אם רגינה, ניצולת השואה שגרה בקומה הראשונה בשיכון ילדותי, הייתה רואה את הפנים המשוקעות ואת העיניים המבוהלות של אלי, אוהד ואור כשהם מובלים על-ידי מפלצות אדם, היא הייתה ודאי גוערת בהם כפי שנהגה לנזוף באימי אחרי שזו התאלמנה בגיל צעיר ויצאה מהבית מובסת ולא מאופרת: "אסור להראות להם שאת חלשה. את חייבת תמיד לחייך, תמיד להיות טיפ-טופ. אם לא תיראי ככה, הם יריחו את זה ויחזרו. זה אבא שלי לימד אותי עוד לפני שנזרקנו לגטו. איך ללכת בביטחון כדי שאף אחד לא ירגיש שאת פוחדת. תזכרי את זה. אלה לא בני אדם, אלה חיות. סימן אחד של חולשה והם כולם שוב עלייך. אם את בוכה, הם שומעים וזה לא טוב. את חייבת להיראות הכי טוב כל הזמן כאילו יש לך בעל, כאילו יש לך כסף, כאילו את לא לבד". כך הייתה אומרת ואז מוסיפה בקול נמוך יותר: "כאילו את לא יהודייה".
1 צפייה בגלריה
שחרור חטופים - פעימה חמישית
שחרור חטופים - פעימה חמישית
אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי
(צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)
הקול שלה, שהתאמץ כל השנים לשדר ביטחון ושמחת חיים למרות שאיבדה את כל משפחתה בשואה, חזר להדהד בראשי כשצילומי שחרור החטופים שודרו שוב ושוב: אל תלכו ככה! תצעדו כאילו אתם לא שבורים. לא כואבים. לא הרוסים. כאילו אתם בטוחים בעצמכם. כאילו אתם לא יהודים.
כן, רגינה ששנאה את הביטוי המתוקן "שורדת שואה" ("אני ניצלתי, אני ניצחתי, אני לא רק שרדתי!") חשבה שאנו היהודים חייבים לשדר כל הזמן כוח, חוזק וניצחון - אחרת החיות ינסו שוב. לכן היא העדיפה לא לדבר על התבוסה ושתקה את הזוועה. זה לא היה רק הלקח הפרטי שלה. רבים מהניצולים האמינו שזו הדרך היחידה לשרוד. כשגיבור הספר "ללא גורל" של אימרה קרטס חוזר ממחנות הריכוז הנאציים אל עיר מולדתו בהונגריה, הוא פוגש שני מכרים ותיקים ומשוחח איתם. הם מבקשים ממנו לשכוח את שקרה לו. "'קודם כול', כך אמר, 'אתה צריך לשכוח את הזוועות'. 'למה?' שאלתי אותו, מופתע עוד יותר. 'כדי שתוכל', ענה לי, 'לחיות'. והדוד פליישמן הניד בראשו בהסכמה והוסיף: 'לחיות בחופש'". והם טעו.
הם טעו משום שלא רגינה ולא הם חיו באמת בחופש. להפך. הם התקיימו בחשש מתמיד ובפחד מצמית בהמתנה לצורר הבא שיפלוש לבתיהם אם רק ירפו את שריריהם לרגע וישדרו חולשה
הם טעו משום שלא רגינה ולא הם חיו באמת בחופש. להפך. הם התקיימו בחשש מתמיד ובפחד מצמית בהמתנה לצורר הבא שיפלוש לבתיהם אם רק ירפו את שריריהם לרגע וישדרו חולשה. הם גם טעו משום שזו עצה גרועה. אפשר שהיא הייתה נכונה ליהודים בתקופה ההיא, כשהיינו חסרי מולדת ונעדרי הגנה. היא בוודאי אינה נכונה למצבנו היום כשיש לנו מדינה וצבא. דווקא כיהודים חופשיים בארצם, אנחנו מחויבים להיישיר מבט אליהם ולזכור מהו עומקה של התהום אשר אם לא ניזהר אנו עלולים לשוב וליפול לתוכה.
אנחנו לא צריכים את אור ואת אלי ואת אוהד מאופרים ומנצחים. אנחנו זקוקים להם כפי שהם באמת, כפי שהם גם בגללנו, כדי שלא נוכל להתעלם ולא נצליח לשכוח ואז אולי זה לא יקרה לנו שוב. סליחה, רגינה. סליחה, הדוד פליישמן וסליחה מכם – אור, אוהד ואלי.