אדם אחד נושא באחריות למהפכת הנגד המשפטית שהימין הבטיח והשר יריב לוין הציג. קוראים לו אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. הוא האיש שיזם והוביל את מהפכת האקטיביזם השיפוטי. הוא זה שהכריז, לפני שלושה עשורים, ששני חוקי היסוד, כבוד האדם וחופש העיסוק, הם בגדר "מהפכה חוקתית", ואף דהר והכריז ש"לשופטים הוענק נשק לא קונבנציונלי".
בסוף השבוע הוא יצא בבליץ של ראיונות. בלי שמץ של לקיחת אחריות. כך היה תמיד. כבר לפני שלושה עשורים, ואפילו יותר, היו רבים וטובים שהביטו בחשדנות בהפיכה של ברק. אף אחד מהם לא איש ימין. פרופ' אנדרי מרמור, מראשוני המבקרים של ברק, כתב ש"מערך זכויות האדם המוגן בישראל בזמן האחרון הוא מעין מערך של זכויות אזרח 'יאפיות'. יותר חירות ופחות שוויון". פרופ' מנחם מאוטנר, בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים", טען שהתחזקות בג"ץ היא מסלול עוקף דמוקרטיה. וגם נטען כי אלה שהפסידו בבחירות 1977 מצאו דרך להשאיר את השלטון בידיהם.
ברק ממשיך להציג את המהפכה שלו כצעד להגנה על זכויות אדם. האם קודמיו לא הגנו על זכויות אדם? בוודאי שכן. אבל הרטוריקה המתנשאת עוררה מתחים ומדנים. הרי כבר שנים מושמעת ביקורת נוקבת על האקטיביזם, שפגע בהפרדת הרשויות ובדמוקרטיה. וכבר שנים שהביקורת נדחית בבוז.
ב-2001 התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס אקדמי על בית המשפט העליון. הושמעו דברים מעניינים, ופה ושם גם ביקורת. ברק הגיע להגיב. זה היה מפחיד. לא רק שהוא לא היה מוכן להקשיב לביקורת, הוא גם פגע אישית בחלק ממבקריו. "אני?", הוא אמר בראיונות, "אין בי רבב". מי שלא הקשיב אז לדברי טעם של עמיתים מהאקדמיה, שלא יתפלא שהביקורת הפכה להשתלחות.
בפועל, לא היה ביטול המוני של חוקים. אבל הייתה התערבות מוגזמת בהחלטות שלטוניות. בית המשפט העליון צבר כוח אדיר. והכוח משחית. לפעמים פלילית, לפעמים אידיאולוגית. ברק האמין באמונה שלמה שהוא עושה את הדבר הנכון. אבל הוא היה, כפי שכינה אותו אחד מחשובי המשפטנים בארה"ב, פרופ' ריצ'רד פוזנר - "פיראט משפטי". הוא סיפח לעצמו ולבית המשפט סמכויות וכוחות שאיש לא נתן לו.
"אנחנו ארכיטקטים של השינוי החברתי, לנו הכישורים לבנות שיטה משפטית טובה יותר, צודקת יותר", כתב ברק עוד לפני שמונה לשופט. הוא האמין, בלי להודות, ב"שלטון החכמים" בנוסח אפלטון. המשמעות המעשית הייתה פחות דמוקרטיה. החוק הפך לחומר ביד היוצר באמצעות תעלולים פרשניים. תמיד היו תירוצים מצוינים. כך, למשל, כאשר החוק המפורש הורה שלא לאפשר למי שמתנגד למדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד לכנסת - ברק רמס את החוק, שלא התאים לו.
כאשר עלתה יוזמה להקמת בית משפט לחוקה, ברק ניהל מערכה פוליטית לחיסול היוזמה. "את הג'וק הזה", הוא אמר, "צריך להרוג כשהוא קטן". במדינות דמוקרטיות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בית משפט לחוקה ממונה על ידי פוליטיקאים, כדי שהשופטים ייצגו קשת של עמדות. זה בדיוק מה שברק לא רצה. הוא רצה בית משפט בצלמו ובדמותו.
כאשר ציפי לבני כיהנה כשרת משפטים, היא רצתה למנות את פרופ' רות גביזון ז"ל לבית המשפט העליון. אבל ברק התייצב שוב כדי להתנגד. "יש לה אג'נדה שונה", הוא אמר אז. יורשה לי לספר שניהלנו באותם ימים, ביוזמתו, שיחה ארוכה, קשה ונוקבת. "אתה מותח את החבל", אמרתי לו, "אתה פוגע בדמוקרטיה, אתה יוצר הלכות יש מאין, ואתה גם מכשיל את המועמדים הטובים ביותר לעליון, משום שאתה רוצה לכפות את האג'נדה שלך".
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזישום דבר לא עזר. הטיעונים של ברק, להפתעתי, היו מאוד לא משכנעים. היה ברור שהוא סובל משיכרון כוח. ככל שהוא הצליח יותר, החבל נמתח יותר. ולמען האמת, הוא היה אמור להיקרע כבר מזמן. עכשיו זה כנראה קורה. אבל ברק לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. הוא מאיים עלינו שהרפורמה דומה למהפכה עם טנקים. מתברר שהאיש שהשתמש בהלכת המידתיות חסר חוש מידה.
אין צורך להסכים עם כל תג ותו בסעיפי הרפורמה שהציג לוין, וסהדי במרומים שאינני מסכים לחלקים ממנה, כדי לדעת שברק נושא באחריות אדירה למשבר שאנחנו נכנסים אליו. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מנחם אלון ז"ל, היה מתנגד חריף לאקטיביזם השיפוטי. באחד מפסקי הדין הוא כתב על "שלטון החוק ולא שלטון המחוקק, שלטון המשפט ולא שלטון השופט". החלק הראשון מופנה לתומכי הרפורמה. אכן, הגיע זמנה. אבל בזהירות. לא בכפייה. בהסכמה שתושג בהידברות. החלק השני מופנה לאהרן ברק ולתומכי האקטיביזם. יותר מדי שנים לא הקשבתם. דחיתם בזלזול כל ביקורת. הגיע הזמן לקחת אחריות ולשנות גישה. לא כדי לפגוע בשלטון המשפט. להפך. כדי להציל אותו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
