שורת הסיפורים הבלעדיים שפורסמו השבוע בכלכליסט המחישה עד כמה איבדה משטרת ישראל את האמון הציבורי. ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים, דרוזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, כולם לפתע יכולים היו להפסיק לריב על משפט נתניהו, מדיניות הקורונה או קרב הנטיעות של קק"ל בנגב ולהתאחד סביב מסר אחד: לא סומכים על רשויות האכיפה - ולא קונים את גרסת המשטרה.
זה עניין מדהים, כי במקומות רבים בעולם יש צד פוליטי אחד (בדרך כלל הימין) התומך ומסמפט את הכוח המשטרתי. לא בישראל, ממש לא. בין אם מדובר בהריגתו של יעקב אבו אלקיעאן, מרדפים אחרי נערי גבעות או טיפול בתלונות על תקיפה מינית, הצליחה המשטרה לכונן קואליציה יוצאת דופן נגדה. בניגוד לגיחוכים ובדיחות הקרש אונליין, אין בזה שום דבר משעשע. זה מצב מזעזע כי אין משטרה אחרת. וגם משום שהיא מורכבת, ברובה המכריע, משוטרים וקצינות טובים, שמנסים לפעול לפי החוק ולמען אכיפתו. האתגרים של החברה הישראלית מצריכים כוח שיטור חזק, נבון ומשמעותי שיטפל בגלים של עבריינות וישמור על סדר ודין - ולכן חיזוק המשטרה הכרחי.
השר בר-לב על מעקב המשטרה באמצעות NSO: לא אוהב את זה"
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
אבל לפני היותה כוח חזק ומשמעותי, המשטרה חייבת לשמור על החוק. אחרת היא איננה משטרה אלא מיליציה עם אקדחים ותוכנות ריגול. וזה מפחיד.
הפרסום של תומר גנון אתמול שמספר על פעיל מחאה שנאסף עליו, לפי כלכליסט ללא צו כדין, חומר לצורכי סחיטה (שימוש באפליקציית היכרויות לגברים) - מסמר שיער. יש פה שלושה מרכיבים: הראשון הוא השימוש במוצרי פריצה של חברת NSO , שנהפכה למותג ישראלי עולמי המייצג פלישה לפרטיות, דיכוי מתנגדי משטר, השתקת עיתונאים ועוד. החברה עצמה לא מעורבת בהחלטות על איזה טלפון משתלטים ומי היעד, בכך אין ספק; מאידך אין גם ספק שקהל הלקוחות שלה מעיד על מי שהיא מסכימה למכור לו.
צריך לומר עוד משהו: השימוש בתוכנת פגסוס הוא אולי היחיד שניתן להסבר רציונלי כלשהו, גם אם מאולץ. האזנות סתר ואיסוף מידע בעידן דיגיטלי מצריכים השתלטות על טלפונים חכמים, וכל עוד הדברים האלה נעשים כדין, בצו של שופט, ובלי מסע דיג בתוך חיי החשוד, הם מתבקשים כדי לבלום עבירות כמו פשע מאורגן, סחר בסמים, פדופיליה ברשת, הפצת סרטונים אינטימיים, הונאות דיגיטליות ועוד.
התוכנה המדוברת היא רק אחת מכמה, ורשויות אכיפה בעולם מחזיקות ביכולת פריצה לסמארטפונים, ובלעדיה הם חסרי אונים. יש עניין רב לציבור בשימוש בתכנה כה אגרסיבית ויעילה, אבל המשטרה עוד איכשהו יכולה להגן על עצם רכישת הכלי הזה.
מה שלא ניתן להגנה בשום אופן הוא עשיית שימוש בתוכנה הזו ללא צו. לבצע האזנה או שאיבת מידע ללא אישור כדין זה מעשה פלילי ממש, אקט כנופייתי של משטרים דיקטטוריים. חמור אפילו יותר, סיפור המעשה שמביא גנון הוא של דרך הפעלה שלמה שהיא פלילית: קודם אוספים מידע מודיעיני, מלבינים אותו, ואז "פותחים בחקירה" שכבר למעשה החלה, ומקבלים בדיעבד צו עבור מעשה שכבר התרחש. זכויות החשוד מופרות, חייו הפרטיים נרמסים, חלק מהחוקרים מרומים, השופט מרומה. והכל לשם מה? עבור סחיטה של פעיל חברתי באמצעות שימוש בנטייתו המינית. מספיק שאירוע כזה התרחש פעם אחת כדי שאמות הספים ינופצו.
בימים הקרובים יפרסם היועץ המשפטי לממשלה את תוצאות הבדיקה שלו. אפשר להחזיק אצבעות, כאזרח, שהוא ימצא שההפרות היו מועטות. בכל מקרה, הבדיקה שלו לא מספיקה ולא צריכה לסיים את הפרשה הזו. השופטים והיועצים המשפטיים לא שימשו פה ככוח מרסן בפני עוצמת המשטרה, וזה כבר ברור לגמרי מהעובדות שאין עליהן מחלוקת (ששופטים מאשרים כמעט כל האזנה שמבקשת המשטרה, לדוגמה). נדרשת פה ועדת חקירה חיצונית, ואחריה רפורמה חקיקתית שתבטיח לישראלים את זכותם לפרטיות ולהגנה בפני השררה. המשטרה צריכה להיות הראשונה שדורשת רפורמה כזו; רק כך היא תשיב לעצמה הרבה מהאמון שאיבדה.
