משלל האתגרים והאיומים הביטחוניים שעמה תיאלץ ממשלת נתניהו-בן גביר החדשה להתמודד, נראה שהזירה הפלסטינית ובכלל זה הערבים הפלסטינים החיים בתוך ישראל, מהווה את האיום המוחשי ביותר. לא נראה שהסטטוס קוו מול לבנון וחיזבאללה צפוי להשתנות בקרוב בעקבות מינויה של ממשלה חדשה בישראל, ולמרות הצהרותיו "התקיפות" של נתניהו, ספק אם בחזית האיראנית יירשם שינוי. אולם ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורצועת עזה, וכמובן בערים המעורבות, איום ההסלמה מיידי ומוחשי.
הסיבה הראשונה היא כמובן הר הבית וניסיונותיו הבלתי פוסקים של איתמר בן גביר וכמה מחבריו לאפשר תפילת יהודים בהר. עבור בן גביר זו גולת הכותרת של פעילותו הפוליטית, כמו גם שייח ג'ראח והעיר העתיקה. הוא לא היסס להתסיס את השטח בשנים שבהן לא ישב בממשלה, וצפוי שגם כעת ינסה לחתור להישג פוליטי כזה או אחר, נוסח פינוי הפלסטינים מבתי המחלוקת בשייח ג'ראח או לעלות להתפלל בהר הבית, עם אישור או בלעדיו. צעד שכזה, בסבירות גבוהה במיוחד, יוביל לירי מיידי של חמאס לעבר יעדים בישראל. זאת על אף שישראל מאפשרת כניסת פועלים מהרצועה ולמרות השקט היחסי ששורר בגבול עם עזה.
בסופו של דבר, חמאס ייצר משוואה בעייתית בימי "שומר החומות" (מאי 2021, בשלהי כהונת ממשלת נתניהו הקודמת), שלפיה כל פעולה של ממשלת ישראל במזרח ירושלים עלולה להוביל להסלמה רבתי, בוודאי כאשר מדובר בשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. נתניהו מודע היטב לרגישות הבעיה וחש אותה על בשרו, לא רק ב"שומר החומות" אלא גם במשבר המגנומטרים. ולכן קשה לראות כיצד חמאס מבליג על החלטה ישראלית לאפשר תפילת יהודים בהר הבית. מנגד, קשה לראות כיצד בן גביר מוותר על דרישה כל כך בולטת שהפכה לסמל שלו ושל מפלגתו. אם יוותר כעת, הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד בבחירות הבאות.
במקרה של ירי רקטות מרצועת עזה, שוב, בהרכב המסתמן של הממשלה, ישנה אפשרות סבירה שרבים מהשרים ידחפו לפעולה קרקעית. הם לא יוכלו להסתתר מאחורי גבם של גנץ או לפיד. לא יהיו להם תירוצים נוסח "תנו לצה"ל לנצח". הם יצטרכו לתת למצביעיהם שלוחצים "להכריע את החמאס" מענה נוסח מבצע קרקעי.
פעולה קרקעית נרחבת תגרור איתה נפגעים וביקורת קשה, גם בקרב מדינות ערביות ידידותיות, בעיקר אם הרקע יהיה הר הבית. תרחיש דומה צפוי אם תחליט ממשלת נתניהו-בן גביר לספח חלקים מהגדה המערבית. ממש כפי שתכנן נתניהו לעשות עד שהתחרט ונכנע ללחץ אמריקני בתמורה ל"הסכמי אברהם".
סבב הלחימה הקודם מול חמאס ב"שומר חומות", שבא בעקבות הסלמה בהר הבית, יצר הסלמה רבתי גם בערים המעורבות בישראל. למרבה הצער, תוצאות הבחירות מעלות חשש כבד שגם בפעם הבאה נהיה עדים למעשי אלימות בערים הללו. לציבור הערבי בישראל (כמו גם לפלסטינים בגדה ובעזה), בן גביר הוא מעין סדין אדום. במידה רבה הדבר מזכיר את התדמית שהייתה לאריאל שרון בקרב הפלסטינים, ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. ונזכיר, הביקור של שרון אז בהר הבית היה הניצוץ שהחל בערה שהתבשלה לא מעט זמן.
וכאן בעצם מגיעים למרכיב שהשתנה יותר מכל בשנה האחרונה, מאז שעזב נתניהו את משרד ראש הממשלה - הגדה המערבית. השטח ביהודה ושומרון רגיש ונפיץ בדומה למצב בספטמבר 2000. על אף הטיפול המאוד נקודתי ויעיל של מערכת הביטחון במיליציות נוסח "גוב האריות" בשכם או חבורת החמושים בג'נין, הרי שמספר הפיגועים רק ממשיך לעלות כל הזמן, וכן מספר כלי הנשק והחמושים שמצטרפים לארגוני הטרור.
אבי יששכרוףצילום: טל שחרבמקביל נמשך תהליך שחיקת מעמדה של הרשות הפלסטינית. הרשות אולי הצליחה לעמוד על רגליה בשכם, אך ספק אם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן), שרוב חברי הקואליציה העתידית רואים בו אויב מסוכן, ימהר לסייע לישראל במקרה של התדרדרות ביטחונית. עבאס עצמו יהיה בן 87 בעוד פחות מעשרה ימים, זה כבר לא אותו אבו מאזן שהצליח להשיב את הסדר לגדה בשלהי 2006 ותחילת 2007. במקרה של פגיעה בסטטוס קוו בהר הבית, גם הוא יעדיף לזוז הצידה ולתת לשטח לבעור.
