היום, לפני 40 שנה בדיוק, נפתח מבצע שלום הגליל שלימים הפך למלחמת לבנון הראשונה - מלחמה שגבתה מחיר כבד של מאות הרוגים לכוחותינו ואלפי פצועים. גם היום, ארבעה עשורים אחרי אותה מלחמה, ממשיכים להיסגר מעגלים ולהיחשף פרטים מאותם ימי קרבות.
בשנת 1982 סמל במיל' יאיר יעקב (26) ז"ל, בדיוק שב עם חברתו לישראל מארצות הברית, במטרה להתחתן ולהקים משפחה. כשקיבל צו מילואים התייצב מיד ללחימה כמפקד טנק בגדוד השריון שלו. נפתלי רוטנברג היה באותה עת תלמיד ישיבה, ששילבה לימודי תורה עם שירות צבאי, ושירת כחובש קרבי. עם תחילת המלחמה סופח רוטנברג לגדוד של יאיר.
ב-11 ביוני 1982, בגזרה המזרחית בין אגם קרעון לסולטן יעקב, פגע טיל בטנק שעליו פיקד יאיר. יאיר ולוחם נוסף שהיה עימו, אלברט אדרי ז"ל, נפצעו. רוטנברג היה החובש שניסה להצילם. "הייתי יד ימינו של הרופא", סיפר רוטנברג. "יאיר נהרג כמעט מיד. אלברט אדרי נפטר מפצעיו כמה ימים לאחר מכן. אני מילאתי את טופס הפטירה של יאיר והשכפ"ץ שלו נשאר בשטח. כיוון שאני אדם חרדי היה לי מאוד חשוב עניין הקבורה, והשכפ"ץ היה טעון קבורה ולכן דאגתי לקחת אותו איתי. חיפשתי מישהו שיוכל לדאוג לזה. אמרו לי שמפקד החטיבה, שהוא אדם דתי, יכול לטפל בנושא. ניגשתי אליו והוא אחז בידו פתק שעליו נכתב: 'נא להודיע לנפתלי רוטנברג שאמו נפטרה'".
"יצאתי להלוויה של אמא, ומאז - 40 שנה - כשאני מציין את יום פטירתה של אמי, שהוא גם יום נפילתו של יאיר, זה עולה שוב", סיפר רוטנברג. "אני זוכר את היום הזה לפרטי פרטים. בזמן השבעה על אמא סיפר לי אחד המנחמים שהשכפ"ץ של יאיר הגיע לקבורה, זה היה חשוב לי מאוד".
לפני כשנה נכנס רוטנברג לאתר "יזכור" והדליק נר זיכרון וירטואלי לזכרו של יאיר. "כתבתי בדף שלו שאני מדליק נר לזכרו ושהייתי החובש שטיפל בו", סיפר. "לפני כחודשיים, בעקבות מה שכתבתי, אחיו יצר איתי קשר וביקש לשמוע את כל הסיפור".
האח, יצחק יעקב (69), לא הסתפק בשיחה טלפונית עם רוטנברג. "אנחנו עוקבים אחרי אתר 'יזכור', לראות אם כותבים עוד דברים על אחי", הסביר יעקב. "כשראיתי מה נפתלי כתב, חיפשתי את שמו ואת מספר הטלפון שלו. סיפרתי לו שבכל שנה מתקיים במושב תרום, שבו גדלנו, טקס לזכר נופלי המושב ולאחריו אנחנו עושים מפגש משפחתי מורחב, ומדי שנה מחפשים ערך מוסף. ביקשתי מנפתלי לבוא ולספר לכולם על הדקות האחרונות של יאיר, אחי. שמחתי שהוא הסכים להגיע. רק עכשיו, אחרי 40 שנה, הבנתי שגם אמא שלו נפטרה באותו יום והתאריך חקוק בליבו".
