הדרך שעולה למארון א-ראס, בלב השלוחה הלבנונית רחבת הידיים השולטת על אביבים ויראון שבצד הישראלי, מעלה אבק חול סמיך. נוסעים בה כעת דחפורי D-9 וטנקים ישראליים שפועלים תחת חטיבת גולני. אבל לכפר שהפך לסמל שיעי במלחמת לבנון השנייה הגיעו לפני כשבוע לוחמי החטיבה החומה בדרך אחרת לגמרי, נסתרת, חשוכה ורגלית, בין בולדרים מסולעים לטרשים יבשים, רגע לפני שיהפכו לסבך עבות בגשם הראשון של הסתיו.
כתבנו עם חיילי גדוד 13 בגבול לבנון
(צילום: יואב זיתון)
צה"ל השיג כאן שליטה מבצעית מהירה יחסית, שמאפשרת חופש תנועה נוח לכפר העוין שבפסגת קצה הרכס, הנמשך עד לעיירה בינת-ג'בייל הסמוכה. חלק מהמפקדים יכולים לנוע הלוך וחזור לשטח הישראלי, גם בגלל הקרבה - כשני ק"מ בלבד בקו אווירי.
קרני השמש מחזירות אור בוהק בצהרי היום משמשת הדחפורים הצה"ליים, שפותחים עוד ציר והורסים עוד בית שיועד להזנקת כוח רדואן בפסגה. לוחמי הפלוגה המסייעת שלצידי, למרגלות ההר, עוזרים לחבריהם שבפנים. רק לפני כמה ימים הם עצרו שני נגמ"שי נמ"ר מלהתקדם. המטיסים מהמסייעת איתרו באמצעות הרחפן שישה מטעני ענק, משורשרים זה לזה, שמחבלי חיזבאללה הצליחו להכין בהסתר לכוח המשוריין.
בכך הם מממשים את הייעוד המקורי של הפלוגה המיתולוגית: תצפית מקדימה ומלווה ביום ובלילה עם רחפני איבו-מאקס מתקדמים ואמצעים נוספים, אש מרגמות קטלנית, בהן מדויקות של עוקץ פלדה, צלפים שפותחים שטח מרחוק ומחסלים מחבלים שצצים - וניוד תחמושת וציוד, בעיקר על גבי האמרים, לטובת הלוחמים שבקצה. ואלו זקוקים לו: הם גמעו קילומטרים לא מעטים ברגל, עוד עמוק בשטח הישראלי, כדי להגיע לגבול בחשאי, בדיוק כמו במסעות שתרגלו בחודשים האחרונים, במעט האימונים שהספיקו בשמונה חודשים של "קרב הגנה" כאן.
שמונה חודשי המתנה
זו הייתה תקופה מתוחה שתסכלה אותם מאוד: חבריהם מגבעתי ומהנח"ל נשארו להילחם בעזה נגד חמאס, והם ספונים במוצבים בקו ארוך ללא תאריך סיום, חשופים בשגרה ברצועת ביטחון שהוקמה בשטחנו. "עכשיו הם כמו אריות ששוחררו מהכלוב", אמר לי סרן רותם מזרחי, מפקד הפלוגה. "היינו פה בשמונה חודשים לא פשוטים, בחוסר ודאות לצד ההישגים שהבאנו בקרב ההגנה. פעם אמרו לנו שאולי נחזור לעזה, ופעם שאולי ניכנס ללבנון. להילחם בעזה זה הכי סקסי. לא הסתרנו כלום מהחיילים, והפעם גם לא דחו אותנו – יצאנו בדיוק ב'שין' שאמרו לנו, מסודר. מצאנו שם כמות אמצעי לחימה בלתי סבירה. אנחנו מטווחים פה מטרות בשיתוף גורמי אש נוספים כאילו אנחנו בסימולטור בביסל"ח".
על חלקם ניכרים אניצי שיער לבנים, למרות שהם בקושי בני 20. בין סבכי השיחים שהצהיבו בעזובות המושב הנטוש, שנהיה לביתם בחצי השנה האחרונה, הם יושבים להפוגת סיגריה, מריצים צחוקים אחד על השני. אלו בעיקר הצעירים, שעלו לאחרונה מהבא"ח וב-7 באוקטובר אשתקד היו עוד נערים בכיתה י"ב. יש להם רובי M4 (M16 משופר) שקיבלו עם גיוסם, וכבר לא התבור הישראלי, שהיה מזוהה עם הגולנצ'יקים בשני העשורים האחרונים אך "שוחרר" השנה מחטיבות החי"ר הסדירות.
