כנס "הניצחון" שהתקיים בבנייני האומה ביום ראשון, תחת הכותרת "התיישבות מביאה ביטחון – חוזרים לחבל עזה וצפון השומרון", עורר תקווה אצל ישראלים רבים, בעוד אצל אחרים ואני ביניהם הוא עורר חרדה. אלו ואלו סבורים שהצד השני שוגה באשליות מסוכנות. ייתכן והשניות הזו מצביעה על הקושי הגדול ביותר שעומד בפני המדינה. לא מדובר על מחלוקות, אלא על שימוש בשפות נפרדות. המילים זהות, אבל המשמעות שונה. כיצד הגענו לנקודה הזו?
הציונות אתגרה תפיסות והרגלים שהשתרשו בגולה - המקום הרחוק, שהיה בגדר חלום ומושא לתפילת הדורות, הפך לתוכנית מעשית. בקרב דתיים, שהיו אז הרוב, היו שתי תגובות עיקריות. את הראשונה ניתן להגדיר "ציונות דתית פרגמטית". רבנים היו בין הוגי הדעות והמובילים של חובבי ציון. הרב שמואל מוהליבר, מגדולי רבני רוסיה, קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות. הוא ניסה להשפיע על מנהיגיה החילונים של התנועה למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים, ובמקביל חתר לגייס לרעיון יישוב הארץ את עמיתיו לרבנות, ואת קהליהם.
מתוך עולמו התורני, הרב מרדכי אליאשברג שאף לחבר את חוכמת התורה לשאר החוכמות, שכן הלאום נזקק לשתיהן. הוא הדגיש שבתנועה יש חברים דתיים וחברים לאומיים, הם שווים, וחילוקי הדעות בטלים. גישתם של מוהליבר ואליאשברג סללה את דרכן של תנועות ציוניות-דתיות להנהגת היישוב והמדינה. את תפיסותיהן החברתיות-סוציאליסטיות ביססו התנועות על התורה, ועמדותיהן המדינית והביטחונית התחשבו במגבלות הכוח.
את הגישה השנייה אכנה "חרדיות אנטי-ציונית" ולפיה אסור לעלות בצורה מסודרת לארץ ישראל, ואין למרוד (להתגרות) בגויים. הגאולה תבוא מתפילה, לא ממעשים. העמדה הזו מאפיינת כעת רק קבוצות מיעוט, אבל ההסתייגות מהיבטים חילוניים של התנהלות המדינה נותרה בעינה. חברים חרדים בקואליציה גילו מעט עניין פומבי בנושאים כמו חוץ וביטחון, והתמקדו בצורכי מצביעיהם.
שני שינויים יסודיים נלוו להקמת המדינה – לראשונה מזה אלפיים שנה, היו ליהודים שטח וכוח. השטח היה מצומצם והכוח היה מוגבל, עד הטלטלה כעבור 19 שנה, עם הניצחון ב-1967. שלושה שבועות של חרדה קיומית הובילו לשישה ימים דרמטיים, ובסיומם שלטנו על שטח גדול, ובו אתרים קדושים ובעלי משמעות היסטורית ואוכלוסייה גדולה. לאנחת הרווחה הלאומית בעקבות ההתגברות על האיום נלוו תחושות מגוונות וסותרות, והן מאתגרות אותנו עד היום.
בין היתר ניכרה התעוררות לאומית וגאולית עם החזרה לערש האומה, ועלו שאלות לגבי מעמד הפלסטינים והשלכות השליטה בהם. במשך יותר מ-50 שנה, רוב שנות קיומה, מיטלטלת ישראל לכאן ולכאן, ואינה בוחרת. האם נעזוב חבלי מולדת שהובטחו לאבות? אם כן, האם נסמוך על מי שיקבל אותם? האם ייעודנו האמוני מחייב אותנו ליישב אותם? מה המחיר של המשך החזקתם? עד שמחת תורה היה אולי נדמה שאפשר לאחוז בזה וגם בזה. מאז 7 באוקטובר, ולמרות סירובה הרשמי של ההנהגה לדבר על היום שאחרי, ברור שאי אפשר. על ישראל להחליט לאן מועדות פניה. לכן דומה שמאחורי הקלעים מתקיימים תהליכים שמטרתם הסדר אזורי כולל, ובו לצד הכרה בישראל מצד מדינות ערביות הנחשבות מתונות, מצוי גם מענה כלשהו לפלסטינים.
מנגד, היינו עדים לכנס האמור. יומיים אחרי שבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דרש מישראל להימנע מגירוש האוכלוסייה המקומית, כמחצית מחברי הקואליציה, מגובים ברבנים, השתתפו בכנס שתכניו יספקו נשק לתביעות דומות בעתיד. בלט ביניהם יצחק גולדקנופף, מנהיג מפלגה שנולדה על ברכי ההתנגדות לציונות. האם כולם חסרי בינה? לא ולא.
אלא שכאמור, מדובר במערכת ערכים שונה. יש הדוברים שפה פרגמטית של מגבלות הכוח, ומולה קיימת הלשון של מימוש חזון הנביאים. יש המסתמכים על צור ישראל, אחרים שואפים להשתתף במשפחת העמים הדמוקרטים.
טובה הרצלישראל זקוקה בדחיפות למתורגמנים בין שתי הגישות, הגאולית והפרגמטית. היעדרם מותיר את הזירה רק לדעה אמונית אחת לגבי עתיד המדינה, זו שהושמעה בבנייני האומה. היכן הרבנים האמיצים שתומכים בתפיסות חדשניות, כמו מתן סמכות הלכתית לנשים, ופועלים למען צדק חברתי? לא מובן ממה חוששים אלו מהם (ורבנים אחרים) שמתנגדים למטרות הכנס, ומדוע הם אינם מבטאים את דעותיהם במונחים התורניים שמשמשים את תומכיו.
טוב שהם מחדשים בענייני פרט ומקדמים נושאים בקהילה ובחברה, אבל שרידות המדינה לא פחות חשובה. יש לקוות שלפני שנמצא עצמנו דוהרים בכיוון שהתווה הכנס, יקומו ביניהם יורשים ראויים למוהליבר ולאליאשברג.
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה
