טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו ערערו הנחות יסוד רבות שרווחו בישראל: התברר שמי שלא נחשב לאיום קיומי על המדינה הסב לה את אחת הפגיעות הקשות בתולדותיה; התחדד עד כמה הסביבה הקרובה והרחוקה חסרת אמפתיה והבנה לישראל, ומנגד התברר כמה חוסן, אורך רוח ויכולת הקרבה יש לחברה הישראלית.
פרדיגמה נוספת שקרסה נוגעת לדיוקנו של "האחר" הפלסטיני, ובפרט הציבור העזתי. עד 7 באוקטובר רווחה בקרב חלקים בהנהגה ובציבור בארץ התפיסה שלפיה רוב הפלסטינים בעזה נבדלים מחמאס השולט עליהם באמצעות פחד ודיכוי, וחולקים כמיהה אנושית אוניברסלית לחיים טובים. זה הוביל להנחה שבאמצעות שיפור מצבם ניתן יהיה להבטיח רגיעה ביטחונית ואף לכופף את הלהט האידיאולוגי של חמאס.
זוועות 7 באוקטובר מוטטו את התפיסות הללו. לא זו בלבד שהציבור העזתי לא מחה נגד חמאס בעקבות ההתקפה, אלא שאלפים נטלו חלק פעיל - בפומבי וללא מורא - במעשי הטבח, החטיפות, האונס והביזה, לרבות גניבת גופות כמעין "נכס מניב", וכמובן השתתפו בחגיגות הניצחון שכללו התעללות בחטופים ובגופות. עדויות הניצולים והשבים מתארות בני נוער שהשתתפו בפשעי המלחמה, נשים שהיו אמונות על אחזקת חטופים ומקח וממכר שניהלו אזרחים עם אנשי חמאס על "מכירת" ישראלים. לכך מתווספת המציאות שנחשפה על ידי צה"ל בעומק הרצועה, המגלמת התכה של המרחב האזרחי והצבאי לכדי ישות אחת שמוקד הווייתה ג'יהאד נגד ישראל.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
ברקע בולט היעדר ביקורת ציבורית נגד יחיא סינוואר על שהמיט על הפלסטינים קטל והרס העולים על אלה של נכבת 1948. בעבר ניתן היה לטעון שהדבר נובע מפחד נוכח תגובת חמאס, אולם הממצאים המצטברים מחדדים אפשרות שלפיה קיימת הזדהות ציבורית רחבה עם הארגון.
לא מפליא אפוא כי האבחנה הוותיקה שנקטו ישראלים בין הציבור העזתי לבין חמאס, קל וחומר האמפתיה שהובעה בעימותי עבר כלפי סבלם, הצטמצמו מאוד. בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מדצמבר השיבו 40% מהישראלים שלפגיעה בציבור העזתי צריך להיות משקל מוגבל בתכנון מהלכי ישראל, ושיעור דומה טען שאין להתחשב כלל בשיקול הזה. הדבר מהווה מעין תגובת נגד לשני סקרים פלסטיניים שהתפרסמו באותה העת ומהם עלה כי 72%-75% מהפלסטינים מצדדים בטבח 7 באוקטובר, וכ-70% במאבק המזוין כאמצעי ההתמודדות המרכזי נגד ישראל.
האווירה הקודרת הניכרת בישראל לא נובעת רק מהפגיעה הקשה, ההפתעה האסטרטגית, תחושת ההשפלה הלאומית וההכרה שמדובר במערכה שסופה לא נראה באופק. הייאוש נובע גם מהתנהלות הפלסטינים שלא נמצא ולו נציג אחד מקרבם שגינה את הטבח. רובם דבקו בסט תגובות קבוע: הכחשה לגבי עצם ביצוע פשעי מלחמה (ובמקביל השתבחות בקיומם), אדישות כלפי הסבל הישראלי, ובעיקר התבססות במרחב המתקרבן הוותיק שבמסגרתו מובלט הסבל הפלסטיני ומוסבר "ההקשר" לפשעי המלחמה.
מדובר בדפוס שכיח בקרב הפלסטינים ועולם האסלאם כולו. מדינות וחברות במזה"ת לא נוהגות להודות שבניהן ביצעו פשעי מלחמה - למשל הטורקים בארמנים ובכורדים, הפלנגות בפלסטינים, או משטר אסד בבני עמו - קל וחומר להפגין אמפתיה כלפי "האחר", לנקוט ביקורת עצמית או לבקש מחילה על עוול. התייחסותם החד-ממדית של הפלסטינים כלפי הנכבה משקפת את אותה הנטייה: אין בה דיון לגבי אחריותם לאירוע, קל וחומר הודאה בזוועות שבוצעו על ידם ב-1948, ובמקום זאת קיימת התבצרות בנרטיב של קורבן נצחי הדורש תיקון, פיצוי והתנצלות.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהמלחמה הנוכחית המחישה שהמאבק אינו נגד ארגון טרור רודני הכופה עצמו על ציבור רחב, אלא בין שתי קהילות. עם זאת, אסור שהבנה זו תשמש חותם לגיטימציה לפגיעה חסרת אבחנה, קל וחומר לדה-הומניזציה כפי שנוקט חמאס כלפי ישראלים ומקננת בקרב לא מעט פלסטינים. הדבר יערער את היסודות הערכיים של ישראל ואת דימויה בעיני העולם. יש להמשיך להקפיד על אותה אבחנה למרות הקושי הנובע מהעירוב המגמתי שנוקט חמאס בין המרחבים הצבאי והאזרחי.
לצד זאת נדרשים הישראלים להכיר בכך שקיים שוני ערכי ותרבותי עמוק בין שתי הקהילות בכל הנוגע להיבטי מוסר, אמת, קבלת האחר וחיי אדם. את הכמיהה המועלית לפרקים להנדוס תודעת הפלסטינים יש להמיר בהמתנה מפוכחת לכך שמאמץ כזה יתפתח מקרבו - תרחיש שייתכן ויארך זמן רב, אם בכלל יתממש - ובכל מקרה, לקדם במקביל חשיבה כיצד לבסס חיץ בין שתי הקהילות באופן שלא ילווה באיומים קיומיים על ישראל.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב
