כבר בשנותיו הראשונות בעולמות הצללים השם "פשוש" היה כל כך מזוהה איתו, עד שיום אחד פנה אליו ראש המוסד דאז, איסר הראל, ושאל אותו: "פשוש, למה אין לך כינוי מבצעי וכולם קוראים לך בשמך האמיתי?".
אתמול, אחרי מחלה ממושכת, הלך לעולמו בתל אביב עו"ד אריה הדר, שכולם הכירו בכינוי "פשוש" - דמות מסתורית, מיתית כמעט, שלא מעט סיפורים, "חלקם אפילו נכונים" כפי שפשוש היה נוהג לומר, נקשרו בה. בחודש מאי הקרוב אמור היה "פשוש" לחגוג את יום הולדתו ה-96 עם שתי בנותיו, נכדיו וניניו. חלק גדול מבני המשפחה משרתים בתפקידי עילית קרביים בצה"ל.
פשוש היה בין ראשוני ראשי אגף החקירות בשב"כ, עורך הדין הראשון בארגון, מי שהכניס את מכשיר הפוליגרף לשירות ובעיקר ייזכר כמי שעמד בליבן של אין ספור פרשיות - כמה מהן מהדרמטיות והחשובות בתולדות השב"כ - ומי שנקרא לדגל אחרי שכבר סיים את תפקידו כראש האגף, כדי להגן על הארגון וחוקריו בשעה הקשה בהיסטוריה שלו.
הוא נולד כאריה הלפרין (הדר) בתל אביב. כבר בבית ספר היסודי נחשב לבעל קול מוזר ולכן דבק בו הכינוי פשוש. ב-1944 התגייס לפלמ"ח, ואחרי המלחמה נקלט לעבודה בשב"כ והפך לעורך הדין הראשון בארגון.
פשוש היה מעורב בחקירת עשרות פרשיות ריגול, אם לא יותר מכך. טכניקת החקירה שלו הייתה תמיד לבוא ממקום חלש ולא מאיים. "הייתי דואג תמיד שהפקודים שלי יתייחסו אליי בזלזול, שכלפי הנחקר אני אוצג כאחרון השפוטים ששולחים אותו כל הזמן להביא אוכל ולסדר עניינים", סיפר פעם. "אחר כך כשהם היו משאירים אותי איתו לבד, הייתי מלכלך עליהם בלי חשבון. ואז הייתי מתקשר לאשתי ומתחיל להסביר בטלפון ולהתנצל שעוד לא עשיתי קניות ולא דאגתי להכין את הילדים לבית הספר. הנחקר היה מבין כמה אני דפוק. אשתי מהצד השני רק הייתה שואלת "זה לאקספורט (ייצוא)?" הייתי אומר שכן, והיא הייתה מניחה את השפופרת וכלל לא מקשיבה להמשך. פעם אחיטוב (אברהם, ראש השירות) שאל אותי למה אני מלכלך כל כך הרבה על אשתי. אמרתי לו - זה מביא תוצאות, זה מה שחשוב".
ב־1976 חקר פשוש שני מחבלים גרמנים, חלק מחוליה של החזית העממית שהתכוונה לפוצץ מטוס אל על באמצעות טילי כתף בשדה התעופה של ניירובי. השניים, ביחד עם עוד שלושה פלסטינים, הוטסו לישראל מורדמים והועברו למתקן החקירות החשאי. הם נכלאו בחדרים אפלים עם קירות חשופים. "התחלנו לעשות עליהם שיגועים של רוחות ושדים", סיפר פשוש . "צעקנו והשתוללנו במסכות תוך כדי ההתאוששות שלהם, כאילו שהם מתו ועלו לשמים. הם סיפרו לנו המון, כולל תוכניות לפיגועים עתידיים".
כשפשוש היה פותח את פיו אי אפשר היה להתיק ממנו את העיניים. מספר אמן, שמחייה את הדמויות מול עיניך, בעל זיכרון פנומנלי שמשחזר הכול לפרטי פרטים. מרשימה מאוד גם ההתייחסות הצינית והמידתית של פשוש לעצמו. בניגוד לוותיקים אחרים של קהילת הביון הישראלית, הנוטים להאדרת כל מה שעשו, דווקא פשוש שם את עצמו במקום צנוע, מקפיד מאוד לתת קרדיט לאחרים, נוטל על עצמו אחריות גם לפרשיות לא נעימות.
אחד הרגעים הדרמטיים בקריירה שלו הגיע כמה שנים אחרי שסיים את שירותו, כשנקרא להגן על פקודיו לשעבר בוועדת לנדוי – ועדת החקירה שהוקמה לחקור את אגף החקירות.
"אמרתי לוועדה שיש פה קבוצה קטנה של אנשים, שהרבה מאוד אנשים אחרים, אזרחי מדינת ישראל, חייבים להם את חייהם", סיפר פשוש בעבר. "הפעלת לחץ פיזי, או אמצעים פסולים אחרים, היא בלתי חוקית. אין ויכוח על כך, אבל לצערנו לא הייתה ברירה אחרת. הסברתי להם שהאמצעים הללו, כולל מכות, מניעת שינה, הוצאות מבוימות להורג, העמדה בקור בחוץ במשך שעות ארוכות וכיו"ב, היו האמצעי שלנו להגיע לחקר האמת. אף פעם לא פברקנו ראיות, אף פעם לא המצאנו עובדות שלא האמנו בהן".
"לנדוי התכעס ואמר: 'אבל מי הסמיך אותך להחליט מתי להשתמש באמצעים כאלו?', ועניתי: 'אני וראש השירות הסמכנו אותי, כי אין ברירה אחרת'. לנדוי המשיך: 'ואם יהיו אחריך אנשים עם נורמות מוסריות אחרות?', ואמרתי: 'אז אגיד לך מה שאמרה רעייתי - טוב שאני כבר פנסיונר'. כולם צחקו".
