום לא רק על הסכמי הפרדת כוחות, אלא על הסכמי שלום בר-קיימא.
הסכם הפרדת הכוחות מול הסורים נחתם ב-31 במאי בז'נבה. בכנס צבאי שנערך באותו יום אמר הרמטכ"ל גור כי הוא מאמין שהסורים ירצו לקיים את ההסכם. לדבריו, צבא אסד לא רק תמך בתוצאה אלא היה שותף בפועל בקידומה ובמימושה. עוד באותו יום נכנסה לתוקף הפסקת האש ושבויים פצועים הוחזרו לישראל למחרת. ב-3 ביוני הציג יצחק רבין את ממשלתו, ושלושה ימים לאחר מכן הוחזרו יתר השבויים והתקבלו בנמל התעופה לוד על ידי רבין וגולדה ביחד.