על לוחמים אחרים פה ניכרת השנה האחרונה בקמטים זעירים ובארשת בוגרת, רצינית יותר. "האנשים פה כל כך בוגרים, שאני מרגיש לפעמים שאני מדבר עם בני 40-30, הם צברו ניסיון חיים, ולא רק קרבי-מקצועי, של עשרות שנים בשנה האחרונה", סיפר המ"פ. סגנו, סגן זיו בריימוק, סיפר על המסדר שהכין בשעה 05:30 באותה השבת, אז תפס עם חייליו, כמפקד מחלקה, את גזרת נחל עוז: "זה התחיל במטח הכבד של הפצמ"רים. רצנו מהר, ריכזנו 20 לוחמים והוצאנו את רובי הצלפים של המסייעת. 20 חיילים מול המוני מחבלים שפלשו. הצלחנו להרוג 70 מהם. זה היה מראה של המוני מחבלים מסתערים, כמו אצטדיון טדי שמתפוצץ אחרי ניצחון".
"הביאו לשם גם ציוד של לוחמים שנהרגו, וסטים ונשקים ספוגים בדם. מאז אני לא ירדתי מ-400 קמ"ש. אסיים את תפקידי - ואשתחרר"
באותו בוקר נפצעו ונהרגו חייליו של סגן בריימוק, חלקם ממש אצלו בידיים. רגע לפני שנערך לכבוש מחדש עם לוחמיו את מוצב נחל עוז, הוא קיבל בטלפון שינוי משימה ממג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל: "הוא אמר לי שלא, לכו לקיבוץ כפר עזה, יש שם הרבה אויב", סיפר. ההחלטה הקשה הזו, לתעדף ב-7:30 בבוקר היכן להילחם, את מי להציל, מהדהדת עד היום בלב ובנפש של החיילים האלה: "קודם כל אזרחים".
סגן זיו סיפר כי "החיילים זוכרים יותר משום מה, אנחנו כמפקדים רואים את זה בדיעבד בפרספקטיבה אחרת. אני למשל לא זוכר פנים. בסריקות מבית לבית בקיבוץ כפר עזה ראיתי גופות באחת המיטות. אם ובת ירויות. אני לא זוכר את פניהן, מה הן לבשו או צבע השיער. זה נמחק לי. פעלתי אך ורק לאור המשימה – להרוג מחבלים, להציל כמה שיותר אזרחים שם ולחלץ פצועים. הגענו בשיא הקרבות, התרכזנו בבית אריזת הגזר של קיבוץ סעד הצמוד כדי למנוע פלישה גם לתוכו. הביאו לשם גם ציוד של לוחמים שנהרגו, וחלקנו השתמשנו בו. וסטים ונשקים ספוגים בדם. מאז אני לא ירדתי מ-400 קמ"ש. אסיים את תפקידי - ואשתחרר".
את המחיר הנפשי שילמו בהמשך רבים מפקודיו: עשרות מהם התקשו להמשיך כלוחמים ופרשו על רקע נפשי, ומחלקה שלמה פורקה מהפלוגה. אבל עם המגויסים החדשים הגיע גם דם חדש לגולני. רוח איתנה שוב נופפה את הדגל בירוק-צהוב, לצד ההישגים הרבים שהביאו לוחמי מסייעת 13 בקרבות ההתקפה שניהלו לאחר מכן בסמטאות שג'אעייה, בגבעות זייתון ובמגדלי שכונת רימאל.
כיום סרן זיו בריימוק מרשה לעצמו לחייך. הוא נזכר כיצד ב-7 באוקטובר הוא והחובש שלו צעקו על אזרח מבוגר שביקש להצטרף אליהם בלחימה בכפר עזה, ללא נשק. "רק אחרי כמה שעות הבנו שזה היה ישראל שומר, מפקד אוגדה 146 של פיקוד הצפון. לא הבנו למה הוא אמר בטלפון שצריך להקפיץ חטיבות לגבול לבנון. הבנו רק כשאשתו אמרה לו לפנות את הפצועים לבית שלהם, היא גם ביקשה שילבש מדים. הוא חזר אלינו עם מדי צה"ל ודרגות תת-אלוף", שחזר.
