מניין השנאה הזו בחלקים של הציבור לבנימין נתניהו? מדוע בעוצמה ובהיקף כאלה? השאלה נידונה בלא מעט מאמרים, שמספרם כמספר ההסברים המוצעים: צד זה או אחר באישיותו לעומת מעשה זה או אחר שלו, או לחלופין מכלול התכונות והמעשים שלו וכיוצא באלה.
לא אדון בהסברים אלו, פשוט כי הם אינם רלוונטיים. אין בבנימין נתניהו פגמים חמורים כל כך היכולים להצדיק שנאה תהומית ומקיפה שכזו, כמו שאין במעשיו מן העבר משהו היכול לתת תוקף ענייני לעוצמתה, למעט כמובן העובדה שהוא הצליח פעם אחר פעם להיבחר לראש הממשלה מטעם הימין (ואל לנו לשכוח את השחיתות הנוראה שלו, זו של הסיגרים והכתבות האוהדות העלומות...).
מה יש בפוליטיקה המעורר באדם רגש ייצרי כה חזק המבעבע ועולה ממעמקים חסרי היגיון כאלה? התשובה לשאלה היא פשוטה. היא נקראת תעמולה, ובמילה אחרת: הסתה.
נדלג שנים ספורות אחורה בזמן אל תעמולת הזוועה שהופעלה נגד אביגדור ליברמן, בימים שבהם הוצג מעל דפי העיתונים ומעל מסכי הטלוויזיה, כמו גם בפרויקטים אמנותיים בתל-אביב, כהתגלמות הרוע האנושי, נאצי ממש. ומאותם ימים נלך אחורה לזמנים שבהם אריק שרון היה סמל שחור ובוהק לישראלי האפל והשפל, מן הימין כמובן. והנה, בלי שאף אחד מן השניים עבר השתלה של חלקי אישיות חדשים, אלא רק שינה את הקו הפוליטי שלו, התהפך היחס אליהם בן-לילה, כל אחד במועד נְתון-תקשורת משלו. ליברמן, הדוב הטורף בעל השיניים האימתניות, הפך לדובון-הטדי השמנמן והמחויך של היום, ואילו שרון צמא-הדם, תאב המלחמות ומחרחרן, נהיה סבא טוב שוחר שלום.
זכורים לי היטב המבטים רושפי השנאה שראיתי סביבי, כמו גם קריאות הבוז הקולניות ששמעתי לפני כעשור ויותר בבנייני האומה בירושלים. היה זה כשליברמן, אז שר בממשלה, נכנס אל האולם דקות אחדות לפני תחילתו של קונצרט מוזיקה קלאסית. באור הקלוש שהיה שם החמצתי את טיפות הריר שמן הסתם זלגו משפתיים מעוותות מזעם, אבל את השפתיים ראיתי היטב. והיום לעומת זה? אם יתמזל מזלי וליברמן ייכנס שוב כשאהיה שם, אראה אותם בני תרבות מרחביה, טלביה ובית הכרם - אבל בדיוק אותם אנשים - מעלים חיוכי חום אמיתיים למראהו. הללו יגיעו, בלי כל ספק, היישר מן הלב. כך זה אצל היָפים-בעיני-עצמם שלנו.
אז מה השתנה? הרי אלה אותם אנשים וזהו אותו ליברמן. מה שהשתנה זו ההסתה, שנעלמה כלא הייתה. כאן מצוי הסוד. אצל ליברמן, התעמולה הארסית שכוונה נגדו הפכה לדברי שבח והלל. לעומתו, במקרה של נתניהו, לא רק שההסתה נשארה מכוונת לאותה מטרה, אלא היא עברה הגברה בווליום שלה, בתדירות ובהיקף ההמצָאות וההסתרות. וכך, כשהתקשורת כמעט כולה מתגייסת יום אחר יום ושנה אחר שנה בקול גדול למען טיפוח השנאה, בין השאר באמצעות הדלפות מעוותות, בהיותן חלקיות ומגמתיות, שמקורן בפרקליטים עוברי-חוק - התוצאה מושגת.
אם יש בכל זה כדי לעורר בנו מחשבות נוגות (ומי כמו העם שלנו צריך להתעצב נוכח התופעה הזו?) על היכולת להסית ציבורים נאורים באמצעות חרחורי גרון בלתי פוסקים והשמעתן של חצאי-אמיתות (חצאי אמיתות במקרה הטוב ובלשון מכובסת, תוך ביטול, המעטת ערך והלעגה של הישגיו הגדולים של נתניהו ונטיעת פחדים מופרכים בדבר סכנות מדומיינות שתבואנה ממנו), עלינו גם להרהר בשאלה: מהי מטרת ההסתה?
ההסבר הברור, הפשוט והמיידי הוא להשחיר את היריב לאותה דרגה שתניא אנשים מלתת לו את קולם. אבל יש לתעמולה כזו מטרה נוספת, חשובה לא פחות, והיא הסטת הוויכוח הפוליטי מתחום המחשבה והניתוח הלוגי אל תחום הגירוי הרגשי - וכך להביא למניעתו של ויכוח רעיוני.
היעדרו של ויכוח כזה הוא הכרחי בשביל השמאל בישראל, שמסיבות מובנות משתדל שלא לקרוא לעצמו "שמאל", אלא "מרכז", "מרכז ממלכתי", או "מרכז עם נגיעות של ימין" וכד'. מדוע הכרחי? מהסיבה הפשוטה שבעיני הציבור, אותם רעיונות שהשמאל דגל ודוגל בהם, והפתרונות שהוא מסוגל ויודע להציע, פשטו את הרגל. על מה יתווכח? על כלכלה סוציאליסטית נחשלת שרק מגבירה את העוני בכל מקום בעולם שבו היא נוסתה? על הסכמי "שלום" עם חבורות המעוניינות בהשמדתנו ומנצלות כל ויתור שלנו למען השגת מטרה נכספת זו? או בפעם המאה, על הפיכתה של עזה דמיונית לסינגפור פורחת ושלווה של המזרח התיכון?
ד"ר עדו נתניהוצילום: דניאל קמינסקיכשהשנאה מציפה את הישות, לא רק שאין כל צורך בדיון כזה, אלא גם אין כל אפשרות לנהל אותו. מי שמוחו נמצא במצב צבירה כזה, שבו השנאה היצרית משתלטת על כל הווייתו הפוליטית בסערת רגשות תמידית המלובה תדיר מבחוץ, לא יוכל באמת להתפנות למחשבה על המשמעויות של הצעדים ההרסניים שהשמאל ינקוט בבוא היום. הוא גם לא יידע לבחון את מידת חוסר הבקיאות וחוסר האחריות שמפגינים מנהיגיו בבואם להתמודד בזירה הבינלאומית, אלא יידע לכל היותר להתרשם מן החיוך מלא השיניים המופנה אל נשיא ארצות-הברית. והוא לא יהיה פנוי נפשית ושכלית לזהות במבול הידיעות על ההישגים של כוחות הביטחון את האמת הפשוטה, שהביטחון האישי שלו התדרדר בזמן הקצר שבו שולטת ממשלת השמאל.
השנאה המבלבלת והמעוורת היא התקווה הגדולה של השמאל ליום הקלפי. אך מה שתועמלניו אינם מבינים הוא שאצל כל עם כמעט, שנאה כזו יכולה לשבות רק מיעוט בתוכו. דבר זה נכון גם כשמדובר בעם היהודי. לא, במיוחד בעם היהודי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
