בשבוע שעבר בחרה הכנסת את ח"כ יצחק קרויזר (עוצמה יהודית) לנציגה השני בוועדה לבחירת שופטים, הפעם מטעם הקואליציה, לצד ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) שנבחרה לפני כחודש לנציגה מהאופוזיציה. האם עתה תתכנס סוף סוף הוועדה? הרי תפקידה הוא לבחור שופטים שימלאו תקנים שהתפנו. ובכן, נראה שלא. לפי הפרסומים, שר המשפטים יריב לוין, שהוא יו"ר הוועדה, החליט לחכות עד שהכנסת תשנה את הרכב הוועדה, מה שלפי התקדמות המהפכה המשפטית עלול להיות עוד חודשים רבים. ומה יהיה על התקנים שהתפנו בבתי משפט השלום והמחוזי? אין בעיה. שיחכו.
בזמן שהשר מתמרק בעקרונותיו, הציבור משלם את המחיר. הנה דוגמה מהשבועות האחרונים: כתב אישום על עבירות סמים הוגש נגד אדם בבית משפט השלום בבאר שבע. הוא נעצר עד תום ההליכים ולפיכך ביקש שמשפטו ייקבע מוקדם ככל האפשר. בשל העומס, בסוף מאי נקבעו הדיונים בעניינו לאוקטובר-נובמבר. כל הזמן הזה, האיש יישאר במעצר.
הנאשם עתר לבג"ץ נגד הדחייה אך נדחה על הסף משום שמדובר בעניין המצוי בסמכות בית משפט השלום ובג"ץ אינו מתערב בכך. עם זאת, השופט יצחק עמית מצא מקום להזכיר את העומס הרב המוטל על בתי המשפט בישראל, עם מספר תיקים אזרחיים לתושב שהוא כפול מהממוצע באירופה, בעוד שמספר השופטים המקצועיים לתושב הוא שליש מהממוצע באירופה.
אבל מה לשר המשפטים ולכל זה? מבחינתו, זו לא הבעיה שלו, אלא של הציבור והשופטים. כפי שהסבירו שופטי בג"ץ ביחס לתיק האמור, גם אם העומס רב, בית משפט השלום צריך לנהל את התיקים ביעילות, ועליו מוטלת האחריות למצוא פתרון – גם במקרה של הנאשם הזה.
לוין מנצל את המצב, מסיר מעליו את האחריות ומתחבא מאחורי כס השופטים. אבל האמת היא שהאחריות היא גם עליו. בדיוק בשל כך נקבע בחוק ששר המשפטים יעמוד בראשות הוועדה לבחירת שופטים. מאז ראשית ימי המדינה ועד היום אחראי שר המשפטים על ענייני מינהל רבים בבתי המשפט, ולפי החוק הוא גם מי שמוסמך לקבוע את מספר השופטים בשלום ובמחוזי. החוק גם קובע כי "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות וייכנס את הוועדה".
ד"ר גיא לוריאהחוק ברור. על השר לכנס את הוועדה כשתקני שיפוט מתפנים. כשהוא מסיר מעליו את האחריות לכך, הוא מועל בתפקידו. ברור שהוא עושה זאת כדי להגביר את הלחץ על הרשות השופטת. בעשותו כן, הוא משתמש בציבור הנזקק לבתי המשפט, בשופטים וביתר עובדי בתי המשפט כבני ערובה במערכה המקיאווליסטית שלו.
זוהי התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת – ובלתי סבירה. ואולי בגלל זה הוא רוצה לבטל את הסמכות של בג"ץ לבקר אותו בגין אי-סבירות המהלך הזה. ב"ריכוך" שכביכול הוצע בביטול של עילת הסבירות כלפי הממשלה ושריה, נכתב במפורש שבג"ץ לא יוכל להתערב במקרה של "הימנעות מהפעלת סמכות". כאן מתגלה המהלך הממשלתי לביטול עילת הסבירות במלוא נכלוליותו: כל מה שהממשלה הזו רוצה הוא להחזיק בסמכות ולקבל החלטות שלטוניות משיקולים נלוזים, או לא להפעיל את הסמכות כלל, אם זה לא מתאים. זה לא רק חוסר סבירות – זה גם חוסר אחריות.
- ד"ר גיא לוריא הוא עמית מחקר בתכנית להגנה על ערכים דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