עם היציאה מרצועת עזה בתחילת השנה עברו חייליו ישירות להגנה שוחקת בגבול לבנון המותקף. הפעולה הקרקעית כעת, שאושרה באיחור ואחרי לחץ כבד של צה"ל בכלל ושל פיקוד הצפון בפרט, היא כתמונת מראה: הלוחמים כובשים את כפרי ההזנקה של כוחות רדואן, שעליהם צפו במשך שמונה חודשים והכירו כל שעל, רחוב ובית בהם. זווית הכניסה הייתה טובה, ועם שלל יתרונות לכוחות: תקיפות בלתי פוסקות, כמעט על בסיס יומי, החלישו מאוד את חיזבאללה בכפרים האלו. אלפי פעילי רדואן הורחקו צפונה לאזור הליטאני, ועשרות מפקדים בדרג הטקטי של חיזבאללה חוסלו או נפגעו במבצע "חיצי הצפון". אבל הכי חשוב? יעד המלחמה החדש שזורם בעורקיהם של הלוחמים: החזרת התושבים לבתיהם.
"יש מערום צעצועים בקצה גן הילדים שבו אנחנו ישנים כבר שמונה חודשים. תמונות הילדים הקטנים מול הפנים שלנו בכל בוקר או בכל לילה, כשאנחנו קמים או נרדמים. זה הגן שלהם, והם לא פה כבר שנה", סיפר המ"פ סרן מזרחי. "למדנו להכיר מרחוק את התושבים. חברי כיתות הכוננות שלהם שנותרו איתנו הפכו לאבות שניים בשבילנו. יש משפחות מהקיבוצים שאני כבר מכיר את כל השושלת שלהן. התחלנו להתרגל למראה של קיבוץ ריק. נרחיק את האיום ונחזיר אותם אישית".
קשר ישיר בין המ"מ לקוקפיט - ואז הטיל מגיע
הניסיון שצברו בעזה ניכר פה בחדות המחשבה ובתפיסה מהירה של האויב: לוחמי המסייעת זיהו לרגע נצנוץ מחלון בית בן שלוש קומות. החשד: מחבלים נמצאים בתוכו, למרות טיל שספג המבנה שלשום. מזרחי המ"פ מזהיר את שאר הלוחמים שנמצאים כ-300 מטר ממנו. אולי מדובר בחוליית נ"ט במבנה בעל הגג הכתום, שטרם נסרק.
מפקד המחלקה הצעיר, סגן רון, מכווין מסוק קרב מסוג אפאצ'י להפציץ את המבנה עם טיל קארדום, Hellfire. השיח הוא ישיר בין המ"מ לטייס בקוקפיט. הרחפן אוחז את המבנה מכל זווית אפשרית, וזה נראה היטב מולנו על המסך הגדול. לצידו שבע סוללות בטעינה רציפה, לאחיזה בלתי פוסקת של שטח האויב. "המטיסים" מהמסייעת יודעים מה קורה בשניות של אחרי התקיפה: ברחנים עלולים להימלט מהמבנה החוצה, או אולי להיכנס לפיר בלתי נראה ולהגיח מבית סמוך. "הם יכולים גם לצאת ככבאים או כחובשים, כך הם מסתובבים הרבה", הסביר המ"פ.
ואז הטיל מגיע, והד פיצוצו נשמע היטב בחמ"ל המאולתר של המסייעת. מי שהיה בתוך המבנה כנראה נפגע. הכוחות בשטח ישלחו קודם כלב לסרוק ורחפן זעיר יותר. הם כאן בהיקף גדול, חטיבה על כל כפר. המ"פ מזרחי: "זה נשמע הרבה וזה הרבה, כוח גדול ועוצמתי, אבל לא בהיקף גדודי כמו שהיה על מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. למדתי היטב את הקרב ההוא, והעברתי אותו לחיילים שלי (שרק נולדו אז - י"ז)".
אבל האשראי בזמן אינו בלתי מוגבל כמו בעזה. השעון מתקתק, והם חייבים להספיק לטפל בעוד כפרים. הפעולה כאן היא אמנם הרבה פחות תמרון ויותר מבצע מוגבל לאזור הגבול, אבל יש מי שמרגיש שחיזבאללה ויתר על הכפרים האלה - אולי מתוך הבנה שצה"ל יתמקד רק בהם בפעולה הקרקעית.
בינתיים, ביציאה מהמסייעת אני קולט את החייל שמחייך בלי הפסקה, על אף ששלושת אחיו הקטנים עדיין לא מורשים לעלות לישראל. הם נמצאים כעת בגונדר הרחוקה שבאתיופיה. אח רביעי, יהודה, נולד לפני שבוע בחיפה, והוא טרם הספיק לבקרו. "אני תצפיתן וגם קלע, זה התפקיד שלי, והדרגה שלי זה חייל", אמר לי רב"ט יאיו טספה. רוחו האופטימית פועמת מכל מילה. "וואללה, בלבנון יותר קשה מבעזה", הוסיף, "אבל הכול טוב, נותנים בראש. אנחנו גולנצ'יקים".
