שיראל גולן, ששרדה את הטבח בפסטיבל הנובה ברעים, הייתה אמורה לחגוג שלשום (ראשון) את יום הולדתה ה-22, אך נמצאה ללא רוח חיים בחצר ביתה. "מאז שניצלה ראיתי שיש לה סימפטומים של פוסט-טראומה", סיפר אחיה אייל, "המדינה לא טיפלה בה".
זו לא הפעם הראשונה שעולה ביקורת כלפי היקף המענים שמקבלים שורדי 7 באוקטובר. "שורדי המסיבות הוכרו כנפגעי פעולות איבה כבר ביום למחרת הטבח", מסבירה נעמה שמואלביץ, מנכ"לית עמותת קהילת שבט הנובה. "הם קיבלו, דרך 'נוהל חרדה', אפשרות לקבל טיפולים פרטניים או קבוצתיים על חשבון המדינה, וקיבלו מענק של פיצוי ראשוני ותט"ר (תגמול בתקופת הטיפול הרפואי) עד אוקטובר. מי שרוצה להמשיך לקבל את השירותים ולהאריך אותם, צריך להתחיל תהליך של הכרה בנכות - ולפי זה יקבל מעטפת טיפולית".
הלווייתה של שיראל גולן
(צילום: ליאור שרון)
"יש שורדים שמפחדים לעלות על תחבורה ציבורית", מתארת שמואלביץ בדבריה את המציאות שאיתה מתמודדים שורדים רבים, "יש כאלה שמפחדים לעלות על הרכב ולנסוע, שקשה להם לישון. הם נתקלים בהמון בעיות כלכליות - אנשים שהיו עצמאיים ולא מצליחים לקיים את העסק שלהם, שכירים שלא מצליחים לחזור לעבודה, שורדים שנמצאים בחובות כי הם לא מצליחים לקיים את עצמם. יש לנו שורדים שהם הורים לילדים, וקשה להם לתפקד בבית כהורה. יש המון כישורים בסיסיים שהם איבדו, וצריך להרחיב את השירותים ולהמשיך ללוות אותם כדי לעזור להם לחזור למסלול".
"אנחנו חושבים שהמענים שהשורדים צריכים לקבל צריכים להיות מוכוונים להחזיר אותם לאיזושהי שגרה, למסלולי תעסוקה והשכלה, פעולות בסיסיות שיאפשרו להם לחזור לחיים נורמטיביים", מוסיפה שמואלביץ. "ניתנת עזרה, אבל נדרשת עוד עזרה. אנחנו מקבלים הרבה מאוד תמיכה מפילנתרופיה וממנהיגי מדינות זרות, יש צורך בהעמקה של שיתוף הפעולה עם המדינה והממשלה. אנחנו מקבלים סיוע בתוכניות ובמימון אבל זה טיפה בים".
דורית טאו הייתה בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר. "הזמן לא מרפא, זה שקר", היא אומרת. "הוא רק גורם לדברים יותר לצאת החוצה. המדינה מצפה מאיתנו להוכיח שאנחנו נכים כדי לקבל עזרה, זו בעיה. מאוד קשה לחזור לעבוד, להביא את עצמנו לקיים את היום-יום. כל יום אני נלחמת על לחיות. והמדינה, במקום לעזור לי להשתקם כדי שאוכל לחזור לעבוד, מעדיפה שאני אוגדר כנכה. איך זה הגיוני?".
"אני בטוחה שיש רצון לתת מענה, אבל כל הבירוקרטיה גורמת לנו ייאוש", היא מוסיפה. "למה אני צריכה להילחם על הטיפולים שלי? למה אני צריכה להוכיח שאני צריכה עזרה? אנשים שהיו במסיבה הזו לא יכולים להבריא תוך שנה, ולא ברור למה אנחנו צריכים להוכיח את זה כל הזמן מחדש. שרדתי את הנובה, זו חוויה זוועתית, שואה, אני לא צריכה להוכיח כולם. צריך לנסות להגיע לאנשים, לא לתת לנו להילחם על המענים. אנשים חושבים שאחרי שנה נרפאנו, אבל לא. אחרי שנה מגיעה הנפילה. אנחנו כל היום באזכרות, חודש של אזכרות. זה לא מאפשר לנו להבריא".
דורית הייתה לפני כחודשיים במעגל שיח של שורדי הנובה עם שיראל ז"ל: "היא הייתה מקסימה. סיפרה שהעצב מאוד גדול ושיש לה משפחה תומכת. לצערי, היא לא הגיעה שוב למעגלים".
ריטה ידיד, שורדת נובה, מתארת גם היא את ההתמודדות היום-יומית: "אני יודעת שהטראומה הזאת תלווה אותי, ואני חושבת שהסחיבה היום-יומית הזו מחייבת טיפול תמידי, ולאו דווקא את אותו טיפול כל הזמן. יש כל מיני שיטות שיכולות לעזור. אנחנו מבינים שאחרי שנה מצפים מאיתנו לעמוד על הרגליים, למצוא עבודה, ללמוד – והציפייה הזאת הורגת, היא מאוד קשה. זה לא קורה רק בבית הפרטי שלנו, זה עניין חברתי. גם אם אתה טיפה מתקדם יש ימים שבהם השלווה הזאת מתפוצצת, ולכן טיפול זה משהו שחייבים אותו לעוד המון זמן קדימה".