רוטנברג הגיע למפגש המורחב. "הוא סיפר על השכפ"ץ שלא ידענו עליו, וגם על זה שאחי נקבר שלם", סיפר יעקב. "זה היה משהו גדול עבורנו. עוד בהלוויה אני זוכר שהלכנו אחרי הארון ואמא שלי אמרה לי שאולי הארון ריק, אולי שמו בו אבנים. אנחנו אנשים דתיים והנושא הזה העסיק אותה. היא חשבה שכמו במקרים אחרים, לא נשאר הרבה מה לקבור. כשנפתלי סיפר שהוא היה שלם, אמרתי לו שאם אמא שלי שמעה אותו מהשמיים זה בטח הרגיע אותה".
"40 שנה אחרי, והכאב אותו כאב", אמר יעקב. "היינו שמונה אחים ועד היום אנחנו מעלים זיכרונות ובוכים. אבא שלנו נפטר עשר שנים אחרי שיאיר נפל. אמא, שהייתה אישה חזקה, תמיד אמרה לנו להסתכל קדימה, שיש חיים, אבל היא הייתה בוכה בלילות. הסיפור שנפתלי סיפר לנו השלים לנו פאזל וזה היה מאוד מרגש". גם רוטנברג התרגש מאוד: "גם בשבילי זו הייתה סגירת מעגל. 40 שנה רציתי לספר להם את הסיפור הזה".
כחמישית מיוצאי המלחמה הלומי קרב
18% מיוצאי מלחמת לבנון הראשונה סובלים מתסמיני פוסט-טראומה, למרות שחלקם אינם מגדירים את עצמם כפוסט-טראומטיים. כך עולה מסקר מיוחד שערכה עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), 40 שנה אחרי אותה מלחמה.
(צילום: אבי חי)
המשתתפים בסקר קיבלו שאלון מיוחד שמאתר תסמיני פוסט-טראומה, ובתום ניתוח התשובות התגלה הנתון שלפיו 18% מהמשיבים סובלים מתסמיני פוסט-טראומה. עוד עלה מהמחקר ש-78% שירתו עם לוחם שנהרג במלחמה, כמעט מחצית (47%) שירתו עם מישהו שנפצע נפשית במלחמה, ו-20% דיווחו שנפצעו בעצמם נפשית או פיזית במלחמה.
למרות הנתונים הגבוהים, רוב הנשאלים (89%) לא פנו לסיוע נפשי לאחר השירות הצבאי עד היום ו-12% נוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. 15% מהנשאלים העידו שהמלחמה פגעה ביכולתם לעבוד, 18% דיוחו שהמלחמה פגעה להם בזוגיות, 13.5% דיוחו שהמלחמה פגעה בהורות שלהם, ונתון דומה נרשם גם לגבי פגיעה בקשרים חברתיים.
עוד עלה מניתוח הנתונים שבקרב חיילים ששירתו בשירות חובה במלחמה, יש שיעור גבוה יותר של שימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, בהשוואה לחיילים ששירתו במילואים במלחמה.
את רמי יולזרי (59), מוביל ומייסד את פרויקט הריצה של נט"ל למתמודדי פוסט-טראומה ומתמודד פוסט-טראומה בעצמו, הנתונים לא הפתיעו: "יש לי במצטבר שלוש שנות שירות בלבנון", סיפר. "הדור שלנו, סביב גיל ה-60 פחות דיבר על הפוסט-טראומה. היום יש יותר מודעות, יותר נגישות לטיפולים. לא ידענו אז שיש קב"ן בצבא, אף אחד לא טרח לדבר איתנו על זה. היום זה צבא אחר. הנתון שכמעט כל אחד שירת עם לוחם שנהרג הוא מדהים, זה מראה את כמות האבדות. לבנון הראשונה זאת מלחמה של אנשים שהיו שם. חזרנו משם הביתה והחיים פה המשיכו, לא היה מושג מה קורה שם. היה נתק בין מה שקורה פה, למה שקרה שם. הייתה תחושת זרות ממש, ולא הייתה לגיטימיות לדבר על הקושי. מלחמות זה דבר נורא. אתה לא יוצא משם אותו הדבר כמו שנכנסת".
קו הסיוע של נט"ל: 363–363–800–1
