שוש חטואל (44) מאופקים איבדה את בעלה אבי בן ה-52 במתקפת הטרור על העיר ב-7 באוקטובר. היא ושלושת ילדיה, בני 22, 15 ו-14, הסתתרו בבית במשך 20 שעות, כשהגופה של אבי מוטלת בכניסה לבית. איש לא בא לחלץ אותם. כשהחלו האזעקות בבוקר של השבת השחורה ברחה המשפחה למיגונית מחוץ לבית, ולאחר שחזרה הביתה יצא אבי לבדוק מה פשר קולות הירי בחוץ, ואז נורה למוות.
שוש חטואל על השבת השחורה שבה איבדה את אבי
(צילום: תומר שונם הלוי)
3 צפייה בגלריה
שוש חתואל עם הילדים (מימין לשמאל) אודל (14), בת אל (22) ויגל (15)
(צילום: אילנה קוריאל)
חטואל, שמתגוררת סמוך לרחל אדרי שהפכה לסמל לאומי, מספרת שהילדים שלה מסרבים לחזור לעיר עד שיהיה להם ממ"ד. בעירייה הציעו להם כמה ימי הפוגה באילת, אבל גם שם תפסו אותם האזעקות. בניגוד לתושבי שדרות, כתושבת אופקים שעברה חוויה דומה לזו של תושבי הקיבוצים והמושבים שהיו נצורים בממ"דים, היא אינה זוכה לאותם טיפול ותשומת לב. באופקים, נזכיר, נרצחו 26 אזרחים ונפלו ארבעה שוטרים ושני חיילים - 32 בני אדם בסך הכול. בכל אירועי השבת ההיא נהרגו כ-50 מתושבי העיר.
משפחת חטואל שומרת שבת ומסורת, כך שבבוקר המתקפה לא היו בבית טלפונים פעילים או טלוויזיה דולקת. "השכנים באו, דפקו לי בדלת, וצעקו, שושי, תפתחי, יש אזעקות! הם תמיד באים להזהיר אותי כי הם יודעים שאני חרדתית. כשיש אזעקה באשקלון אני לא מחכה שהיא תהיה באופקים, וכדי שלא אילחץ בזמן אזעקה אני כבר לוקחת את הילדים למקלט השכונתי, כי אין לנו בבית ממ"ד.
"איך שהעירו אותי הייתה עוד אזעקה. אבי, בעלי, יצא ראשון ופתח לנו את המיגונית בחוץ. נכנסנו כולנו ונשארנו שם קצת. כשנרגע, נכנסנו הביתה. ישבנו בסלון, ממש בכניסה לבית, והדלת נשארה פתוחה כך שאם תהיה עוד אזעקה - נרוץ. אחי, משה, היה איתנו באותה שבת. ישבנו אני, בעלי, שלושת הילדים ואחי, ואז התחלנו לשמוע ירי, אבל לא חשבנו שזה ירי, לא חשבנו שאלה מחבלים. בעלי תהה מה זה, חשב שאולי ילדים מפעילים נפצים בזמן אזעקות, ואמר שהוא יוצא אליהם".
חטואל מספרת כי היא ובתה הגדולה צעקו לאבי לא לצאת, וכמה דקות אחר כך נורו יריות שחלפו מעל הראש של ילדיה. "החלונות התנפצו והם קפצו ונשכבו על הרצפה. זחלנו לחדר ונעלתי את הדלת. חשבתי שמדובר ברסיסים מנפילת רקטה, לא ביריות או מחבלים. הדלת שלנו היא דלת עץ פשוטה, סגרתי אותה עליהם ורציתי לראות מה עם אבי. ראיתי אותו מוטל על הרצפה, וסביבו שלולית קטנה של דם".
שוש חשבה שבעלה נפגע מרסיס, ורצה להדליק את הטלפון ולהתקשר למד"א. "המוקדנית אמרה לי 'אנחנו בדרך אליו', ואז שאלה 'יש לך ילדים?'. אמרתי שכן, והיא אמרה 'עכשיו תיכנסי לבית ותסגרי חלונות ודלתות. יש לכם מחבלים בשכונה'. הייתי בשוק. רק אז הבנתי שאלה יריות. נעלתי את הבית, נכנסתי עם הילדים לחדר, ואמרתי להם שקט, שקט, יש מחבלים בשכונה. התקשרתי שוב למד"א ושאלתי, 'אתם מגיעים?'. המוקדנית ענתה 'אנחנו בדרך, תחשיכו את הבית'. תוך כדי השיחה שמעתי אנשים רצים על הגג. פחדנו ממש. שמענו את המחבלים צועקים לשכנים: 'איפתח אל-באב, יהוד! תפתחו את הדלת!'".
"איך אבנה ממ"ד? אף אחד לא עוזר"
אחר כך שמעה שוש צעקות, יריות ופיצוצים. "נשארנו בחדר בלי אוכל ומים 20 שעות, משעה 7 וחצי בבוקר עד 4 וחצי לפנות בוקר למחרת. אלה היו 20 שעות שעברו כמו נצח". ב-4 וחצי נאספה סוף סוף גופתו של בעלה אבי. "כל השעות האלה הוא היה זרוק בחוץ בחצר שלי. אני רק מתקשרת למד"א כדי שיגיעו, והם לא מגיעים". אחר כך הבינה מהמוקדנית ומשכן שלה שעובד באיחוד הצלה מדוע הסיוע אינו מגיע: בגלל התמשכות מתקפת המחבלים, פשוט אין גישה.
כעת נמצאים שוש וילדיה אצל אחיה בבאר שבע. "עשרה ימים חיפשנו את בעלי יום ולילה, עד שהוא זוהה. התחלנו להתאבל כבר לפני זה, כי ידעתי מה ראיתי, אבל בכל יום הייתי מתקשרת למוקד הנעדרים, ואמרו לי שעוד לא זיהו אותו. כבר התחלתי לחשוב שאולי חטפו אותו".
כעת, יותר מחודש וחצי אחרי הטבח, בתה של שוש מסרבת לחזור לאופקים כל עוד אין ממ"ד בבית. "אני לא יודעת איך אבנה ממ"ד, אף אחד לא הציע לנו עזרה", אמרה. בזמן שעבר מאז מתקפת הטרור רק בתה בת ה-14 זכתה להיפגש עם פסיכולוגית מבני המשפחה, ורק פעם אחת. לשאר ילדיה טרם נקבעה פגישה. האכזבה של שוש מהרשויות, בהן עיריית אופקים, גדולה.
"הציעו לי לצאת להפוגה לשבוע באילת. אמרתי שאילת זה מקום שמח, היינו נוסעים אליו אני ואבי. הילדים אמרו לי שבאילת אין אזעקות. יהיה שקט. אבל הלכנו, וגם שם היו אזעקות. לא רצינו להישאר שם. אמרנו שאם הגיעו עד אילת, כבר לא נשאר מקום בטוח בארץ".