"צריך המון כוחות והמון תמיכה", היא מוסיפה. "במענים שאני מקבלת אין תוכנית של תמיכה וליווי שיעזור לי להחזיק שגרת יום ועבודה. אני נשואה עם ילד קטן, בעלי שורד נובה שחטף שלושה כדורים. אנחנו סיימנו את מכסת הטיפולים שלנו מזמן, את הטיפולים שאני מקבלת היום אני מממנת, וזה משהו שאני אצטרך לאורך זמן. צריך להיות פה שינוי של הסתכלות של מה זה אומר 'החיים שאחרי הנובה'".
אפרת אטון, מנכ"לית עמותת "לב בטוח" המעניקה סיוע נפשי לשורדי המסיבות, מתארת את המצב: "אנחנו בחלוף שנה מהאירוע ועדיין לא ניתן לדבר על פוסט-טראומה, כיוון שהטראומה עדיין פעילה ונוכחת וטרייה, כאילו לא חלפה שנה. המלחמה עדיין מתחוללת, השורדים מחכים לחבריהם החטופים שעוד לא שבו, ותסמיני הטראומה לא שוככים. במצב הייחודי והרגיש הזה, חשיבות הליווי והטיפול הנפשי היא קריטית. עוגן לפנות אליו ברגעי משבר שהוכיח, מניסיוננו, שרצף טיפולי פשוט מציל חיים".
"הם אנשים שונים לגמרי, החיים נקטעו לחלוטין"
מירי לקסר, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שמטפלת בשורדי נובה בעמותת מרכז אלה, מסבירה שמבחינת השורדים יש את החיים שלפני ויש את החיים שאחרי הנובה. "הם אנשים שונים לגמרי, החיים נקטעו לחלוטין. הם חווים כל הזמן את המסיבה ומה שעברו שם".
לדבריה יש גם חשיבות בתמיכה הכספית בשורדים. "רבים מהם חזרו לגור עם ההורים כי לא מסוגלים להחזיק דירות, לא מסוגלים לעבוד. הם זזים אחורנית כי לא יכולים לכלכל את עצמם. הם קורסים לחלוטין. בנוסף, בכל הנוגע לסיוע הנפשי, כיום המענים הנפשיים הורחבו לעוד 12 טיפולים, בתנאי שזה אצל אותו איש טיפול וגם אז יש להגיש בקשה לכך. במקרה כזה, המטופל כל הזמן חושב 'רגע, כמה טיפולים עשיתי?', 'כמה נשאר לי?', 'מה יהיה ביום שאחרי?', וזה מלווה אותו. זה משהו שאף אחד שעם טראומה לא צריך לחשוב עליו'".
אתמול בבוקר ביקשו יושבות ראש השדולה לזכר הנרצחים במסיבות 7 באוקטובר, הח"כיות קארין אלהרר ואפרת רייטן, כינוס מיוחד לזכרה של שיראל, ולפיקוח על המענים לניצולים ולמשפחותיהם, על מנת למנוע את המקרה הבא. "בדיוק בגלל החשש מהסוף הטרגי של שיראל אני נלחמת כבר כשנה יחד עם השורדים עבור המובן מאליו - הכרה וסיוע מהמדינה", אמרה אלהרר. "בזכות המאבק הממושך הזה הצלחנו להגדיל את מכסת הטיפולים הנפשיים ב-12 מפגשים אישיים נוספים, וכן שורדים שהיו חיילים בשירות סדיר וקבע ב-7/10 קיבלו פיצוי כספי מהמדינה כמו כולם".
"לצערי, גם המענים האלה הם חלקיים ומגיעים באיחור", היא מוסיפה. "טיפולים נפשיים אישיים במימון המדינה, צריכים להינתן כל עוד השורדים יזדקקו להם תוך יצירת ודאות ובניית אמון מחדש. למרבה הצער, גם הורי השורדים, המהווים עוגן משמעותי עבורם לא מקבלים סיוע וכלים מספקים כדי לתמוך בשורדים, דבר שמחריף את מצבם. המדינה חייבת לספק את אותם מענים מקיפים, בלי חשדנות ובלי התחשבנות, כי פשוט אסור לנו לאבד את הצעירים האלה".
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "אנו כואבים את לכתה של שיראל בנסיבות הטרגיות, ומחבקים את משפחתה. הביטוח הלאומי הכיר בשיראל עוד לפני אירועי טבח 7/10 וגם לאחריו וניתן לה סיוע באופן מיידי על ידינו. כזכור, הביטוח הלאומי ביקש עוד בתחילת המלחמה להעביר חוק 'פיצוי אסונות לאומיים' כך שאדם יוכל לבחור בין פיצוי לבין הליך ההכרה באיבה שמחייב, על פי החוק, ועדות רפואיות וסיוע בהתאם לגובה הנכות, אך נתקל בסירוב. כידוע, הביטוח הלאומי הוא גוף משלם ולא מטפל – וכל עזרה שיכולנו לתת כדי לעזור – ניתנה לה. הביטוח הלאומי עשה ויעשה ככל יכולתו לקצר תהליכים וללוות את משפחתה ואת יותר מ-70 אלף נפגעי פעולות האיבה האזרחיים, שנוספו בן-רגע, למעגל הטרור וכך נמשיך לעשות בחרדת קודש. יהי זכרה של שיראל ברוך".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות, היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
פורסם לראשונה: 22:31, 21.10.24
