בית המשפט העליון דחה הבוקר (יום חמישי) פה אחד את ערעורו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא ב-2015. בן אוליאל מרצה שלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר.
בהחלטתם ציינו השופטים כי "לדברי המערער, הוא יצא לנקום את רציחתו של מלאכי רוזנפלד ז"ל. נקמתו המתועבת הייתה 'נקמת דם'. דמם של בני משפחת דוואבשה החפים מפשע – ההורים, סעד ורהאם, ותינוקם בן השנה וחצי, עלי דוואבשה ז"ל, אשר נשרף למוות במיטתו. איזו מין נקמה נפשעת היא זו? משפחה שלמה הישנה במיטתה, מצאה עצמה באישון הלילה במלכודת מוות של המערער אשר יצא למסע נקם לרצח ערבים באשר הם ערבים. את זאת, אין הדעת יכולה להכיל ולסבול".
השופטים ציינו כי "מי ששרד – הילד אחמד - נותר יתום, ונושא על גופו ובנפשו את צלקות הפיגוע. הפיגוע גדע באכזריות בלתי נתפסת את חיי משפחת דוואבשה, משפחה שמנתה הורים ושני בנים צעירים, והותיר את אחמד לבדו. מעשי המערער כמתואר בפסק דין זה מזעזעים ומעוררי חלחלה, חומרתם מדברת בעד עצמה, ונראה שכל מילת גנאי לא תשקף את גודל הזוועה שבהם. מעשים אלו אף סותרים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית, המחנכת לסבלנות ולסובלנות. שנאת בני דתות אחרות, כמו גם גזענות לשמה, אינה מדרכה של היהדות".
בנוסף נכתב בפסק הדין כי "ראוי שהדברים יאמרו בצורה ברורה ונרחצת: ידעו הכול כי בתי משפט לא יגלו כל סבלנות לפורעי חוק, תהא דתם אשר תהא; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידיאולוגי-גזעני".
מי שהתגייס הבוקר להגנתו של בן אוליאל הוא חבר הכנסת איתמר בן גביר, שאף ייצג אותו בעבר כעורך דין בימים הראשונים של מעצרו. "אין מחלוקת כי הודאתו של אוליאל ניתנה לאחר שנחקר בעינויים ומדובר בחוסר צדק משווע", טען. "חוקי מדינת ישראל, מחייבים את פסילת ההודאה, אך לצערי, שופטי בית המשפט העליון, התעלמו מכך או לא נתנו משקל ממשי להתנהלות. בית המשפט העליון קבע שעינו אותו ובמקום להוציאו לחופשי ולקבל החלטה הגיונית, בית המשפט שולח אותו לשלושה מאסרי עולם. יום שחור לדמוקרטיה".
מארגון חוננו נמסר כי "מקום המשפט שמה הרשע. במדינת ישראל צריך להתרחש כנראה נס כדי שהצדק ייצא לאור. הנס הזה לא קרה היום. לא הופתענו למצוא שופטים מנותקים שעמלים בעיקר לתמוך באג'נדה מסוימת. כל מי שקורא את פסק הדין מבחין בפסק דין רווי אג'נדה ושנאה, שופטים ששכחו מהו משפט ומהן ראיות".
גם בצלאל סמוטריץ' טען: "פסק הדין שדחה את ערעורו של עמירם בן אוליאל ייזכר כאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר של מערכת המשפט שלנו מאז ומעולם. השופט אלרון נתן היום אור ירוק לגופי החקירה בישראל לחקור בעינויים ולהרשיע על סמך הודאות שהוצאו בעינויים הגם שהן סותרות ממצאים עובדתיים רבים. ספרו לי עוד על דמוקרטיה".
"ההודאה נמסרה בלי שימוש באיומים"
בן אוליאל, נזכיר, הודה ברצח בחקירה ואף שחזר את המעשה, אבל אז חזר בו וסנגוריו טענו שדין ההודאות להיפסל. הטענה המרכזית של עורכי הדין נגד ההרשעה היא שבן אוליאל עבר "חקירות צורך", מונח משפטי שמתאר חקירות של "פצצה מתקתקת" (אדם שחייבים להוציא ממנו מידע שימנע פגיעה של חפים מפשע). חקירות אלו עשויות לכלול שימוש בכוח פיזי ובשיטות חקירה אגרסיביות, והן אפשריות רק באישור היועץ המשפטי לממשלה.
ביחס לטענות ההגנה ציין הבוקר השופט שאול שוחט את שתי הודאותיו של בן אוליאל, מתאריך 19 בדצמבר 2015 ו-15 בדצמבר 2015, שלא נפסלו ונגבו בין "חקירות הצורך". הוא כתב כי בהודאות אלה מתאר בן אוליאל את "השתלשלות האירועים, שלב אחר שלב, החל מהבשלת הרעיון בקרבו ועד לביצועו המלא של הפשע המזעזע והמחליא". לדבריו, "הצפייה בתיעוד החזותי של ההודאות ושל ההליך ההובלה וההצבעה שתאם, כמעט אחד לאחד את התיאור שמסר בהודאותיו, מסירים כל ספק שידו של בן אוליאל הייתה במעשה הנורא".
גם השופט יוסף אלרון ציין כי בין אין כל קשר סיבתי בין האמצעים שהופעלו ב"חקירת הצורך" להודאות שמסר בן אוליאל בסופו של דבר, והוסיף כי התיעוד החזותי והקולי מהחקירות, לצד השחזור והפרוטוקולים, מעידים כי החלטת בית המשפט המחוזי הייתה נכונה. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר במקרה מורכב, שההכרעה בעניינו לא הייתה פשוטה ולוותה בהתלבטויות קשות. הוא ציין כי "שיטת החקירה של שב"כ שונה מזו של המשטרה, והיא שגרמה לבן אוליאל לשתף פעולה - מבלי שימוש באיומים או בניסיונות שכנוע שאינם לגיטימיים".
אלרון ציין כי "מצווה עלינו לנקוט בזהירות כפולה ומכופלת" כדי להימנע מהרשעות שווא, אך ציין כי בן אוליאל "חזר על הודאתו כמה פעמים, ושחזר אותה בזירת האירוע. הוא תיאר דברים שנקלטו בחושיו, וסיפר את שאירע ברצף, ללא היסוס של ממש ולפי סדר כרונולוגי. לא אחת הוא גם הוסיף פרטים ונתונים מבלי שנשאל עליהם".
השופט אלרון ציין כי אחת הראיות המרכזיות לאמינות השחזור של בן אוליאל, ולכך שעשה אותו מרצונו החופשי, היא שהוא "ידע להרחיב על מאפייני החלונות שדרכם נזרקו בקבוקי התבערה". לדברי אלרון, "בן אוליאל מסר כי בהגיעו לבית משפחת דוואבשה, הוא ניסה ללא הצלחה לפתוח שני חלונות, ואילו החלון השלישי היה פתוח אך חסום ברשת נגד יתושים. דבר קיומה של הרשת לא היה ידוע לחוקרים באותה עת, מאחר שהיא התכלתה כמעט לחלוטין בשריפה". רק לאחר שבן אוליאל מסר פרטים על רשת היתושים בדוק שוב החוקרים את החלון, ומצאו שרידים של הרשת שלא ראו קודם לכן".
סימן שאלה נוסף שהעלו הסנגורים קשור למספר המעורבים ברצח. לפי חקירת המשטרה והעדויות שנאספו מעדי ראיה, נטען כי הרצח התבצע על ידי יותר מאדם אחד, זאת בניגוד להודאה ולשחזור שביצע בן אוליאל, בהם הוא טען כי רצח את שלושת בני המשפחה לבדו. במעשה הודה גם נער בן 17, אך בית המשפט ביטל את הודאותיו בטענה שנגבו תחת עינויים, ולבסוף הוא לא הואשם ברצח, אלא רק בקשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני.
הרצח בדומא התרחש בלילה של ה-31 ביולי 2015, לאחר שביתם של משפחה דוואבשה עלה באש מבקבוקי התבערה שנזרקו לעברו. עלי, תינוק בן שנה וחצי, נהרג במקום, אביו סעד מת מפצעיו כמה ימים לאחר מכן, והאם ריהאם מתה כחודש לאחר האירוע. הילד אחמד בן ה-4 הוא בן המשפחה היחיד ששרד. בנובמבר של אותה שנה נעצר בן אוליאל בחשד לרצח, ולאחר כמה ימי חקירות, הוא הודה.
בינואר 2016, הוגש האישום נגד בן אוליאל והנער הנוסף, ובמאי 2020 הורשע בן אוליאל בשלושה סעיפי רצח, לצד שתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה וקשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני. כעבור ארבעה חודשים, הוא נידון לשלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר, ונקבע כי הוא ישלם פיצויים בסך של 258 אלף שקלים לאחמד דוואבשה, ולאדם נוסף שעל ביתו נזרק בקבוק תבערה.